בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שמיטה
לחץ להקדשת שיעור זה

משומר ונעבד בשביעית

פירות שגדלו על ידי עבודות האסורות בשמיטה, וכן פירות שלא הופקרו בשמיטה האם אסורים? סקירת הסוגיות ממקורם בתורה דרך הראשונים עד הפוסקים האחרונים. הקדושה שבשמיטה דרבנן.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ז' אדר א' תשפ"ב
15 דק' קריאה 43 דק' צפיה
גדר איסורי קצירה ובצירה בשביעית
אמרה תורה (ויקרא כה, ה-ז):
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
הווה אומר, התבואה והפירות שהיו שלך בשנה הקודמת, שייכים כעת לכולם. לפי זה, אי אפשר לפרש את הציווי "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר" לאסור לגמרי את פעולות הקצירה והבצירה, שהרי מיד לאחר מכן מתירה התורה את אכילת הפירות ואומרת "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". אם כך, מה הכוונה באיסורים הללו? אומר רש"י (שם ה):
"את ספיח קצירך" - אפילו לא זרעתה, והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח. "לא תקצור" - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל. "נזירך" - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם. "לא תבצר" - אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר.
רש"י מפרש, שאסור לבעל השדה לקצור ולהחזיק בתבואה כמו בשנה שעברה, אך מותר לו לקצור כמו כולם. הבעלים איננו בעל הבית בשנה השביעית, ולכן איננו רשאי לשמור את כל התבואה לעצמו. כמו כן אין הבעלים רשאי לבצור את כל הענבים לעצמו ולהפריש אחרים מהם, בשנה זו לא תבצור לעצמך, אלא תפקיר אותם לכולם וגם לעצמך.
לשון רש"י על ענבי נזירך היא "שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם". כלומר, אם עשית כדבר הזה ולא הפקרת כמצות התורה, אלא שמרת את הפירות באיסור - "אותם אינך בוצר" אל תבצור אותם כענבי נזירך, כי חובה עליך להפסיק לעבור על איסור התורה, אלא להפקיר אותם כדי שיהיו לכולם. מדברי רש"י אנו שומעים, שהשמירה ששמר על הפירות לעצמו אינה אוסרת באכילה. אף על פי שעשה איסור, הפירות מותרים, אלא שצריך לבטל את האיסור ולהפקיר.
הרמב"ן על התורה (ויקרא שם ה) מביא תחילה את שיטתו של רש"י ומבאר אותה:
והכונה לרב בזה, שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית אין הפירות נאסרין וכו' וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות.
דרכו של הרמב"ן לפרש את פסוקי התורה, ואילו כאן הוא עוסק שלא כדרכו בבירור ההלכה ואומר שהלכה כדברי רש"י שהפירות מותרים. נראה, שכיוון שמצוות בארץ ישראל אהובות על הרמב"ן מאוד הוא מאריך לבאר את ההלכה בהן.

ביאור הרמב"ן
אמנם, הרמב"ן עצמו מבאר את הפסוק באופן אחר:
ופירוש הכתוב, כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קציר, שהוא נספח אל קציר השנה שעברה, מגזרת "ונספחו על בית יעקב" (ישעיה יד, א). והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו וכו'. והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן. ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך, ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה.
את המילים "ספיח קצירך" פירש רש"י, שהיא תבואה שגדלה לבד "אפילו לא זרעתה", אותה "לא תקצור". אולם, את המילים "וענבי נזירך" פירש רש"י "שהנזרת והפרשת בני אדם מהם", כלומר שמרת אותם מפני אחרים, ולא נתת להם להיכנס לכרם. אותם "לא תבצור" אלא תפקיר. אבל, הרמב"ן מפרש שמשמעות "ענבי נזירך" היא כמשמעות "ספיח קצירך" - כשם שספיח היא תבואה שאיננה של הבעלים, אלא גדלה מאליה, כך "ענבי נזירך" היינו הענבים שאתה התנזרת מהם וגדלו מאליהם. כלומר, הרמב"ן מפרש להיפך מרש"י שכותב הבעלים הזיר אחרים מן הכרם, ומפרש שהבעלים הזיר את עצמו. כמו נזיר שמתנזר מן היין כך התנהג הבעלים בנזירות כלפי הכרם: הפקיר אותו ולא עבד בו. כרם שכזה, מורה התורה שאסור לבצור אותו בצורה רגילה, אלא בשינוי.
אם כן, לדעת הרמב"ן, התורה מדברת על מה שגדל מעצמו בשדה ובכרם, ומצווה את הבעלים: אל תהיה בעל הבית על התבואה ועל הפירות, הם אינם שלך אלא כולם שותפים בהם. זאת אומרת, שלפירוש זה, הפסוק כלל לא עוסק ב"שמור ונעבד" במי ששמר על פירותיו ועבד בשדה ובכרם, אלא מדבר באדם שנהג כדין, הפקיר את כרמו וגדלו בו ענבים מאליהם שלא שמר והתעסק בהם. ובאופן זה מותר לו לבצור בשינוי. ומכל מקום, אף שאין התייחסות בפסוק למקרה זה של "שמור ונעבד", סובר הרמב"ן שהתבואה והפירות מותרים כדברי רש"י.

דרשת הפסוק בתורת כהנים
כותב הרמב"ן, שגם בתורת כהנים מוכח וכך עולה גם מתוך סוגיות הגמרא, שהלכה היא ששמור ונעבד מותר. נעיין בדברי הספרא (בהר פרשה א תחילת פ"א אות ג) על הפסוקים הללו:
"את ספיח קצירך לא תקצור", מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית.
חכמים אסרו את כל הגידולים החד שנתיים, היינו שאינם עצים שהם רב שנתיים, שגדלו בשביעית, אף על פי שגדלו מעצמם. הטעם לגזרה זו, מפני שהיו כאלה שזרעו שתילים בשביעית באיסור, ואמרו שגדלו מעצמם. כדי למנוע הערמה כזו, גזרו חכמים על הספיחים. אמנם, נחלקו תנאים בדבר זה וישנה דעה שספיחים אסורים מן התורה, אבל הלכה שהספיחים אינם אסורים אלא מדרבנן. זוהי כוונת הספרא "מיכן סמכו חכמים על הספחים", כלומר איסור ספיחים הוא גזירת חכמים. ממשיך הספרא:
"ואת ענבי נזיריך לא תבצור", מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. "לא תבצור", לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת (-ככל השנים) אבל דורכים בעריבה (-בקערות גדולות) וכו'.
ניתן להבין את דברי הספרא "מן השמור אין אתה בוצר" בשני אופנים: אפשר לפרש, משום ששמרת את הפירות הם נאסרו, ולכן מותר לבצור רק מן ההפקר, ושלא כדרך הבוצרים. לפי הבנה זו, שמור נאסר. אולם, אפשר לפרש את הספרא באופן אחר - מן "השמור בארץ" לא תבצור כדרך הבוצרים, אבל אתה בוצר מן "ההפקר" שאינו שמור אפילו כדרך הבוצרים. כלומר, האיסור "לא תבצור" היינו שלא לבצור כדרך הבוצרים, ודבר זה בלבד נאסר ב"שמור". אך בצירה בשינוי, שלא כדרך הבוצרים, מותרת אפילו ב"שמור". ולפי הבנה זו, השמור אינו אסור.
הרמב"ן מבאר את הפשט בדברי הספרא כאופן השני שכתבנו, שלא תבצור את מה ששמרת כדרך הבוצרים, אבל שלא כדרך הבוצרים מותר לבצור מן השמור. ועוד אפשר לפרש את הספרא על דרך שפירש רש"י את הפסוקים: אם שמרת את הפירות אל תבצור אותם כך, אלא תפקיר את הפירות תחילה, ולאחר מכן מותר לבצור את הפירות בשינוי מן האופן הרגיל. לשני הפירושים הללו, השמור מותר באכילה. מאידך, מצינו בראשונים, כפי שנביא להלן, שפירשו ששמור נאסר, ולדבריהם יש לפרש את הספרא באופן הראשון שכתבנו.
אם כן, שורש מחלוקתם של הראשונים אם "שמור" נאסר באכילה או מותר באכילה, נעוץ בפירוש הספרא, וכל צד מפרש את סוגיות הגמרא שיובאו להלן לשיטתו.

קניית פירות שביעית מעם הארץ
אין סוגיות רבות שעוסקות בנושא זה של פירות שביעית, אך סוגיה אחת כזו נמצאת במסכת סוכה (לט, א). הגמרא מביאה ברייתא:
דתניא, אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות. ואם מסר, יאמר "הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי", ובא ואוכלן בקדושת שביעית.
עם הארץ שמוכר פירות שביעית, אין קונים ממנו כמות גדולה יותר ממחיר של שלוש סעודות. ההלכה היא שאסור לעשות סחורה בין בפירות שביעית ובין בדמיהן. שכן כאשר מחליפים פירות שביעית בדמים, הדמים מתקדשים בקדושת שביעית. אם חזר וקנה בדמים אלו סחורה, הסחורה מתקדשת והדמים יוצאים לחולין, וכן אם יחליף את הסחורה בדבר אחר, קדושת שביעית נתפסת בדבר האחרון והקודם לו נעשה חולין. כך ממשיכה הקדושה ותופסת בחליפי הפירות, עד שיקנה בהם אוכל ויאכל אותו בקדושת שביעית. מכל מקום, מפירות השביעית עצמם אין הקדושה בטלה לעולם. כעת, כיוון שעם הארץ עלול לקחת את הדמים שקדושים בקדושת שביעית ולעשות בהם סחורה האסורה בשביעית, לכן אסרו חכמים לקנות ממנו פירות שביעית בכמות גדולה. אולם, התירו לקנות בכמות מצומצמת כך שיהיו בדמים שנתן ביד עם הארץ כדי שלוש סעודות, שבאופן זה מסתמא ישתמש בכסף לקניית לאוכל, ולא למסחר.
מוסיפה הברייתא, שאם קנה יותר מן הכמות הזו מעם הארץ, ממילא יש לחשוש שקדושת דמי השביעית שביד אותו עם הארץ תתחלל. לכן הקונה עצמו שקנה את הפירות צריך לחלל את הדמים על מאכל או פירות חולין שיש בידו, המאכל יתקדש וייאכל בקדושה, והדמים יצאו לחולין. ומעתה, יוכל עם הארץ להשתמש בהם לכל דבר. ממשיכה הברייתא לבאר דין זה:
במה דברים אמורים, בלוקח מן המופקר. אבל בלוקח מן המשומר, אפילו בכחצי איסר - אסור.
אם ראינו שעם הארץ הזה אינו לוקח מן המופקר אלא מן המשומר, ששמר את הפירות לעצמו וכעת הוא רוצה למכור אותם, אסור לקנות ממנו אפילו בחצי איסר.
לכאורה, פשט הברייתא הוא, שבאופן כזה אסור לקנות מעם הארץ, משום שעבר עבירה בכך ששמר את הפירות ולא הפקירם. אך אפשר לבאר שעם הארץ רגיל אינו חשוד בעינינו לסחור בדמי שביעית, אך אם ראינו בו שהוא חשוד על השביעית, שהרי לוקח מן המשומר, יש לנו לחשוש שיעבור ויעשה סחורה בדמים. לכן גזרו חכמים שלא לקנות ממנו אפילו בכחצי איסר.
מן הלשון שכתובה בברייתא "אפילו בכחצי איסר" יש להוכיח, ששורש האיסור הוא שמא יעשה סחורה בדמים, ולא מצד שהמשומר נאסר. שהרי מדוע הוסיפה הברייתא שיעור של כחצי איסר, היה לה לכתוב "אבל בלוקח מן המשומר אסורים", והיה משמע שאסור אפילו בכלשהו. אלא, משמע מלשון זו שבפחות מחצי איסר מותר, משום שבשיעור קטן כזה לא גזרו שמא יעשה בו סחורה. מכאן מוכח שאין המשומר נאסר. כך מפרש רש"י (שם ב ד"ה אבל בלוקח) את הסוגיה "זה נחשד לענין שאינו מפקיר לעניים", כלומר גזרו על הפירות משום שחשוד לסחור בהם, ולא מפני שהמשומר נאסר. ולכן מותר בפחות מחצי איסר. ופירושו זה הוא לשיטתו שהבאנו לעיל, שהמשומר מותר באכילה.
אולם תוספות (סוכה שם ב ד"ה בד"א) מביאים, שר"ת חולק על פירוש רש"י, וסובר שפירות מן המשומר אסורים "כדדרשינן בתורת כהנים ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר". ר"ת מבין שמשמעות המילה "נזירך" היא ענבים שנזר מבני אדם, כלומר ענבים שהיו שמורים, ועל כך דרשו בתורת כהנים, שבצירה מענבים אלו אסורה לגמרי. אם כן, נחלקו רש"י ורמב"ן עם ר"ת, אם המשומר אסור, או מותר באכילה.

גוי שהיה מוכר פירות בשוק
בהמשך למחלוקת רש"י ור"ת, מביאים תוספות גמרא במסכת יבמות (קכב א). נאמר שם בברייתא:
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.
הגוי אינו נאמן לאסור את הפירות, משום שאין כוונתו אלא לשבח את הפירות שלו, ולכן הוא אומר שהפירות נלקטו מעצים חדשים "של ערלה הן" או "של נטע רבעי הן" וכדאי לקנות מהם. בברייתא הובא מקרה נוסף "של עזיקה הן". צריך להבין מהי "עזיקה", ובמה משבח הגוי את הפירות במקרה זה? רש"י בשם רבותיו (שם ד"ה של עזיקה, ועי' תוספות סוכה שם) מפרש "מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית", פירושו של דבר שהפרדס שמור ואזוק. כך גם מתרגם אונקלוס (שמות כה, יב ועוד) את המילה "טבעות" שבכלי המשכן ובבגדי הכהונה "עזקן". כלומר, משמעות הביטוי הוא שהפירות שמורים בשביעית על ידי גדר. מקשה רש"י על פירוש זה:
וקשיא לי, דמאי איסור יש כאן, אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורים, וקודם הזמן אלו ואלו מותרים.
כלומר, לפני זמן הביעור פירות השביעית מותרים, ואין נפקא מינה בזה אם שמרו עליהם, או לא. לאחר זמן הביעור, הפירות אסורים גם אם לא שמרו עליהם. אם כן, לא מובן מהו האיסור המיוחד שקיים בפירות שמורים. לכן מפרש רש"י (שם ד"ה לא אמר כלום) פירוש אחר: "עזיקה" היא עיר בארץ ישראל, ומדובר שהגוי משבח את פירותיו שהם מעיר זו שפירותיה משובחים. החידוש של הברייתא הוא, שאין חוששים לדבריו שהפירות מארץ ישראל ושמא לא עישרו אותם והם טבל. הווה אומר, שרש"י כאן הולך לשיטתו בפירוש התורה שראינו לעיל, שפירות מן המשומר מותרים. לפיכך מפרש רש"י, שברייתא זו אינה עוסקת בשמור. לעומת זאת, תוספות (סוכה שם) מפרשים כמו רבותיו של רש"י, שמדובר בפרדס שמור והגוי משתבח בכך שהם פירות שמורים. אם היינו מאמינים לדבריו אסור היה לקנות ממנו, משום שפירות מן המשומר אסורים. אלא, שאין חוששים לדבריו, שאין כוונתו כי אם לשבח את המקח. אין הכרח לפרש את המילה "עזיקה" כך או כך, וניתן לפרשה בשני האופנים, אלא יש מסורת מסוימת בפירוש הברייתא, ולכן פירשו הראשונים כל אחד לפי שיטתו.
מכל מקום, מצאנו שנחלקו הראשונים רש"י ור"ת בדין המשומר, ולשיטתם נחלקו בביאור הברייתא. ודעת הרמב"ן כדעת רש"י 1 .

דעות נוספות האוסרות בשמור
בעל המאור (סוכה יט, ב מדפי הרי"ף) סובר אף הוא כדעת ר"ת ששמור אסור באכילה, ואומר אף ששמור אסור מדאורייתא, ולא רק מדרבנן.
אף בדברי הגאון מוילנא אנו מוצאים שסובר כשיטת ר"ת. הירושלמי (שביעית פ"ח ה"ו) מביא את הדרשה שבתורת כהנים, ובביאור הגר"א (לירושלמי שם, וכן הוא בשנות אליהו שביעית פ"ח מ"ו) מפרש את הדרשה כשיטת ר"ת, שהפירות השמורים אסורים באכילה. לפי פירוש הגר"א לדרשה, מתחדשת כאן הלכה מיוחדת. הכתוב "לא תקצור" אינו מדבר על הפירות השמורים שאסור לקצור אותם, אלא דווקא על הפירות המופקרים. ופירוש האיסור הוא, שעל אף שהפקירו את הפירות, אסור לקצור אותם בשום צורה של קצירה, אלא מותר לקטוף רק בידיים או במגל יד שנחשב כקוצר בידיים. כך מתפרשת הדרשה לפי דעת ר"ת והגר"א, שסוברים שהשמור אסור באכילה. אך לפי הראשונים שסוברים ששמור מותר באכילה, רק אם שמרת על הפירות אתה עובר איסור בקצירה, אבל אם הפירות מופקרים מותר לקצור בכל עניין.

שיטת הרמב"ם להתיר בשמור ובנעבד
כותב הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד ה"א):
ואפילו שדה שנטייבה (-שחרשו אותה פעמיים כדי לשפר את הגידולים) בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
כלומר, פירות השדה לא נאסרים אפילו אם עשו בה עבירה ועבדו בשביעית בשדה ועל ידי כך צמחו הפירות. אמנם, הגם שהפירות מותרים אסור לקצור כדרך הקוצרים, כגון לקצור את השדה כולה ולהעמיד כרי, ובכל זאת, אף אם עבר באיסור וקצר כדרך הקוצרים הפירות מותרים. דברי הרמב"ם הם משנה מפורשת (שביעית פ"ד מ"ב):
שדה שנטייבה, בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלין.
פוסק הרמב"ם כבית הלל, שאף שנטייבה השדה מותר לאכול מפירותיה. הרמב"ם ממשיך ופוסק לשיטתו בהמשך הפרק (שמיטה ויובל שם הט"ו):
עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים.
אדם זרע פול המצרי בשביעית, שאפשר לזרוע אותו לירק או לזרע, אסור למוצאי שביעית "כשאר הספיחים". כלומר, הגידולים אסורים מטעם גזרת ספיחים ולא מטעם שזרע בשביעית ועבר באיסור. מבאר המהר"י קורקוס (שם) בדעת הרמב"ם, ששיטתו היא שעל אף שאסור לזרוע, אם עבר וזרע ולא עקר את הגידולים, לא נאסרו.
בהמשך הפרק מוסיף המהר"י קורקוס לבאר ששיטת הרמב"ם להקל גם במשומר. כך כתב הרמב"ם (שם הכ"ד):
מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה", וכל הנועל כרמו או שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר "ואכלו אביוני עמך".
אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו הרי ביטל מצוות עשה, ואף על פי כן אומר הרמב"ם "יפקיר הכל ויד הכל שוין". ומפרש המהר"י קורקוס, שלדעת הרמב"ם הפירות עצמם מותרים באכילה אפילו שעבר באיסור ושמר את הפירות, כדעת רש"י והרמב"ן, שלא כדעת ר"ת.
ראינו, אם כן, ששיטת הרמב"ם שפירות שבאו משדה משומר, ואפילו משדה שנעבד בשביעית, מותרים.

הלכה למעשה
הרב בשבת הארץ (פ"ד ה"א) מביא את הדעות השונות, שיש המתירים משומר באכילה ויש האוסרים, אך לא הכריע ביניהן כדרכו בספר זה. אף בספר פאת השולחן (פכ"ב) הביא וביאר בפירושו על ההלכות את השיטות השונות, אבל בפסקי ההלכות עצמן נקט להלכה כדעת הרמב"ם שהפירות מותרים.
בדברי החזון איש בעניין זה אנו מוצאים סתירה, לכאורה. במקום אחד (שביעית סי' ט ס"ק יז ד"ה מותר ליקח) כתב כך:
חוץ מן האתרוג דמחמרינן בו למיזיל בתר לקיטה, ואם נכנס לשביעית יש בו קדושת שביעית ואסור במשומר, ואסור בסחורה וחייב בביעור, מיהו הרבה פוסקים חולקים, ואתרוג של מצוה יש ללקטו קדם ראש השנה ולא ליכנס בפלוגתא דרבוותא.
באתרוג נחלקו הפוסקים אם הולכים בו אחר חנטה או אחר לקיטה, ומחמירים ללכת בו אחר לקיטה (עיין רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ה וראב"ד שם, ועיין ר"י קורקוס שם). לכן אתרוג שלקטו אותו אחרי ראש השנה נחשב לאתרוג של שביעית ויש בו קדושת שביעית, וחלים עליו כל איסורי השביעית "אסור במשומר, ואסור בסחורה וחייב בביעור". מדברי החזון איש נראה, שפירות המשומרים בשביעית אסורים באכילה, ומפני כך צריך ללקוט את האתרוג בשישית שאז ודאי אין בו קדושת שביעית, ולא בשביעית כדי להימנע מלהיכנס במחלוקת הפוסקים אם הולכים בזה אחר לקיטה.
אמנם, במקום אחר (שביעית סי' י ס"ק ו ד"ה ואתרוגין) כותב החזון איש:
ואתרוגין של שביעית אף על גב שמטייבין אותם בשביעית באיסור ומשמרין אותן, אין הפירות נאסרין ויוצאין בהם בחג, שעדיין הוא קודם ביעור, אלא שצריך ליקחם במתנה שלא למסור דמי פירות שביעית לעם הארץ (-האיסור שהבאנו לעיל מן הברייתא סוכה לט א), ומיהו הסוחרים בכך עוברים משום איסור סחורה.
כלומר, אף על פי שעבדו בקרקע ושמרו על האתרוגים באיסור, אין האתרוגים נאסרים בדיעבד, אך אסור לסחור בהם, שהרי הם קדושים בקדושת שביעית. אם כן, פוסק החזון איש שהמשומר אינו אסור באכילה, וסותר את דבריו שהובאו לעיל. וכבר דנו תלמידיו בסתירה זו (עי' חוט שני הלכות שמיטה פ"ד הט"ו, ודרך אמונה שמיטה ויובל פ"ד ציון ההלכה ס"ק שיח). מביא החזון איש סיבה נוספת להקל בפירות שבאו ממי שמכר את קרקעו לנכרי:
ואותן שמוכרין על ידי עצמן ולא על ידי שליח פרדסיהן לנכרי, אף שעוברים בזה משום לא תחנם מכל מקום הוי מכירה, ולדעת ספר התרומות פקעה מהן קדושת שביעית, ואף על גב שקשה לסמוך על זה וכו' מכל מקום יש להם על מי שיסמכו, ולכן אין לאסור פירותיהן דיעבד.
ידוע שהחזון איש התנגד להיתר המכירה, ואפילו טען שהיתר המכירה אינו מועיל, משום שהרבנים הם שליחים של בעלי השדות, וכיוון שאסור למכור הרי שאין שליח לדבר עבירה, וממילא המכירה לא חלה כלל. אמנם, דבר זה תלוי במחלוקת ראשונים אם השולח שליח לדבר עבירה אין השליחות חלה, או שחלה בדיעבד (עיין תוספות בבא מציעא י ב ד"ה דאמר, ובשיטה מקובצת שם בשם תלמידי ר' פרץ ותוספות שאנץ), אך אם נלך לחומרא המכירה בטלה. לכן מדגיש החזון איש "ואותם שמוכרים על ידי עצמם ולא על ידי שליח", מפני שעל ידי שליח אין המכירה חלה.
מכל מקום, מציע כאן החזון איש קולא נוספת להתיר את הפירות באכילה מצד מכירת הקרקע - אף על פי שהמוכרים על ידי עצמם עוברים באיסור "לא תחנם", חלה המכירה. ממילא, אין איסורי עבודה בקרקע זו, ולכן אין הפירות אסורים בדיעבד. ואף על פי שהמהדרים מחמירים שלא לסמוך על היתר המכירה, על פי שורת הדין ההלכה היא להקל. אם כן, לדעת החזון איש, אף על פי שהיתר המכירה אינו מועיל, ואפילו אם נאמר שאיסורי שביעית בזמן הזה מדאורייתא, אין הפירות נאסרים בדיעבד מפני שהמשומר והנעבד מותרים באכילה. אמנם, אם לא נכריע כדעת החזון איש, ונאמר שכיוון שהשביעית בזמן הזה מדרבנן מותר למכור את הקרקע לנכרי, הרי אין שום צד לאסור את האתרוגים בקרקעות שנמכרו.
על כל פנים, מצינו שזוהי מחלוקת גדולה בראשונים, אם פירות של קרקע שמורה או נעבדת אסורים או מותרים, ולהלכה יש דיון בזה בפוסקים.

מדרגות בקדושת הארץ – מן התורה ומדרבנן
כיום אנו נזקקים להיתר המכירה, אבל עלינו לזכור את מה שהסביר לנו הרב (עי' מבוא לשבת הארץ פט"ו), שקדושת ארץ ישראל לעניין שביעית אינה תלויה בקיומה של המצווה, אלא המצווה נובעת מקדושת הארץ.
ישנן כמה מדרגות בקדושתה של ארץ ישראל: יש מדרגה של קדושה שקיימת עוד לפני שעם ישראל נכנס לארץ ישראל. לאחר שעם ישראל נכנסו לארץ, מופיעה הקדושה ביותר שלמות, משום שעל ידי החיבור שבין עם ישראל וארץ ישראל נעשית הארץ עוד יותר קדושה, ויש מצוות הנובעות מן הקדושה הזאת. לאחר שישראל גלו מארץ ישראל, קדושת הארץ היא מדרבנן.
יש להתבונן מהי המשמעות לכך שזהו דין דרבנן. האם זהו רק בבחינת "הציבי לך ציונים", כלומר אין שום ערך עצמי למצווה, אלא שחכמים תיקנו לקיים את המצווה כדי שנזכור כיצד מקיימים אותה, ולכשנחזור לארץ ישראל נשוב לקיים את המצווה בשלמותה. כך גם בכל גזירות חכמים שגזרו לנו להתרחק מדבר שאינו עבירה, כדי שלא לעבור על גוף העבירה עצמה. לדוגמא, התורה אסרה לאכול רק בשר בהמה בחלב ויש סוברים שגם בשר חיה, אך עוף בחלב מותר מן התורה לרוב הדעות (עי' טוש"ע יו"ד סי' פז ס"ג וב"ח שם אות ב), ואף על פי כן הורו לנו חכמים שלא לאכול עוף בחלב. אם כן, עבירה היא לאכול בשר בהמה בחלב, גזירת חכמים בעוף נועדה להרחיק אותנו מן העבירה כדי שלא נבוא לאכול בשר, אך למעשה אדם שאכל עוף בחלב לא עשה אפילו מקצת עבירה.
אך אפשר לומר באופן אחר. מצד אחד עוף איננו בשר ממש, ומצד שני הוא אינו שונה לחלוטין מבשר. דגים, למשל, הם מציאות אחרת לגמרי מבשר, ולכן לא גזרו חכמים על דגים שמא יאכל בשר. לעומת זאת, עוף הוא אמצעי בין דגים לבהמה: לדגים אין רגליים כלל ולבהמה יש ארבע רגליים, ואילו לעוף יש שתי רגליים. ועוד, שעל פני כל גוף הדג ישנם קשקשים, ואילו לעוף יש קצת קשקשים על הרגלים. אם כן, העוף הוא קצת דג וקצת בהמה. זהו חצי שיעור באיכות. לפי זה, התורה לא אסרה עוף בחלב משום שאין זה איסור שלם, אך חכמים אמרו, נאסור את העוף כדי להרחיק מן העבירה, וגם נוסיף הידור בזה שלא לאכול אפילו מקצת איסור.
כפי שאמרנו בגזירות חכמים, כך אפשר לומר במצוות מדבריהם. תיקנו חכמים לשמור על שמיטה בשביעית, ואמרו כך: כשכל ישראל נמצאים בארץ ישראל, הקדושה היא שלמה. כאשר חלק מעם ישראל נמצאים בארץ, זו אינה קדושה שלמה שמחייבת באיסורי השמיטה לגמרי, אך יש בזה מקצת קדושה, ולכן תיקנו חכמים לקיים את מצוות שמיטה ושאר מצוות התלויות בארץ מדרבנן. הווה אומר, שיש משהו במצוות דרבנן שהוא ממשי, ולא רק כדי להרחיק את האדם מן העבירה. רעיון זה אומר הרב בספר מוסר אביך (פ"א אות ה) לגבי איסורים, ואנו הלבשנו אותו גם על מצוות.

קיום השמיטה בזמננו
נוסיף על הדברים. אמנם, איננו שומרים היום על השביעית באופן מלא, אך מכל מקום השביעית מתקיימת באופן חלקי - החקלאים אינם שותלים עצים ופרדסים חדשים בשנה השביעית, למרות שמכרו את הקרקע לנכרי, אלא רק מחזיקים את הקיים. הם אינם מוכרים את החצרות הפרטיות שלהם שאינם לצורך פרנסה, רק את הקרקעות שבהם מגדלים יבול למכירה הם מוכרים.
נוסף לכך, במקומות רבים השביעית נשמרת כהלכתה גם היום. יש כאלו שיכולים להרשות לעצמם לא להשתמש בהיתר המכירה ולנהוג שביעית בשלמות. כמובן, שזה דבר מהודר ביותר ומוסיף לקדושת ארץ ישראל שמתקיימת בה מצוות השביעית מדרבנן, וכפי שאמרנו לעיל, גם מצוות דרבנן זו מציאות של קדושה. לדוגמא, הישיבה לא מכרה את הקרקעות שבבעלותה, ואנו שומרים על השביעית באופן מלא. זאת אומרת, באופן כללי השביעית נשמרת גם היום, על אף שיש שנעזרים בהיתר המכירה.

שנה של התעלות רוחנית
מרן הרב זצ"ל בהקדמתו לשבת הארץ מרחיב את הדיבור על גודל עניינם של ישראל, ומבאר שמצוות השמיטה מביאה לידי ביטוי את הקדושה הגדולה המיוחדת של עם ישראל. עם ישראל הוא עם עליון, עם קדוש, נשמה עליונה וקדושה, וכדי להופיע את הגדולה הזו צריך להשתחרר מעול החיים. לשם כך באה השבת שהיא מיוחדת לישראל כדי להשתחרר מן העול של העבודה והטרחה ולהיות פנוי ללמוד תורה ולהתעלות רוחנית. השנה השביעית היא מדרגה חדשה, אמנם לא כל העבודות אסורות בה כמו בשבת, אבל זוהי שנה שלמה שבה כלל ישראל מתעלה למדרגות חדשות.
הנצי"ב מוולוז'ין, כאשר כתב שלא להשתמש בהיתר המכירה ולשמור על השביעית, נכנס לדאגה גדולה, מפני שאם החקלאים לא יעבדו שנה שלמה ויתבטלו עלולה הבטלה להביא אותם לידי שעמום. לכן הוא מרבה לדבר על כך שצריך למצוא לחקלאים ששומרים על השביעית תעסוקה רוחנית כדי שיתמלאו בתוכן. המהות של מצוות השמיטה איננו רק האיסור לעשות עבודות, ומי שבטל מעבודה ילך לשחק משחקי קלפים, אלא להתמלא בתוכן עליון שזה עניינו של עם ישראל. בשנה השביעית יש שפע של קדושה שיורד לעם ישראל, וגם בזמן שהשביעית מדרבנן ישנה קדושה במקצת, אם כי לא קדושה שלמה. בשביעית עם ישראל נמצא במדרגה אחרת, שלא כמו בשאר השנים. בשבת, יש ללימוד התורה משמעות גדולה מאוד, מצד קדושת השבת (עיין בן איש חי שנה שניה הקדמה לפרשת שמות בשם הזוהר), וכמו כן בשנת השביעית, המעשים והמצוות וההנהגה שלנו הם יותר גבוהים משאר השנים.
כך אנחנו צריכים לחיות את עניינה של השביעית, לדעת שבשנה השביעית יש קדושה גדולה יותר, וכאשר תהיה השביעית מדאורייתא הקדושה תהיה עוד יותר גדולה. זו שנה אחרת, שנה שיש בה שפע אלוקי, שיש בה גובה, וצריך להתאים את עצמנו להוציא מתוכנו את הגודל הזה, ולגלות אותו בלימוד התורה, בעשיית המצוות ובכל ההנהגה שלנו.




^ 1.דעת הרמב"ן להקל במשומר כרש"י. אך עיין חידושי הרמב"ן ליבמות (קכב, א), שפירות שצמחו מחמת שנעבד השדה בשמיטה אסורים, שלא כשיטת הרמב"ם המובאת להלן, שמקל גם בנעבד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il