בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת ויקרא תשפ"ב

עניין הקורבנות ומעלת פורים

ספר ויקרא, עניין הקורבנות ודרך תיקון החטאים, קורבן עני, עבודת ה' מתוך קושי, מעלת הכהן הגדול מול המלכות, קורבן עולה ויורד ומעלת הצטרפות למצווה. תיקון מרדכי את עוון שאול, פטירת הרב צבי יהודה, פורים נס שבתוך הטבע, שלוש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ אצל האדם הפרטי.

undefined

י' אדר ב' תשפ"ב
14 דק' קריאה 43 דק' צפיה
חומש ויקרא – ישראל מופיעים את אור ה' בעולם
התחלנו השבת את חומש ויקרא. בשבוע שעבר הזכרנו, שבפרשת בראשית נזכר חמש פעמים אור כנגד חמישה חומשי תורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) כנגד ספר בראשית, התחלת האור. הקב"ה מצווה ואומר 'יהי אור' ועדיין האור לא האיר. ומתי נעשה האור - בספר שמות. ספר בראשית הוא התחלה, הקדמה, ובספר שמות מופיע ריבונו של עולם, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במתן תורה ובמשכן. כשריבונו של עולם מופיע - "וַיְהִי אוֹר". על ספר ויקרא נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (שם א, ד) ספר שבו ריבוי המצוות. בו מופיע הציווי האלוקי המכוון אותנו להאיר את אורו של הקב"ה. ספר תורת הכוהנים, ספר הקישור שלנו לה', בו מוסבר איך אנחנו מופיעים את אור ה' בעולם. בספר שמות הקב"ה מתגלה ומופיע אלינו. בספר ויקרא אנחנו פונים אליו. על ידי הקרבנות אנחנו בעצם מקריבים את עצמנו.
נאמר בפרשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" (ויקרא א, ב) - אדם כי יקריב מכם - אדם לשון כללית, הקרבת קרבן זה לא רק הקרבת הבהמה, זו בעצם הקרבת האדם, אדם בא ומוסר את עצמו לריבונו של עולם, נעשה עבד ה', בטל כלפי ריבונו של עולם. זה בא לידי ביטוי בכך שלוקחים את הבהמה, מקריבים אותה כולה, וזה מבטא שאנחנו מקריבים את עצמנו לחלוטין, מוכנים כל כולנו להיות בטלים כלפי ריבונו של עולם, להיות קרבן לה'.
אור החיים מדייק מהמילים 'אדם כי יקריב מכם', שמדובר כאן גם על אדם שבא לקרב אחרים, 'יקריב מכם קרבן' - יקרב אנשים רחוקים לריבונו של עולם. זה עניינו של האדם, לא רק להיות מקריב את עצמו, אלא להיות עוסק בקירוב אחרים. זה אדם שלם. כשאדם עוסק בקירוב אחרים, שמזכה אחרים, אין חטא בא לידו. הוא לא צריך להביא קרבנות. הוא אדם נקי, אדם טהור, אדם שלם, אדם מתוקן. עניינו של האדם הוא לא רק להיות עסוק בעצמו ולהיות שלם מצד עצמו, אלא לרומם את כל הסביבה שלו עד כמה שהוא יכול.

ביאור סדר הקרבנות בפרשה
נתבונן בסדר הקרבנות. בהתחלה קרבן עולה. אדם מקריב את הכול. כל הקרבן עולה לריבונו של עולם. ראשית כל, אדם מוכן להיות כולו שייך לריבונו של עולם. אחר כך בא קרבן מנחה שיש בו שיריים שהם קודש קדשים, לא נאכלים על ידי ישראל אלא על ידי הכוהנים. זאת אומרת, מתוך ההקרבה המוחלטת של האדם, מתפשט כוח לכוהנים והם מקבלים מזה איזו מדרגה שהם יכולים להיות אוכלים על שולחנו של מקום. מתוך הנכונות להביא קרבן עולה, בא קרבן מנחה. אחרי קרבן מנחה בא קרבן שלמים. בשלמים כבר יש שותפות משולשת, חלק החלבים מוקרבים להקב"ה, השוק והזרוע שייכים לכוהנים, וחלק הבשר לישראל. אחרי הנכונות להיות שייכים לריבונו של עולם באופן מלא, ולתת חלק לכהנים, גם ישראל כבר יכולים להיות שותפים באיזה שהוא מובן, להיות אורחים על שולחנו של מקום. אלה כל הקרבנות שאינם קשורים לחטאת אלא קרבנות נדבה.
מהשלמות הזאת, מקבלים כוח לתקן גם כשיש נפילות או חולשות, להקריב קרבן חטאת. הקרבנות מלמדים אותנו שעם ישראל הוא עם סגולה, וביסוד שלו הוא טהור וקדוש, ואם חלילה וחס יש נפילה כלשהי, היא חיצונית ואפשר לתקן אותה. נפילה במהות אי אפשר היה לתקן, אבל קלקול חיצוני אפשר לתקן. כל עניין הקרבנות בא ללמדך שעם ישראל ביסודו עם קדוש, עם סגולה, עם אלוקי, ופנימיותו אינה יכולה להתקלקל.
התיקון מתחיל מהשורש, מהכהן הגדול. "אם הכהן הגדול יחטא לאשמת העם". חז"ל מפרשים שהכהן הגדול בעצם מבטא את הגדולה של כל ישראל שמופיעה בו. הוא לא מבטא את הגדולה של עצמו. הוא לא איש פרטי. כשהכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים, הוא לא נכנס כאיש פרטי אלא בתור שליח של עם ישראל, בתור נציג שמבטא את התוכן היותר גדול היותר פנימי שבעם ישראל. בכל אחד מישראל, יש בחינה של ישראל, בחינה של כהונה, וגם בחינה של כהונה גדולה. הנשמה הפנים פנימית, הבחינה היותר עליונה, הקדושה העליונה היא בחינה של כהונה גדולה. הכהן הגדול מבטא אותה. זה מתבטא בכל השנה כולה, ובאופן מיוחד ביום הכיפורים כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ועומד כביכול במקום היותר גבוה לפני השכינה.
מתוך כך אפשרי תיקון של כלל ישראל שזה פר העלם דבר של ציבור. גם כשהייתה שגגה של הסנהדרין וכל ישראל חוטאים, יש תיקון, אפילו שזה חטא מאוד כללי. אחר כך מופיעה אפשרות התיקון של הנשיא, הפרט היחיד, ועוד.

לכל אחד עבודת ה' המיוחדת לו
קרבן מנחה הוא קרבן מאוד פשוט. אמרו חכמים בסוף מסכת מנחות (קי.) שנאמר בעולת בהמה "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ", ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח" – "לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". היה אפשר לכתוב רק במנחה "אשה ריח ניחוח לה'", והיינו יודעים בקל וחומר שאם קרבן מנחה שהוא קרבן מינימלי, נחשב "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה'", אז על אחת כמה וכמה העוף, ועל אחת כמה וכמה הבהמה. וגם בבהמה יש מדרגות, יש מן הצאן ויש מן הבקר. אבל התורה אמרה בכל הקרבנות האלה, "אשה ריח ניחוח", כדי להגיד ולהדגיש לנו שזה אותו דבר לפני הקב"ה. מי שעני שאין לו יכולת להביא קרבן בהמה או אפילו אין לו יכולת להביא קרבן העוף, והוא מביא רק מנחה כי זה מה שיש לו, זה שקול לאדם שיש לו והוא מביא ומקריב בהמה גדולה, כי רחמנא ליבא בעי. יש עני בממון שאין לו כסף, ומה שהוא יכול להביא זה רק מנחת סולת, ויכול להיות שזה קשה לו יותר ממי שיש לו אפשרות ומביא קרבן גדול של בהמה - וכולם אהובים לפני הקב"ה.
לא רק בקרבנות - זה נכון בכל עבודת ה'. יש גם עניות נפשית של קושי בעבודת ה'. יש אנשים שקל להם בעבודת ה', קל להם לקיים את המצוות, לא נמשכים לעשות עבירות, אין להם חום של משיכה לדברים לא טובים. ויש אנשים שקשה להם, ויש להם התמודדויות. הקב"ה ברא אותם עם אופי כזה שלא קל להם, והם מתאמצים לעבוד את ה', והם עובדים מעט... ועל זה נאמר: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה'". העיקר שאדם מתאמץ. יכול להיות שאדם עושה מעט אבל בשבילו זה מאמץ גדול. הקצת הזה אהוב לפני הקב"ה כמו ההרבה אצל מי שקל לו. אדם שנברא באופן כזה, יש לו תפקיד מאוד מיוחד. הוא צריך מהמקומות הנמוכים לעבוד את ה', יש בזה ייחוד. יש לכל אחד התפקיד שלו. אל יאמר אדם למה אני עני, הייתי רוצה להיות עשיר ולהביא קרבנות גדולים. זה סוג מיוחד של עבודת ה'. יש עבודת ה' עם קרבנות גדולים, ויש עבודת ה' עם קרבן מנחה. יש עבודת ה' בהתלהבות בכל כוחות הנפש שהם נמשכים באופן טבעי לעבודת ה', ויש עבודת ה' של אלה שקשה להם מאוד. הם מתאמצים לא פחות ממי שיש לו יותר כוחות, אולי אף מתאמצים יותר, וזה אהוב על ריבונו של עולם. כל אחד צריך לשמוח בחלקו, במקום שבו הוא נמצא, וזה כמו עבודת ה' גדולה של מי שיש לו יכולות גדולות יותר. בשלושתם נאמר: "אשה ריח ניחוח לה'".
הכהן הגדול מייצג את ישראל. הוא מבטא את הגדולה המיוחדת של עם ישראל. "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד, ג). אם יש חטא אצל הכהן הגדול, זה בעצם משהו כללי, לא משהו פרטי של הכהן הגדול, זה משהו לאשמת העם. מה שקורה לכהן זה חלק מההופעה של כל עם ישראל. לכהן הגדול יש מדרגה מיוחדת יותר מהמלך במובן מסוים, לכן כך הסדר, ראשית כל מוזכר הכהן הגדול. אנחנו גם יודעים שבכהן גדול תלוי מי שהרג נפש בשגגה שגולה לעיר מקלט, וצריך להיות בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. אפילו מישהו שהרג נפש בשגגה קשור במידה מסוימת עם המדרגה של הכהן הגדול. הכהן הגדול מייצג את הצד הקדושה העליונה של ישראל. למלכות יש תפקיד אחר "אשר נשיא יחטא".

קרבן אשם ואשם תלוי
אנחנו ממשיכים בפרשת קרבן אשם ואשם תלוי. אם לאדם יש ספק אם הוא חטא חטא שחייב חטאת בשוגג, מביא קרבן אשם תלוי. לפי שיטת הרמב"ם שספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא, לכאורה איך יכול להיות שאדם חייב באשם תלוי אם מותר לו מהתורה לאכול. לדוגמה, אם הייתה חתיכת שומן ואדם לא יודע אם השומן הזה הוא חלב או שומן כשר, כי הם נראים אותו דבר, מן התורה מותר לאכול את זה, ואם מותר לאכול את זה, מדוע עליו להביא אשם תלוי. לכן אומר רש"י שמדובר במצב שהיו שתי חתיכות, חתיכה אחת חלב ודאי וחתיכה אחת שומן, והוא לא יודע איזו חתיכה היא חלב ואיזו שומן והוא אכל אחת מהן, ספק כזה שאיקבע איסורא, אחת מהחתיכות ודאי חלב, ולכן חייב להביא אשם תלוי. קרבן חטאת אין לו שיעור כמה הוא צריך לעלות. קרבן אשם צריך להיות לפחות בסכום כסף של שני שקלים בשקל הקודש ולכן הוא יותר יקר.

מידה טובה גדולה ממידת פורענות
אומר הספרא (ויקרא, דיבורא דחובה, פרשה יב מובא ברש"י ויקרא ה, יז):
"וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, יז). ר' יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע. אם כך ענש הכתוב למי שאינו יודע, על אחת כמה וכמה שיעניש למי שיודע. רבי עקיבא אומר: האוכל חלב מביא חטאת בסלע. ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה, על אחת כמה וכמה שיעניש על המזיד. רבי מנחם ברבי יוסי אומר: הנהנה שווה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה... אם כך ענש הכתוב את השוגג על אחת כמה וכמה שיעניש את המזיד. רבי יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני (אדם הראשון) שלא נצטווה אלא מצווה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו. וכי אי זו מידה מרובה מידת הטובה או מידת פורענות? הוי אומר מידה טובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו, ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
ר' יוסי אומר שמהעונשים צריכים ללמוד מתן שכרם של צדיקים, כי אנחנו יודעים שמידה טובה גדולה ממידת פורענות. אנחנו רואים שכל עבירה, חלילה וחס, כל מה שנעשה כנגד רצונו של הקב"ה, זה איום ונורא כי זה נגד הרצון האלוקי. כל עבירה היא פגם בחיבור של העולם לריבונו של עולם. זה איום ונורא, זה מזעזע, אבל מידה טובה גדולה ממידת פורענות. אם מידת פורענות היא כל כך קשה, אז מידה טובה שהיא גדולה ממידת פורענות, על אחת כמה וכמה. כשאדם עושה מצווה הוא מקשר את העולם עם ריבונו של עולם, מרומם את עצמו, מרומם את כל העולם כולו, וזה מועיל לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. ממשיך המדרש:
רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר: על פי שנים עדים או שלשה. אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה? אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו.
למרות שהשלישי הוא מיותר, שהרי מספיק שני עדים ואין הבדל בין שנים לשלשה, הוא נטפל אליהם, לכן דינו כמו העדים אם הם היו זוממים, ואף על פי שלא היה צריך אותו הוא נחשב לעד זומם. ממשיך המדרש:
אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר הנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.
אדם השתתף בברית מילה. הוא לא עושה שום דבר, ברית מילה נעשית על ידי האבא או המוהל, הוא רק השתתף במצווה, נטפל לעושי מצווה נחשב כעושה מצווה. נמשיך במדרש:
רבי אומר: הרי הוא אומר: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס" וגו' (דברים יט, ה). קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע, אמור מעתה: המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.
אם אדם לקח נפש, חלילה וחס, מקבל עונש גדול, אז אם אדם מפרנס ומחיה נפש על ידי שהוא נותן צדקה וגומל חסדים, אילו זכויות עצומות יש לו. חכמים רוצים ללמד אותנו, לא לזלזל במצווה קטנה שאדם עושה. כל מצוה קטנה היא גדולה מאוד, ואפילו אם הוא לא התכוון אבל יצא מזה דבר טוב. ממשיך המדרש:
רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כד, יט), קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה.
גם אדם שלא זוכר בכלל ששכח את העומר המצווה מתקיימת, ולא רק במקרה שהוא זוכר ומתגבר ולא חוזר לקחת את העומר. הוא גורם לעניים שתהיה להם פרנסה, ויש לו על זה שכר.
אמור מעתה הייתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.
יש כאן שיטתיות שהספרא רוצה ללמד אותנו שתמיד ששומעים על חומרה של עבירות צריך לעשות קל וחומר למצוות, ותדע כמה גדולה מידה טובה ממידת פורענות. בכל מקום שפוגשים מידת פורענות צריך לזכור שמידה טובה גדולה ממנה כהנה וכהנה.

שיחה זו נאמרה בשנה שעברה בשבת פרשת זכור.
שליחות אסתר תיקון לחטא שאול
אנחנו בשבוע שחל בו פורים. כמו 'שמשנכנס אב מעטין בשמחה', ויש כמה גדרים, יש הלכות מראש חודש אב, ויש שבוע שחל בו, כך גם בחודש אדר, 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', יש מראש חודש, ושבוע שחל בו פורים זו מדרגה מיוחדת.
קראנו בהפטרה על שאול שמתבקש להילחם בעמלק, למלא את המשימה באופן מלא ולהרוג גם אדם וגם בהמה ולא להשאיר שום דבר. שאול לא עומד בזה שנאמר: "ותעט על השלל". אומר בעל העקידה, שאת העוון הזה תיקנו בימי מרדכי, שם נאמר "ובביזה לא שלחו ידם".
באהלי יעקב לרבי מהוסיאטין, כתב שמרדכי היהודי רצה לתקן את העוון של שאול שחמל על הצאן ועל אגג, על כן אמר לאסתר לבוא אל המלך במסירות נפש למען עם ישראל, וכאשר אמרה שיש סכנה בדבר, ואיך היא יכולה ללכת, שהרי מי שבא למלך מבלי שנקרא אחת דתו להמית, ענה לה מרדכי: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר ד, יד). מרדכי התכוון שאסתר תפסיד את ההזדמנות לתקן את העוון של שאול, כי אסתר הייתה מבית שאול. הגמרא במסכת מגילה (יג:) אומרת שבשכר צניעות שהייתה בשאול יצאה ממנו אסתר שהייתה צנועה, "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ" (אסתר ב, כ). מרדכי הבין שיש לאסתר אפשרות לתקן את העוון של שאול והוא אומר לה שהתיקון הזה צריך להיות במסירות נפש. ואם היא לא תתקן, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה
מרדכי בעצמו עשה תיקון אחר כפי שמוזכר בספר הכוונות לאר"י, שמרדכי הוא גלגול של יעקב, והמן הוא גלגול של עשו, "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר ג, ב). יעקב השתחווה לעשו, ולחכמים הייתה מעט ביקורת על ההנהגה הזאת. יש תירוצים אבל הייתה מעט ביקורת ומרדכי מתקן.
ה'קדושת לוי' מבאר שמרדכי בכלל לא היה חייב להשתחוות, כי מרדכי היה שר, ולשרים לא הייתה חובה להשתחוות אבל מרדכי אמר להם: לא בגלל שאני שר אני לא משתחווה אלא בגלל שאני יהודי "כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" (אסתר ג, ד) וזה הרגיז את המן. הייתה למרדכי הגבורה הזאת.

גבורתו והנהגתו של הרב צבי יהודה (מחשבות בקריאת המגילה שבשנת הפטירה)
אני רוצה לספר לכם משהו אישי. באותה שנה שנפטר הרצי"ה קראנו כאן את המגילה, וכשהגענו לפסוק: "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה", אמרתי לעצמי, זה הרב צבי יהודה. הרב צבי יהודה לא היה מתכופף. היה חזק. היה יכול ללכת נגד הזרם גם אם לא יבינו אותו, אומר את האמת כפי שהוא מכיר בה.
גם כשקראו את הפסוק "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה... וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר", חשבתי על הרב צבי יהודה. מרדכי לובש שק ואפר ומתפלל. מספרים לאסתר שמרדכי יושב עם שק ואפר, והיא שולחת לו בגדים להלביש אותו, ומבררת למה הוא מתנהג כך, אז הוא אומר לה תדעי שקרה כך וכך, ויש לך תפקיד. למה מרדכי לא יוזם מראש ושולח שליחים לאסתר ואומר לה - יש גזירות נוראות, את צריכה לטפל בזה! חשבתי שהרב צבי יהודה היה כזה. הוא לא היה אומר מה לעשות, הרגישו מה הוא רוצה, וכשהיו פונים אליו הוא היה מכוון. הוא לא אמר לנו ללכת לבית אל או לאחרים ללכת ליישב את ארץ ישראל, אבל אנחנו ראינו כמה הוא אוהב את הארץ, וכמה הוא רוצה את זה. והיינו באים לשאול אותו אם ללכת ליישב את הארץ, אז הוא אמר - אם אתם שואלים, זה בא מתוככם אז בסדר. אלו היו שתי מחשבות והרגשות שעלו לי באותה הקריאה. אחרי קריאת המגילה, סיימנו את התפילה והגיעה הידיעה שהרב נפטר...

עמלק מופיע לפני עליה למדרגה חדשה
נמשיך להתבונן בענייני פורים. הנס של פורים קרה כפי שחז"ל מלמדים אותנו בסוף שבעים שנה של הגלות, כאשר הגלות עומדת להסתיים וישראל עומדים לחזור לבנות את בית המקדש. אז מתעורר הסיטרא אחרא ורוצה לעצור את התהליך, למנוע את גאולת ישראל ובניין בית המקדש. אותו דבר היה לפני מתן תורה, עמלק באים להילחם בישראל, "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל" (שמות יז, יח). עמלק רוצה לעכב את מעמד הר סיני, את מתן תורה, את המהלך המיוחד של עם ישראל. גם המן הרשע שהוא מזרע עמלק, מנסה למנוע את גאולת ישראל, להשמיד להרוג ולאבד שלא יבנו את בית המקדש. הסדר הוא תמיד כזה, שלפני התחדשות גדולה, יש סתר המדרגה. עומדים לעלות למדרגה חדשה, כאילו המדרגה הקודמת מתבטלת וצריכים להתחדש ולבנות כאן בית חדש. הבית הקודם צריך להיהרס. יש סיכונים גדולים בזמן הזה של הביניים, בסתר המדרגה, ובאים כל המזיקים לנסות לעצור את ההתחדשות הזאת של המהלך. יש מין תפר כזה בין שני השלבים ואז ריבונו של עולם מציל אותנו. "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). זו הייתה תשועה גדולה מיוחדת במינה.

גודל הנס של פורים (הגר"א)
המקובלים אומרים שהייתה כאן הארה מיוחדת במינה, הארה שבתוך הטבע. זה לא נס על טבעי, אלא הארה חריגה בעומק של המציאות הטבעית. לכן אמרו חז"ל שכל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים. כי כל המועדים הם זכר לניסים שהיו מעל לטבע בניגוד לטבע, ופורים הוא בתוך העומק של הטבע. המדרש אומר במשלי:
"חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ... טָבְחָה.. אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ" (משלי ט, א-ב) - זו אסתר המלכה. איזה שם טוב קנתה? שכל המועדים עתידים להתבטל וימי הפורים אינם בטלים.
מה המעלה הגדולה כל כך של פורים - אומר הגאון מוילנא בביאור למגילת אסתר, ששני דברים מייחדים את הנס של פורים, א. שנעשה בגלות, בשעת הסתר פנים. ב. שנעשה בדרך הטבע בהסתר. וכך אומר הגאון במגילה:
"כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ" (אסתר א, ב) פירשו המפרשים במדרש שעשה כסא כדוגמת כסא של שלמה המלך, ועשו את הכסא בשושן, ושלוש שנים היה הכסא בשושן ולא יכלו להעביר אותו לבבל, ששם היה אחשורוש, ואז אחשורוש עבר לשושן אל הכסא, ושם היה מרדכי כמו שהפסוק אומר: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" שהוא כבר היה שם מקודם.
ההנהגה האלוקית כיוונה שאחשוורוש יגיע למקום שבו נמצא מרדכי, בשושן הבירה. לכן אמרו שצריך לקרוא את המגילה מתחילתה, כי כבר מתחילתה רואים את ההנהגה האלוקית שהולכת ומכוונת את הדברים באופן הטבעי כדי שיהיה כאן נס, וכל המגילה מספרת את הנס. אומר הגר"א שהכול היה בהסתר פנים, לא כמו ביציאת מצרים שהיא בניסים גלויים. וזה שאמרו "וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס" (עזרא, ט, ט) אימתי - בזמן המן.
חז"ל אומרים אסתר מן התורה מנין, איפה רמוז בתורה שיש נס שנעשה בהסתר בחוץ לארץ, בתוך הטבע, בזמן של הסתר פנים, דכתיב "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח). ניסים בתוך ההסתר, בתוך הטבע. ועוד אומר הגאון שזה מה שאמר אותו המין לרבי יהושע בן חנניה (חגיגה ה:) - ריבונו של עולם החזיר פניו מכם, עכשיו אתם בצרה, הקב"ה לא רוצה אתכם יותר. השיב לו רבי יהושע בן חנניה 'עוד ידו נטויה עלינו' גם בהסתר הקב"ה מגן עלינו.
הגאון מביא משל למלך שמאד אהב את בנו אבל הוא התנהג בצורה כזאת שהוא גירש אותו ליער. הבן מסתובב ביער והנה דב מתקרב אליו ובדיוק כשהדוב מתקרב, מופיע עבד המלך ומציל אותו. אז הוא חשב - זה מקרה. עוד כמה ימים עוברים והנה אחד מהשונאים של המלך בא אליו כדי לפגוע בו, פתאום מופיע אחד מעבדי המלך ומציל אותו. הוא מתחיל לחשוב זה כבר לא מקרה, כל פעם שיש צרה מופיע אחד מעבדי המלך ומציל אותו. הוא הבין שכנראה המלך אוהב אותו, המלך לא גירש אותו מפני שהוא שונא אותו אלא המלך רוצה בטובתו ומלווה אותו, ובכל מקום ומקום שומר עליו. אמנם הוא גירש אותו, אבל מצד שני מעמיד שומרים שלא יפגעו בו. זה המשל. כך ריבונו של עולם אמנם הוא הגלה אותנו מארצנו אבל הוא לא הפסיק לשמור עלינו. גם בתוך הטבע יש מקרים ומתברר שצרוף המקרים מכוון מלמעלה.
על כך נאמר "ומרדכי ידע", מרדכי וכל ישראל הרגישו שאף על פי שהקדוש ברוך הוא כביכול הוציא אותנו מהארץ והגלה אותנו הוא לא עזבנו ובתוך הטבע הקב"ה מגן ושומר עלינו. זה נס מיוחד במינו. לא היה כנס הזה שבתוך הטבע ובתוך ההסתרה. יש כאן כפל כפלים של ההסתרה, ראשית בגלות, ושנית ההתנהגות של ישראל, שישראל נהנים מסעודתו של אותו רשע, ולא מגיעה להם ההצלה הזאת. ואף על פי כן הקב"ה מציל אותנו בגלות ולמרות ההתנהגות הלא טובה שלנו. זה נס מיוחד. לכן אמרו חז"ל שפורים יישאר לנו לתמיד.

שלוש מצוות שנצטוו ישראל גם מבחינה רוחנית
חז"ל אמרו ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, למחות את עמלק, ולבנות את בית המקדש. אפשר לפרש את זה גם באופן רוחני: ראשית כל, אדם צריך להמליך את ה' עליו - "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", לקבל עליו עול מלכות שמיים, ולרצות לעשות את רצון ה'. אחרי זה לתקן את כל המידות הרעות, את העמלקיות הפנימית שיכולה להיות בתוך הנפש, את הגאווה ואת הקנאה המביאה לשנאה. ומצוות מחיית עמלק כמו שאנחנו יודעים היא בלב, בדיבור ובמעשה כמו שחז"ל אומרים (מגילה יח.) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יט) יכול בלב תלמוד לומר "לֹא תִּשְׁכָּח" בפה. להיות בתודעה כזאת לא לתת לקלקול להופיע, לזכור את זה ולשנן את הדבר בפה תמיד.
כל מצווה שאנחנו אומרים בפה הכוונה להשמיע לאוזניו מה שהוא מדבר. כמו 'שמע ישראל', השמע לאוזניך מה שאתה מדבר, תקשיב למה שאתה אומר. אדם שמדבר גם צריך להקשיב, האוזניים צריכות לשמוע את מה שהפה מדבר ולקבל את הביצוע של מה שהפה אומר. כשאדם ממליך את הקב"ה עליו, ומתקן את המידות, הוא יכול לבנות בית מקדש פנימי. בית המקדש הפנימי מביא לבית המקדש השלם. זה הסדר. ראשית כל קבלת עול מלכות שמיים, מתוך כך כוחות לתקן את המידות ולסלק את כל העיכובים, ומתוך זה לבנות את בית המקדש.
אנחנו לא כל כך רחוקים מכך. יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il