בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מגילת אסתר
לחץ להקדשת שיעור זה

אומן את הדסה

היהדות לא רואה את היחס להורים כקשר דם או זכות קניינית, אלא כקשר של זהות והמשכיות של המשפחה המצומצמת ומשפחת עם ישראל כולה. כך צריך להבין גם את סיפורה של אסתר, שגדלה בלי אב ביולוגי, אך עם קשר זהות אמיץ למשפחתה ולעמה.

undefined

הרב עזריאל אריאל

אדר ב תשפ"ב
5 דק' קריאה
המפגש הראשון שלנו עם דמותה של אסתר במגילה הנושאת את שמה עוסק בנסיבות הטרגיות של ימי ילדותה. וכך נכתב שם: "ויהי אומן את הדסה, היא אסתר בת דודו, כי אין לה אב ואם... ובמות אביה ואִמה לקחהּ מרדכי לו לבת" (אסתר ב, ז).
סוגיית האימוץ של ילדים מאתגרת מאוד את התפיסה הפשוטה של מושג ההורות. האם ההורות מוגדרת לפי קשר הדם, דהיינו על פי אמות מידה ביולוגיות? האם לפי בית הגידול, דהיינו על פי אמות מידה פסיכולוגיות? האם לפי החוק, דהיינו על פי אמות מידה משפטיות?

בין יעקב לעשיו
ברומא העתיקה נחשב הבן לקניינו של האב, וכמו כל קניין, ניתן היה להעביר אותו מיד ליד - הן במכירה לעבדות והן במסירה לאדם אחר שיאמץ אותו כבן. מנקודת מבטו של החוק הרומי, האבהות היא מושג חוקי. מכאן נוצר המושג "ילד בלתי חוקי", המתייחס למי שנולד מחוץ למסגרת החוקית של הנישואין. מכוח זה הוכר האימוץ כהורות לכל דבר ועניין.
את התפיסה היהודית, המנוגדת, מנסח בבהירות הרי"ד סולובייצ'יק: "היהדות לא הכירה במוסד האימוץ בגרסתו הרומית, כיוון שמושג רומי זה בא להמיר עובדה ביולוגית בפיקציה משפטית, וכך ליצור את האשליה בדבר יחס טבעי בין ההורים המאמצים לבין הילד המאומץ. היהדות מבטאת את עמדתה במונחים שאינם משתמעים לשתי פנים: אין להתערב במה שהחליט הבורא להעניק לאחד או לאחר; אין שום היתר לשנות את מערכת היחסים הטבעית" (אדם וביתו, עמ' 69).
ואכן, המעיין בהלכה יראה יחס מורכב כלפי האימוץ. מצד אחד, במסכת כתובות (נ, א) כתוב: "'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' (תהילים קו, ג) – וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? ...ר' שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן". בכך מביעים חז"ל הערכה עצומה להורים המאמצים, המקדישים את חייהם לגידולם של ילדיהם המאומצים.
מצד שני, ההלכה לא מכירה באימוץ כהורות לכל דבר - לא לדיני עריות, לא לדיני ירושה, לא לדיני כיבוד הורים ומוראם ואף לא לדיני אבלות. אומנם ההלכה מכירה ב'הורות פסיכולוגית', ומדין הכרת הטוב מחויב הבן המאומץ לכבד את ההורים המאמצים ואף להתאבל עליהם במותם, אולם קשר זה אינו מחליף את ההורות הטבעית המבוססת על קשר הדם.

הפיקציה הנוצרית
בשולי הדברים נעיר כי הטענה שאפשר להפקיע את ההורות הטבעית וליצור במקומה הורות מלאכותית, משליכה על הוויכוח העמוק שבין היהדות לנצרות.
כיהודים, מאמינים אנו בכך שעם ישראל הוא בנו הטבעי של הקב"ה, אשר יצר אותו לו לעם ביציאת מצרים. הוא הודיע באמצעות משה עבדו: "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), וחזר והודיע בנבואת ישעיהו (מג, כא): "עם זו יצרתי לי" - שהוא לנו כמו אב שיצר והוליד את בנו. מכיוון שכך, הקשר שבין הקב"ה לעם בריתו לא ניתן להפקעה בשום מצב ובשום תנאי. וכך אומר ר' מאיר: "בנים אתם לה' אלוקיכם - ...בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (קידושין לו, א). גם אם אתם חוטאים, גם אם אינכם מאמינים - בסופו של דבר תתקיים בכם נבואת הושע (ב, א): "והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם, ייאמר להם בנֵי א־ל חי".
באה הנצרות וטענה כי מאחר שעם ישראל סירב להאמין במשיחיותו של אותו האיש, חדל "ישראל שבגוף" להיות בנו של הקב"ה, ובמקומו באו המאמינים הנוצרים, שהם "ישראל שברוח". גם כאן באה ההורות החוקית והתיימרה להחליף את ההורות הביולוגית.
בשנים האחרונות מתרחב השימוש ב"הורות חוקית" או "הורות שברוח", כאשר ילדים נולדים מקניית זרע או ביצית או משכירת רחם (פונדקאות) מבלי שיהיה ביכולתם להכיר את השותפים הביולוגיים ביצירתם. בתי המשפט מרבים לתת צו הורות פסיקתית לבני זוג חד־מיניים למרות שלפחות אחד מהם אינו קשור בשום קשר ביולוגי אל הילד (עיינו במאמרם של הרב מיכאל ויהודה פואה, 'הורות לפי אופנה', בכתב העת 'השילוח', גיליון 25, עמ' 134-115). כל זה מחדד את השאלה מהי בעצם הורות.
ההלכה היהודית שוללת, כאמור, את הניסיון להגדיר הורות על פי פרמטרים משפטיים גרידא, וקל וחומר שאינה מכירה בהורות כבעלות של ההורים על ילדיהם, כפי שהיה מקובל במשפט הרומי. העמדה הרווחת בבתי הדין הרבניים לא מגדירה את ההורות כאוסף של זכויות - לא של ההורים ולא של הילדים. גם ניסיון להגדיר את ההורות כסוג של אפוטרופסות לא עולה בהצלחה, מפני שההבדלים ההלכתיים בין אפוטרופוס לבין אב ואם הם גדולים מאוד.
הקשר הרגשי העמוק שיש בין הורים לילדיהם לא יכול להיות מוסבר על ידי שום הגדרה משפטית. ההורות היא הרבה יותר מכל זה. ידועה המימרה במסכת נדרים (סד, ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר: 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי' (בראשית ל, א)".
וכך נכתב בספר חובות הלבבות: "כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקוותו בו. והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו, עם מה שהוטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם" (פתיחה לשער ג).
הבנים והבנות גם מעניקים להוריהם המשכיות הקושרת אותם אל הדורות הבאים ואל הנצח. בגמרא מובאת המימרה: "יעקב אבינו לא מת... שנאמר: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב... כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך' (ירמיהו ל, י). מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים" (תענית ה, א). משמעות הדבר היא שהבן ממשיך את קיומו של אביו. זה מה שמונח ביסודה של מצוות חינוך, שבאמצעותה ממשיך הבן את מורשתו הרוחנית של אביו. זוהי גם המשמעות של הירושה, שאינה רק סידור טכני של חלוקת העיזבון מתוך הערכת רצונו האחרון של הנפטר. העברת הנחלה לבנים ממשיכה את קיומו של האב דרכם (בעל המאור לרי"ף, בבא בתרא נב, א; רמב"ם עירובין פ"ב ה"ב) כשהם ממשיכים את מפעל חייו הכלכלי.
ובעוד שהבן מעניק לאב את ההמשכיות, מעניק האב לבנו את הזהות. היטיב לנסח זאת הרב יונתן זקס: "כדי להגיע לתחושת שייכות, כל אחד מאיתנו צריך לדעת דבר מה על אודות קורותיו האישיים - מי הולידו, מניין בא ואיזוהי ההיסטוריה שהוא חלק ממנה. אנו נוכחים בכך בצורה חריפה מכול במקרים שבהם, מסיבה כלשהי, חסר לנו הידע הזה. ילד מאומץ מפתח כמעט תמיד סקרנות לגבי הוריו הביולוגיים, סקרנות שבמקרים מסוימים מגיעה לממדים כפייתיים. הדבר נכון גם לגבי ילדים שהוריהם נטשו אותם לפני שהיו מסוגלים לפתח קשר... שאלת זהותו של אדם היא שאלה בסיסית, ואין לו אפשרות לתת לה מענה מבלי שידע שהוא חלק מעבָר מסוים מוגדר" ('רדיקלית אז רדיקלית עכשיו', עמ' 36).

הורות במעברים בינלאומיים
על פי זה נוכל להבין שתי הלכות הסותרות לכאורה את כל מה שכתבנו. האחת - שמי שנולד להורים שאחד מהם אינו יהודי לא מתייחס לאביו, אלא לאמו, שהיא גם הקובעת את השייכות הלאומית שלו. השנייה - ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", והוא מתנתק מקשריו המשפחתיים הקודמים. משתי הלכות אלו עולה שההורות אינה נקבעת על פי קשרי דם אלא על פי הגדרה חוקית.
אולם דווקא לפי מה שכתבנו, שההורות היא קשר של זהות, הדברים מתבארים היטב. על העיקרון הזה עמד מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל: "ומכיוון שגירות פירושה כניסה לעם ישראל... בזה מתנתקים כל הקשרים המשפחתיים שקשורים עם הזהות הלאומית הקודמת; שאם הגר הוא בן עם ישראל, אינו יכול להיות בו בזמן גם שייך למשפחה שהיא חוליה אחת של העם שממנו בא" (חוות בנימין סי' סז אות יד).
זהות משפחתית למשפחת גויים וזהות יהודית הן תרתי דסתרי. רק זהות משפחתית למשפחה יהודית יכולה לקיים את הזהות הלאומית היהודית.
כך רואים אנו גם במגילה. פעמיים רואים אנו כיצד אסתר שומרת על זהותה המשפחתית ברגעים מכריעים בחייה. כאשר מגיע תורה לבוא אל המלך אחשוורוש, נאמר: "ובהגיע תור אסתר בת אביחיל" (אסתר ב, טו), וגם כאשר פונה אסתר ומבקשת "כתבוני לדורות", נאמר: "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי" (אסתר ט, כט).
אסתר שומרת על זהותה הביולוגית כ"בת אביחיל", ומכוח זה שומרת על זהותה הלאומית כבת לעם היהודי. זה מה שנותן לה את הכוח לסכן את חייה כדי "לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה" (אסתר ד, ח), לזעוק לפניו: "תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" (אסתר ז, ג), ואף לומר לו בהמשך: "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי" (אסתר ח, ו).
שמירה זו על הזהות המשפחתית והזהות היהודית היא שהביאה את נס ההצלה בפורים. כן תהיה לנו!

הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין וראש מרכז אחווה למדיניות חברתית יהודית

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il