בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש אדר
לחץ להקדשת שיעור זה
פורים קטן

לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם

פתיחה, פורים קטן – בהלכה, "וטוב לב משתה תמיד,פורים קטן בסדרי מחזור העיבור, דאורייתא ודרבנן במצוות הפורים, פורים קטן יכול לפטור פורים גדול?, סעודת פורים קטן ביום או בלילה?, פורים קטן – באגדה,שמחת ההצלה ושמחת קבלת התורה, שמחת הלב בפורים קטן.

undefined

הרב דוד אמיתי

אדר א תשפ"ב
18 דק' קריאה
פתיחה
ישנה שאלה מפורסמת– ביחס לחודש אדר בשנה מעוברת, איזה מחודשי אדר הוא המשמעותי יותר? אדר א' או אדר ב'?
הירושלמי מביא מחלוקת מהו האדר ה"אמיתי" ומה התוספת וזו מחלוקת שממשיכה עד אחרוני האחרונים. בלבוש 1 כתוב שאם אדם נולד בשנה פשוטה ובר המצווה שלו חל בשנה מעוברת הוא נהיה בר מצווה באדר השני, כי אדר הוא מזל דגים, והאדר הראשון הוא מעל המזל, והוא נועד רק להשוות את השמש והירח 2 . למעשה הכריעו הפוסקים לעשות את פורים באדר השני כדי 'לסמוך גאולה לגאולה' לסמוך את פורים לפסח.
אומר הירושלמי במסכת מגילה 3 :
ר' לוי בשם רבי חמא בר חנינה: אותה השנה היתה מעוברת מה טעמה מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר.
הירושלמי מדייק מהמילים 'שנים עשר הוא חודש אדר' שהיו שלושה עשר חודשים ולכן הדגישו שהנס היה בחודש השנים עשר. דרך אגב נציין שכדאי לשים לב כמה גדולה עניינה של סמיכת גאולה לגאולה, עד כדי כך שהעבירו חז"ל את זמן הפורים מאדר ראשון לשני, שלא כמו שאירע במציאות. .
נחזור לענייננו. לפי פשט הירושלמי הנס היה באדר הראשון, ומאד קשה להבין מדוע דחו את פורים לאדר ב' כשכ"כ ברור שהכל היה באדר א'?
מצאנו כמה כיוונים ליישב קושיא זו: החת"ס 4 מסביר שאותה השנה הייתה אמורה להיות מעוברת אך בסוף לא עיברו. בכיוון אחר כתבו הפרשנים על הירושלמי שאותה שנה הייתה מעוברת, אבל הנס היה באדר השני, ומסבירים שהמילים 'ומחודש לחודש שנים עשר' מתייחסות לאדר הראשון, והמילים הבאות בפסוק 'הוא חודש אדר' מתייחסות לאדר השני. כוונת הפסוק היא להצביע על החודש המכונה בדרך כלל שנים עשר, אבל לא אליו עצמו אלא אל השני שלו היינו - אדר ב', וכך מפרשים רוב הפרשנים על הירושלמי 5 .
פורים קטן – בהלכה
כתוב במשנה במגילה 6 :
"קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים".
באופן פשוט, ללא דברי הגמרא, אפשר היה לומר שגם באדר הראשון צריך לעשות משתה ושמחה ומשלוח מנות, ואילו כדי להסמיך גאולה לגאולה התקינו שאת סיפור הנס עצמו, את המגילה, קוראים באדר השני. ולפי הירושלמי ההסבר הזה ברור, כי אם באותו היום היה הנס אי אפשר לא לעשות בו סעודה.
וכעין זה עולה מדברי הגמרא בבבלי 7 :
הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין... ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה.
הגמרא 8 לומדת ממה שכתוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" שיש בפורים איסור הספד ותענית, ובסוף דיון ארוך מכריעה שהאיסור שייך לשני הפורים, גם לפורים קטן. יוצא שפורים קטן הוא קצת יו"ט אבל לא לגמרי. ומכך שאסורים בהספד ותענית מכח הפסוק, נראה שלמדה הגמרא לא רק מה 'לא לעשות' אלא מהפסוק נלמד מה 'כן עושים', והוא שצריך משתה ושמחה.
וכן כתב הר"ן 9 :
אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. נ"ל דהיינו טעמא דלא אמר נמי סעודת פורים משום דמסקי' בגמ' דלענין הספד ותענית זה וזה שוין כלומר שאסורין בזה ובזה. ואסור בהספד ותענית – משמחה ומשתה נפיק, כדאמרי' בגמ' שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית... וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון אבל לענין לשלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני משמע נמי דאף משלוח מנות אינו אלא בשני.
כנגד דברי הר"ן שראוי להרבות בסעודה בפורים קטן, עומדים בעלי התוס' 10 החולקים עליו וסוברים שאין צורך בזה. וכך כתבו:
ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין (מרוצת המשנה) נמי משמע כן , מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא דע"כ לא תליא הא בהא דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד ...וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון.
דבר מעניין, 'על הדרך', שצריך לראות בתוס' הוא מה שאמרו שיש שנהגו לעשות משתה ושמחה גם באדר הראשון ב־י"ד ו־ט"ו. מה הכוונה ביומיים האלו? אפשר להבין שזה כמו אדר רגיל, שפרזים עושים ב־י"ד ומוקפים ב־ט"ו. אבל מצד שני אפשר להבין שכיון שפורים קטן הוא 'זכר' לגדול, אז בכל מקרה כולם עושים יומיים זכר לנס.
נשוב לעיקר הדיון שלנו, תוס' דוחה את מה שאמרנו שלומדים חיוב משתה ושמחה בפורים הראשון מכך שאסרו בו הספד ותענית. לא כך! אלא אם יש משתה - ודאי שאסור להספיד, אבל להפך לא בטוח. ולפי פשט התוס' שכתב שהלכה למעשה 'לא צריך להחמיר' משמע שלא חייבים להחמיר, אבל זו אכן חומרא ולא סתם 'המצאה' וממילא אפשר לומר שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
בתשב"ץ קטן 11 מובא ששאלו אותו אם צריך לעשות גם פורים קטן והוא ענה:
וששאלת אם יש לעשות פורים ראשון באדר הראשון... לא, כי אין לעשות בו פורים כלל .
אלא שיש שם הגהות של רבנו פרץ, תלמיד רבנו יחיאל מפריז. רבנו יחיאל הוא ממש 'מרא דפורים קטן' והוא הראשון שעליו מספרים שעשה פורים קטן 12 . וכך כותב תלמידו רבנו פרץ בהגהות על התשב"ץ קטן:
מיהו כבר נהגו רבותינו לעשות פורים באדר ראשון בי"ד בו לענין אכילה ושתיה ולעשות סעודה גדולה. מדתנן אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ומסיק תלמודא דהכי קאמר אין בין י"ד של אדר הראשון לי"ד של אדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית בי"ד של אדר הראשון כמו בי"ד של אדר שני. ודקדקו רבותינו שבדורות האחרונים כיון דלענין הספד ותענית זה וזה שוין א"כ יש להרבות בסעודה בי"ד של אדר ראשון כמו בי"ד של אדר השני. וכן היה רגיל רבינו יחיאל מפרי"ש להרבות בשמחה ובסעודה ביד' של אדר ראשון ולהזמין בני אדם עמו כדמשמע נמי לשון המשנה דאין בין וכו' מיהו סעודה גדולה א"צ לעשות.

גם הסמ"ק שהיה חתנו של רבנו יחיאל כותב כך 13 :
הספד ותענית אסור בין בי"ד וט"ו אדר הראשון בין בי"ד וט"ו של אדר השני והוא הדין לעשות משתה ושמחה .
גם בהגהות רבנו פרץ שם הוא כותב:
וכן נוהגים גדולים לעשות משתה ושמחה בי"ד של אדר ראשון. אמנם בט"ו צ"ע.
אז ראינו שיש שתי דעות בראשונים ביחס למשתה ושמחה בפורים קטן. ולמעשה מובאים שני הצדדים בשו"ע: 14 :
"י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי"א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד".
כלומר, השו"ע פוסק שאסור ב־י"ד וט"ו באדר א' להספיד ולהתענות, אבל שאר הדברים לא נוהגים בהם. והרמ"א מעיר על כך שיש כאלו שאומרים שחייבים לעשות בהם משתה ושמחה, אבל לא נהגו כך. מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים.
וכן עולה מהמשנ"ב 15 שראוי לעשות משתה ושמחה, ממה שהאיר על דברי הרמ"א:
בהגהת תשב"ץ כתב דיש להרבות ורבינו יחיאל מפריש רגיל להרבות ולהזמין ב"א, וזהו שסיים הרמ"א משתה תמיד היינו שטוב להרבות לכבוד הנס שנעשה בעתים הללו.

לסיכום ביניים לפי הפשט, האשכנזים שהולכים בדרך הרמ"א, צריכים להרבות קצת בסעודה כדי לצאת ידי חובת המחמירים.
"וטוב לב משתה תמיד"
נוסיף עוד נקודה הנוגעת לדברי הרמ"א. ענייני פורים קטן מופיעים בסימן האחרון בשו"ע חלק או"ח, והרמ"א מסיים אותו במילים: 'וטוב לב משתה תמיד' יש ספק – תחמיר ותשתה עוד קצת, זה לא יזיק.
הרבה דיברו על לשון הרמ"א הזו. נתחיל עם ווארט יפה של הגאון הגדול הרב ראובן מרגליות 16 . בשביל להבין את הווארט שלו נביא תחילה את הגמרא בבבא בתרא 17 האומרת:
"אמר רבי זירא אמר רב, מאי דכתיב: כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד? 18 כל ימי עני רעים זה בעל גמרא, וטוב לב משתה תמיד זה בעל משנה ".
אומר הרב ראובן מרגליות 19 , פשט המשנה הרי היה שצריך לעשות משתה ושמחה באדר א', (כדברי תוס': וריהטא דמתניתין נמי משמע כן) אבל הגמרא התחילה לדון בזה, והכריעה שפורים רק באדר ב', לכן והרמ"א סיים 'וטוב לב משתה תמיד', כי כל עניין פורים באדר הראשון הוא לאנשי משנה – מי שהולך לפי המשנה צריך לעשות גם באדר א'. הרמ"א רמז בסוף דבריו שמי שהולך לפי המשנה חייב לעשות סעודה גם באדר א'. ההסבר הזה של הרב ראובן מרגליות הוא מרגלית יקרה מאוד.
השערי תשובה 20 כתב שחלק או"ח בשו"ע נפתח בדברי הרמ"א 'שויתי ה' לנגדי תמיד' . ובסוף הרמ"א על האו"ח כתוב 'וטוב לב משתה תמיד' . הרמ"א התחיל בתמיד וסיים בתמיד, כמו שבמקדש פתחו את הקרבת הקורבנות בקורבן תמיד של שחר וסיימו את הקרבת הקורבנות בקורבן תמיד של בין הערביים. וכך הוא כותב:
בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין בכסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד, נראה לומר שלפי שרצה לסיים בדבר טוב ודבר בעתו נקט לישנא מעליא דקרא לצחות וטוב לב דהיינו שטוב שיעשה בב' האדרים משתה ... וגם יש רמז כי תיבת משתה טוב בגימטרריא אדר ראשון , עוד יש לומר לפי מה שכתב לענין חנוכה שי"א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות כו' ונוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודת שמרבים בהם ואז הוי סעודת מצוה עיין שם ומשם נלמד לכאן ג"כ כשירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים יש לנהוג לומר זמירות ותשבחות שאז בודאי הוא סעודת מצוה ולרמוז לזה מסיים וטוב לב משתה תמיד עפ"י מה דאמרינן בערכין י"א מנין לעיקר שירה מה"ת כו' איזה עבודה שהוא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה .. וכתב רש"י ברות שיש במדרש וייטב לבו בדברי תורה ..ולזה אמר וטוב לב משתה תמיד כלו' שבטוב לב דהיינו שירות ותשבחות וד"ת משתה תמיד .
ה־'שערי תשובה' אומר ש'טוב לב' הכוונה טוב ל־ב', שטוב לעשות בב' האדרים. בנוסף, משתה טוב שווה בגימטריה אדר א'. הוא אומר שכמו שבחנוכה בגלל שיש ספק אם מדובר בסעודת מצווה, טוב לעשות סעודה ולהגיד בה שירות ותשבחות, כך גם בפורים של אדר א'. 'וטוב לב משתה תמיד' אם יהיו בסעודה 'טוב לב', תורה ושירות ותשבחות, אז היא בוודאי תחשב סעודת מצווה. ברור א"כ שצריך להודות לקב"ה בפורים של אדר א', במיוחד לפי הירושלמי שהזכרנו בתחילת הדברים, שהוא היום שבו נעשה הנס.

פורים קטן בסדרי מחזור העיבור
צד נוסף לחשיבות של פורים קטן בא לידי ביטוי במחזור העיבור. זהו נושא גדול ומורכב אבל נגיד באופן כללי. מחזור העיבור הוא של י"ט שנים, ויש סדר מסוים באילו שנים מעברים. הרעיון של עיבור השנה או כדי שחג הפסח ייצא באביב, כמו הציווי של התורה. אך בשנה השלישית של הסבב יוצא שפסח לא חל באביב. כבר רבנו אברהם ברבי חייא – שהיה הנשיא לפני כאלף שנה – אמר שיודעים על הבעיה הזאת אבל אין בידינו מה לעשות, ואם באותה השנה השלישית תחזור הסמיכה, ויהיה בית דין של סמוכים שרשאים לדון ואף לשנות בלוח השנה, באופן פשוט הם יבטלו את עיבור השנה באותה שנה כדי שפסח ייצא בחודש האביב. במצב כזה, של החלטה מאוחרת בסוף חודש אדר לא לעבר את השנה, יכול להיות שלא יהיה פורים! שהרי פורים הוא מדרבנן, ופסח זה מדאורייתא, ולכן בשנה כזו, כמו שלנו 21 , חשוב עוד לעשות את פורים קטן.

דאורייתא ודרבנן במצוות הפורים
יש דברים מפורסמים בשם החתם סופר, וכך אומר 22 :
ומ"ש דפורים וחנוכה וכל ימי מגילת תענית לעשות זכר לנס ממות לחיים הוא דאורייתא ממש מק"ו כדאיתא פ"ק דמגילה, מכל מקום היינו לעשות שום זכר לנס, אבל איכות וכמות הזכרון ההוא הוא מדרבנן, כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה הכל מדרבנן, אבל לעשות שום זכר קצת ולכל הפחות לאסרו בהספד ותענית הוא דאורייתא מק"ו הנ"ל. ובזה נתיישב לי מ"ט וסברא לאסור בהספד ותענית בי"ד וט"ו באדר הראשון, ממ"נ אם אין עושין אותו פורים ממש מה ענין לאוסרו בהספד ותענית? והנה בלא"ה נמי צ"ע מה ראו באמת לקבוע פורים בשני משום מסמך גאולה לגאולה עדיף, הלא זריזין מקדימין למצות ואין מעבירין על המצות עדיף מעשות מצוה מן המובחר כמבואר! ומיהו לזה י"ל דוקא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין, אבל מצוה שאנו מקבלים עלינו תחלה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך זריזין וטוב לקבוע ביום המובחר והיינו מסמך גאולה לגאולה, ואך לפי הנחה שהנחנו שעכ"פ מדאורייתא מחוייבים לעשות שום זכר לכל הפחות לאוסרו בהספד ותענית, א"כ מחוייבים לעשות מיד באדר הראשון משום אין מעבירין על המצות, אך מה שהוספנו אנחנו מגלה ושמחה ומשלוח מנות אנחנו קובעים ביום המובחר בשני למיסמך גאולה לגאולה.
נסכם ונסביר את דבריו. באופן כללי החת"ס סובר שחנוכה ופורים הם מדאורייתא כי הם ממש הצלה ממוות לחיים ולכן צריך להלל בהם את ה', א"כ לעשות משהו זכר לנס זה מדאורייתא, אבל פרטי מעשי הזכרון, קריאת מגילה ושאר המצוות של פורים, הם מדרבנן. ולכאורה יוצא שמי שלא אומר תחנון באדר א' כבר יוצא ידי חובת מצווה דאורייתא, כי הוא עושה זכר לנס שהיה באדר א'. אם כן לפי החתם סופר בשנה מעוברת פורים קטן הוא מדאורייתא, ופורים באדר ב' הוא מדרבנן.
על סמך זה אומר בספר מנחת יצחק 23 :
והנה אף דהחת"ס מיירי רק לענין איסור הספד ותענית באדר ראשון, מ"מ נוכל ללמוד מזה להבין ג"כ דעת הפוסקים שיש ג"כ ענין של חיוב משתה ושמחה עכ"פ במקצת כדעת הרמ"א, דכיון דזכר לנס שהוא מדאורייתא אנו עושים באדר ראשון א"כ עושים גם קצת משתה ושמחה לזכר הנס, ומיושב נמי בזה מה שהשיגו הפוסקים על הרמ"א שכ' לעשות משתה ושמחה דאין פורים לחצאין משתה ושמחה בלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, ולהמבואר מהחת"ס ניחא דאף דאין קורין המגילה ומתנות לאביונים משום מיסמך גאולה לגאולה מ"מ מה דאפשר להוסיף על מה שאנו עושין זכר לנס מדאורייתא באדר הראשון להרבות קצת במשתה ושמחה עושין. ובנוגע למשלוח מנות הביא הב"י בשם הר"ן אחרי שכתב שקרוב הדבר להרבות בסעודה בי"ד שבאדר ראשון כתב: אבל לענין משלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני, משמע נמי דמשלוח מנות אינו אלא בשני, ע"כ דברי הב"י,
וע"ז חידש הכתב סופר שכתב: לולי דברי הר"ן היה נראה לי לומר ע"פ שמסבירים דמשלוח מנות שייך לסעודה כרעים האהובים בעת שמחתם יושבים ואוכלים משלחים זה לזה מתוך הסעודה כן הדבר הזה, ובאמת מבואר בשו"ע דמי שאינו סועד לעצמו אינו מחויב לשלוח מנות... ולפי"ז מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלוח מנות, ולא יאחז החבל בשני ראשין להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים, ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבו במשתה ושמחה לעצמו ג"כ, והיינו דמסיים וטוב לב שאין לבו רעה להנות אחרים משתה תמיד מקבל עליו חומרת הפוסקים וק"ל. עכד"ק של הכת"ס ושפ"י. עכ"פ הא ודאי דסעודת מצוה היא אם אומרים שירות ותשבחות וד"ת בסעודה, אז שפיר יש לה דין סעודת מצוה... והקב"ה יהא בעזרינו, שנוכל לעשות כל מעשינו לעשות רצוננו כרצונו ית', וכבימים ההם בזמן הזה, יעשה לנו הקב"ה נסים ונפלאות, ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשינו השתא הכא במהרה דידן אמן.
פורים קטן יכול לפטור פורים גדול?
עכשיו נראה עד כמה נחשבת הסעודה של פורים באדר הראשון, שיכול להיות והיא אפילו תפטור באכילתה את חובת משתה של פורים באדר השני.
השפת אמת 24 אומר:
ולפי זה אפשר דאין נכון לעשות סעודת פורים באדר א' כיון דבדיעבד יצא א"כ עי"ז פוטר עצמו מסעודת פורים דשני שהיא העיקר, רק באופן שלא יכוין לפטור מצות סעודת פורים.
השפת אמת אומר, שלפי מה שביארנו עד עכשיו, על חשיבות סעודת פורים קטן, עדיף לא לעשות משתה באדר הראשון כי אנחנו עלולים לצאת בו ידי חובה ובאדר השני לא נעשה מצווה. לכן צריך לעשות את הסעודה בלי לכוון שיוצאים בה ידי חובה, אלא לכוון לצאת ידי חובת פורים קטן.

סעודת פורים קטן ביום או בלילה?
לכאורה, אם עושים סעודת פורים באדר הראשון צריך לעשות אותה ביום כמו באדר רגיל, שהרי 'סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו' 25 אבל אפשר לומר לפי השפת אמת שעדיף לעשות אותה דווקא בלילה כי כך לא נכנסים לספק שאולי יוצאים בה ידי חובת סעודת פורים גם אם לא מכוונים במפורש.
בספר אוסרי לגפן 26 כתוב:
ובענין סעודה בליל פורים קטן. ראיתי בשם אחד מגדולי דורינו דלכו"ע אין מצוה בסעודה אז, רק ביום... אבל לענ"ד י"ל להיפך, דבפורים גדול שהסעודה לכבוד ההארה המיוחדת שמתגלה ע"י מצוות היום, ממילא זמנה דווקא ביום אחר שקיים מצוות היום, אבל בפורים קטן שהסעודה לכבוד ההארה המתגלה מצד עיצומו של יום, אין הבדל בין הלילה ליום.
בפורים רגיל בגלל שכל המצוות נעשות ביום עושים גם את מצוות משתה ושמחה ביום, אבל בפורים קטן שאין בו עוד מצוות ביום, ואנחנו עושים בו סעודת פורים רק כדי להודות על הנס, לכאורה אפשר לעשות גם בלילה.
בספר נר ציון 27 כותב:
דעת כמה ראשונים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד וט"ו שבאדר ראשון וכן נהגו כמה גדולים, והרמ"א כתב שירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, ונראה שטוב להרבות קצת גם בשתית יין כדי לצאת ידי חובת הראשונים הנ"ל.

פורים קטן – באגדה
שמחת ההצלה ושמחת קבלת התורה
עד כאן עסקנו בבירור מצד ההלכה, של חיוב משתה ושמחה בפורים קטן, ועכשיו נעבור מעט לצדדים הפנימיים.
כתב בנו של ה־'שם משמואל' – ר' דוד מסוכוטשוב הי"ד, שנרצח בשואה 28 :
הנה בנס פורים יש שני ענינים אחד מצד התורה שהיתה אז קבלת התורה מחדש כמ"ש קיימו וקבלו וגו', ליהודים היתה אורה זו תורה. שנית הנס דהצלה, אשר מחמת זה נתקנו המצוות של מקרא מגילה משלוח מנות וכו' כי ישראל תיקנו בתשובתם שני החטאים מה שהשתחוו לצלם ושנהנו מסעודתו של אותו רשע.
כי השתחוויה לצלם היא פגם עבודה זרה חטא המוח וכנגד זה באו לתורה, ומה שנהנו מסעודתו של אחשורוש הוא פגם במעשה וכנגד זה נתקנו מצוות מעשיות. ובזה ביטלו כוחו של המן מזרע עמלק שבא על פגם בתורה ובמעשה, כמו שדרשו רפידים שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות. אך עיקר הכל היה תיקון המעשה, כי עכשיו תיקנו את הנעשה. וכן זה כל כוחו של עמלק שהוא להפריד את המוח שלא ישפיע ללב שהוא מקום המעשה.
והנה שני הענינים הנ"ל שהם באדר היינו תורה ומעשה, כשהשנה מעוברת אדר הראשון הוא כנגד בחינת התורה ואדר השני כנגד בחינת המעשה. ולכן חקרו בש"ס איזה מהם הוא העיקר אדר הראשון שהוא בבחינת התורה או אדר שני שהוא בבחינת המעשה. וזה שאמרו אדר הסמוך לשבט כי שבט הוא בבחי' התורה כמ"ש בעשתי עשר חדש באחד לחדש הואיל משה באר את התורה הזאת. ואדר הסמוך לניסן הוא בבחינת המעשה כי ניסן הוא זמן העבודה כמ"ש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה.
וכן ידוע כי ענין העיבור הוא בבחינת יוסף שנתחלק לשני שבטים מנשה ואפרים מנשה הוא כנגד בחינת המעשה כמ"ש כי נשני אלהים את כל עמלי, ואפרים הוא בחינת התורה כמ"ש חז"ל שהיה רגיל בתלמוד לפני יעקב.
ואם כן אדר ראשון מתייחס לאפרים ואדר שני למנשה. וזה שנקרא פורים שבאדר ראשון פורים קטן כי אפרים הוא הקטן. והנה העלו בש"ס כי קריאת המגילה היא באדר שני מפני כי העיקר הוא שיצא הכל לפועל במעשה. ולכן אדר שני שהוא בבחינת המעשה הוא זמן קריאת המגילה ועשיית המצוות התלויות בפורים . ועל כן פורים לא נאסר בעשיית מלאכה כמ"ש ז"ל יום טוב לא קבילו עלייהו כדי להעלות את בחינת המעשה, אך ענין השמחה באדר הוא מחמת בחינת התורה וזה שאז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה ולכן ענין השמחה נוהג גם באדר הראשון שהוא כנגד בחינת התורה אך המצוות המעשיות הן רק באדר השני.
ויובן בזה מה שאז"ל הא בהספד ובתענית זה וזה שוין וכתבו התוס' אבל משתה ושמחה אינם נוהגין באדר ראשון. ולכאורה יפלא איך נחלק הדבר לשנים, הרי איסור הספד ותענית הוא גם כן מחמת שמחה, ואמאי לא נתחייב ג"כ במשתה ושמחה? אך יובן לפי הנ"ל כי ענין השמחה באדר הראשון הוא מבחינת התורה דכתיב בה פקודי ה' ישרים משמחי לב, ואם כן השמחה בו היא בעצם ולא נצטוינו לעשות פעולה מיוחדת לצורך השמחה, והוא כענין השבת שהוא יום שמחה כמו שכתוב בזמירות כי יום שמחות הוא ותשמחני, ובספרי: וביום שמחתכם אלו השבתות, ובשבת אין חיוב שמחה רק שעניין השמחה היא בו בעצם, ולכן נצטוו שלא לעשות דבר הגורם היפך השמחה והוא הספד ותענית. וכן הענין בפורים קטן, שהשמחה היא בו בעצם מחמת התורה המשמחת לב ולכן לא נצטוו במשתה ושמחה, רק שלא יעשו פעולה מנוגדת, ולכן נאסר בהספד ובתענית. ורק באדר השני או בכל שנה באדר שהוא זמן המעשה יש ענין למשתה ושמתה בפועל ממש.

נסכם את דבריו: בפורים יש שני סיפורים: יש את הסיפור ה'רגיל', סיפור המגילה, נס ההצלה והניצחון על עמלק. ויש את הסיפור 'הנסתר', מה שהגמרא 29 מספרת, והוא שקיבלו את התורה מרצון מאהבת הנס, 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש'. בפשט המגילה בכלל לא מוזכר מתן תורה מחדש, אך מכך שעם ישראל הוסיף עוד חג מרצון הגמרא לומדת שהדבר מראה שקיבלו עליהם את התורה מאהבת הנס.
באותה תקופה היו שני פגמים: היה את הפגם של ההשתחוויה לצלם, והיה את הפגם שאכלו ונהנו מסעודתו של אותו רשע. כשיש שני פורים כל פורים מתקן עניין אחר, פורים באדר ב' שחז"ל תיקנו על שמחת ההצלה הגשמית – מתקן את פגם האכילה, ואילו פורים קטן שתיקנו על קבלת התורה מחדש – מתקן את פגם ההשתחוויה לצלם. ואם כל הצד של קבלת התורה מחדש תלוי ברצון, וזה עניינו של פורים קטן, הרי ברור שיש כאלה שהרצון מאיר להם ויש כאלה שלא ואי אפשר לחייב לחגוג את 'פורים קבלת התורה מרצון '!
העקרון הזה דומה למה שהמדרש 30 אומר על שבת "יום שמחתכם אלו השבתות", אף שאין חיוב לשמוח בשבת, כי השמחה אמורה לנבוע מהאדם באופן חופשי, ואי אפשר לכפות עליה.
מי שמבין את השמחה שבפורים קטן, שהוא הוא כמו ראש השנה לקבלת התורה מאהבה, הוא ממילאשמח.
וכן כתב בספר צידה לדרך, מרבותינו הראשונים:
צריך להרבות בשמחה ביום י"ד וכן נהגו במקום שחכמי תורה מצויין שם .


שמחת הלב בפורים קטן
כותב ר' צדוק הכהן מלובלין 31 :
אבל שורש המצות בלב כיון ששניהם בשם חודש אדר נקראו וכשבא הזמן הזה באדר ראשון גם כן זמן מחיית עמלק מרגיש האדם בלב בחינת משתה ושמחה וטוב לב...וממילא נאסר בהספד ותענית כיון שהוא זמן משתה ושמחה בלב...וטוב לב משתה תמיד ומרגיש השמחה בלב שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה... ולקיים במעשה תקנו רק בי"ד שבאדר השני אבל בלב צריך אף באדר הראשון ליחד הלבבות שיהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד ועל ידי זה זוכין להתגלות אור תורה. וכמו במתן תורה דאיתא במכילתא ויחן ישראל כאיש אחד בלב אחד ועי"ז זכו למ"ת וכתיב והאמת והשלום אהבו שעל ידי שכל אחד מבקש דבר אמת נעשים כאיש אחד בלב אחד ונעשה שלום ואוהבים זה את זה. וזה נוהג בלב אף בי"ד שבאדר ראשון שהוא גם כן זמן התגלות תורה שבעל פה כנ"ל...ולפי האמור מתנות לאביונים שהוא רק צדקה במעשה זה הוא רק בשני, אבל משלוח מנות שעיקרו המכוון להיות כאיש אחד בלב אחד והמכוון נוהג אף בי"ד שבאדר ראשון להיות כל ישראל חברים בלב אחד. ועי"ז ליהודים היתה אורה - זו תורה שבעל פה שהוא משתה תמיד דרומז שתו ביין מסכתי, ושמחה - שירגיש וישיג האור ה' אחד והכל לטובה, וזהו וטוב לב שלבו טוב ואין לו רק לב אחד טוב משתה תמיד שמרגיש היחוד ה' אחד שכולו הטוב והמטיב... וביום זה שהוא זמן מחיית עמלק ויכולים לבער הרע מלב כסיל ולהיות אך לב טוב יכולים להרגיש היחוד והשמחה בלב. ובזה שוין י"ד שבאדר ראשון לי"ד שבאדר השני וזה שסיים הרמ"א על זה וטוב לב משתה תמיד.
ר' צדוק אומר 32 לסיכום שהמעשים בפועל נעשים בפורים השני, אבל הלב של העניינים נמצא כבר בפורים הראשון. ולכן לא צריך להגדיר חיובים מדויקים אלא – 'וטוב לב משתה תמיד' צריך שהלב ישמח בתורה וזמירות מעצמו. כדברים האלה כותב הרב קוק 33 , שהשמש היא השכל והירח הוא הלב, והקב"ה מיעט את הלבנה – הלב והרגש. חודש אדר א' תפקידו להשוות את שנת הירח לשנת השמש – להגדיל את הרגש, ולהוסיף עוד חודש של לב ו־'טוב לב משתה תמיד'.
נסיים עם דבריו הנפלאים של הרב קוק 34 :
במתניתין דמגילה "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים" ובגמ' איתא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין, אבל מהפוסקים רבים אומרים דהה"ד בחיוב משתה ושמחה זה וזה שוין. וי"ל לדבריהם הא דאמרינן בגמ' הספד ותענית היינו דהוא עיקר שמחה כיון שאסור להתענות ממילא הוא סועד וסעודה אין לה שיעור. ונראה לבאר דבירושלמי אמרינן אותה שנה מעוברת היתה...ונראה בביאור ענין אדר והעיבור, דהעיבור נקרא סוד עם ד'...ומצינו שהעיבור שייך לא"י דוקא כמ"ש "אין מעברים כ"א בארץ ישראל"..."בסוד עמי לא יהיו" זה סוד העיבור, וסמיך לו "ואל אדמת ישראל לא יבאו", אלמא שסוד העיבור שייך לא"י בעצם. וטעמו של דבר נראה, כי ההנהגות שהשי"ת מנהיג בהן את עולמו שתים הנה, הנהגת הטבע ע"י המערכה וצבא השמים וחוקותיהם, והעיקרית השניה היא הנהגה הניסיית ההשגחית שישראל מצויינים בה... והכונה אע"פ שכוחות הטבע והמערכות פועלים ג"כ עלינו, מ"מ דרכי פעולתם הם מקושרים בסוד השגחה פרטית...
וע"ז נבנה ענין חודש אדר שהוא האחרון בשנה להורות על חותם כל השנה כולה. והנה אף שכל הנהגותינו הנה ניסיות מ"מ רצון השי"ת שנתנהג בדרכי הטבע, ולהכין את הטבע באופן שהיה ראוי על פי חוקיו להיות כלי מוכן לברכת השי"ת שתחול עלינו בדרך שפע עליון ונס...ע"כ האדר שהוא אחרון לחדשים, הוא כפול בסגולתו, שהמזלות הם י"ב, נמצא שהחודש הי"ג אין לו מזל נגדו, להורות שהנהגתו מיוחדת להשגחה למעלה מכל מערכה...
עכ"פ האדר הראשון מורה על כח הטבע והמערכה והשני מורה על ההשגחה ושידוד הטבע ... והנה נפל חודש הנס באדר ראשון ואז עשו כל ישראל משתה ושמחה וכן נקבע, ולהורות שגם כוחות הגשמיים הטבעיים משועבדים להשגחה למלט אותנו מכף כל צר, ואח"כ בשנה השנית נתקנה המגילה ואז נתקיימה בישראל. ועיקר החוזק בה הוא אל כח הרוחניות והקדושה להורות על כח ההשגחה הגובר,
ע"כ כן הוקבע לדורות שמצד משתה ושמחה הנוגע להראות כח הטבע החומרי שהוא משועבד לרוחניות ההשגחה ב' האדרים שוים לטובה כמו שהיה אז בשנת הנס, וכח הרוחני מיוחד לאדר שני שבו מתראה סוד העיבור בביאור, ע"כ קריאת המגילה ומתנות לאביונים שהם דברים רוחניים...זהו שייך דוקא באדר שני.
לפי הרב קוק הנס היה באדר הראשון ואז עשו משתה ושמחה להורות שגם הכוחות הטבעיים משועבדים להשגחה, והאדר השני הוא הלל על הרוחניות 35 , הראשון זה על הטבע והשני זה על הניסים. לכן נקבע לדורות שבמשתה ושמחה שהם הצד הטבעי שני האדרים שווים כמו שהיה בשעת הנס. אבל פורים 'מלא' עם כל המצוות שבין ישראל לקב"ה נעשות באדר השני שהוא בסוד העיבור שהוא החכמה המיוחדת של עם ישראל, חכמת התורה, "כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים" 36 ו־"משפטים בל ידעום" 37 . והוא מראה על הקשר בין ישראל לקב"ה.
בכל מקרה אנחנו רואים שהרב קוק כותב שבמשתה ושמחה זה וזה שווין. אז כשאנחנו בישיבה עושים סעודת פורים קטן נכוון להוציא את הרבים שלא נהגו לעשותו, ואולי אנשים ישמעו שיש מקומות שעושים עניין מפורים קטן ויצטרפו למנהג.
יש דורות בהם הלב סגור, כמו שמסבירים על דור 'עקבתא דמשיחא', שהוא כמו העקב המחוספס שיש בו הרבה שכבות של עור. כך בדורנו הרגש נחלש בו, והציניות והחספוס גוברים. יש הרבה טבעות שצריך להסיר, על הלב הפרטי ובין איש לרעהו. בזמנים שמרגישים ש"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", התיקון הוא להרבות ב"לך כנוס את כל היהודים", וגדולה לגימה שמקרבת.
יה"ר שכמו בימיהם שהנס היה באדר הראשון, כך נזכה בזמן הזה שישלטו היהודים המה בשונאיהם.




^ 1.. לבוש החור סימן תרצ"ה.
^ 2.. כמו המנהג שהתלמידים עושים אווירת פורים, והמורים אומרים להם שזה לא אדר א' אלא שבט ב'.
^ 3.. פרק א' ה"ה.
^ 4.שו"ת חת"ס ר"ח, וראה בהרחבה בהמשך
^ 5.. קרבן העדה ופני משה ובהערות הגרח"ק
^ 6.. דף ו' ע"ב.
^ 7.. שם.
^ 8.שם ה' ע"ב
^ 9.. על הרי"ף מגילה ג'.
^ 10.. מגילה ו' ע"ב.
^ 11.. סימן קע"ח.
^ 12.א. גם מסופר עליו שעלה לארץ ישראל ורצה לחדש את הקרבת הקורבנות.
^ 13.. מצווה קמ"ח.
^ 14.. או"ח תרצ"ז, א.
^ 15.. שו"ע או"ח סימן תרצ"ז ד"ה מ"מ ירבה .
^ 16.. חיבר ספר מרגליות הים על מסכת סנהדרין.
^ 17.. דף קמ"ה.
^ 18.משלי ט"ו ט"ו
^ 19.נפש חיה סימן תרצז
^ 20.. סימן תרצ"ז ס"ק ב'.
^ 21.. השיעור נאמר בפורים קטן של שנת תשע"ט שהיה בשנה השלישית של מחזור העיבור.
^ 22.. שו"ת חת"ס חלק א' סימן ר"ח.
^ 23.. שו"ת מנחת יצחק חלק י' סימן נח.
^ 24.. שפת אמת על הש"ס, מסכת מגילה דף ו'.
^ 25.מגילה ז' ע"ב
^ 26.. של הרב שיינפלד, בן זמננו.
^ 27.. של הרב בן ציון אבא שאול.
^ 28.. הבאנו אותו בשלמותו בגלל נדירותו של הספר
^ 29.. שבת פ"ח ע"א.
^ 30.. ספרי פרשת בהעלותך.
^ 31.. פרי צדיק פורים קטן
^ 32.. פרי צדיק לפורים קטן, כנ"ל.
^ 33.. שמונה קבצים, קובץ א פסקה רעט.
^ 34.. מאורות הראייה רכ"ט, הבאנו מתומצת, כדאי להסתכל בפנים.
^ 35.. קצת הפוך ממה שראינו אצל הרב'ה מסוכוטשוב.
^ 36.. דברים ד', ו'.
^ 37.. תהילים קמ"ז, כ'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il