בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים בענין מלחמה
לחץ להקדשת שיעור זה

מלחמת מצווה תחילה

על מדינת ישראל להציב בראש סדר העדיפויות שלה את האינטרס הביטחוני הישיר, שהוא בגדר מלחמת מצווה, ורק לאחר מכן לנסות לפעול עם מדינות אחרות כדי לעצור את התוקפנות הרוסית.

undefined

הרב עדו רכניץ

אדר ב תשפ"ב
4 דק' קריאה
המלחמה באוקראינה מציבה דילמה קשה בפני קברניטי מדינת ישראל. מדובר בדילמה מרובת ממדים: ממד ביטחוני של תיאום עם הרוסים בסוריה אל מול הברית הצבאית עם ארצות הברית, וכל זאת על רקע שיחות הגרעין; ממד מוסרי ואנושי, לנוכח אלפי הרוגים ויותר ממיליון פליטים בחורף האירופי הקשה; וממד היסטורי, על רקע האכזריות של שתי המדינות הלוחמות כלפי היהודים לאורך שנות הגלות. מה אמורה להיות המדיניות של ממשלת ישראל לאורה של תורה בסוגיה מורכבת זו?
כבר כעת נבהיר שאין הלכה מחייבת בעניינים שכאלה, והם מסורים בידי המנהיגות הפוליטית של עם ישראל, המחזיקה בסמכויות מלך ישראל שבהלכה (הראי"ה קוק, משפט כהן, קמד). לגבי מלך ישראל כתב הרמב"ם: "ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'" (הלכות מלכים ד, י).
הר"ן הוסיף על כך: "אם יבטל שום מצווה לצורך תיקון זמנו, לא תהיה כוונתו לעבור על דברי תורה כלל, ולא לפרוק מעליו עול יראת שמיים בשום צד, אבל תהיה כוונתו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" (דרשות הר"ן יא). כלומר, גם כאשר מדובר בסוגיות שבהן אין הלכה מפורשת - על המלך לנהוג ברוח התורה, ולכן מצווה עליו לכתוב לעצמו ספר תורה שידריך אותו בקבלת החלטות המדיניות שלו. ברוב הסוגיות של המדיניות הציבורית היהודית אין הלכה מפורשת, אולם יש חובה כללית לנהוג לפי השראתה של התורה, ומכאן החשיבות בגיבוש התפיסה המדינית היהודית.
יתרה מזו, מדברי הר"ן משמע (וכך כתב גם הראי"ה קוק) שהמלך הוא זה המוסמך להחליט מהי המדיניות הראויה על פי התורה, ולא תלמידי החכמים. אומנם, לאור המורכבות של הסוגיות המדיניות ושל המקורות התורניים השונים, המנהיגים הפוליטיים נדרשים להתייעץ עם אנשי תורה. ועדיין, ההחלטה הסופית נשארת בידי המנהיג הפוליטי, ולכן חשוב מאוד שהוא יהיה אדם ירא שמיים. מכאן שמאמר זה איננו בגדר פסיקת הלכה (וכן כתב הרב שאול ישראלי, הרבנות והמדינה, עמ' 211-209).

ציר הרשע מול האינטרס הישיר
אלא שכדי לייעץ בסוגיה מורכבת זו יש להכיר היטב את פרטי הדילמה. וכיוון שכותב שורות אלה, באופן טבעי, אינו מכיר את הפרטים, ניתן במסגרת זו להתייחס למידע הגלוי והחלקי הידוע לציבור, וגם זאת בראשי פרקים בלבד. לפיכך, ניתן לראות בדברים אלה לכל היותר הדגמה של האפשרות לקיים מערכת שוטפת של ייעוץ תורני בשאלות של מדיניות ציבורית.
לאחר הקדמה זו נדון ברכיב אחד של הדילמה העומדת בפני מדינת ישראל, והוא סדר העדיפויות של האינטרסים הלאומיים. במסגרת זו נדון בשלושה אינטרסים שעלו בשיח הציבורי: הראשון הוא האינטרס הביטחוני הישיר, השני הוא החשש לשלום העולם, והשלישי הוא החשבון ההיסטורי הפתוח בין העם היהודי לשתי המדינות הלוחמות.
האינטרס הביטחוני כולל את חשיבות השמירה על הברית הצבאית והמדיניות עם ארצות הברית, שהיא נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל. זאת, אל מול הצורך בהמשך התיאום מול הרוסים בסוריה. להבנתי, האינטרס הביטחוני הישיר הוא בגדר "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", וממילא הוא בכלל מלחמת מצווה (רמב"ם הלכות מלכים ה, א). אומנם, גם השאלה כיצד לנהוג במלחמת מצווה נתונה לשיקול דעתו של מלך ישראל (שם), ובימינו היא נתונה בידי ממשלת ישראל, כאמור, ולכן על ממשלת ישראל החובה לעצב מדיניות זהירה שמטרתה העליונה היא שמירת האינטרסים הביטחוניים הישירים.
אומנם, גם החשש לשלום העולם עקב התוקפנות הרוסית מטריד מאוד. רוסיה היא בת ברית של הגרועות שבאויבינו, כגון סוריה ואיראן. וכיוון שמדיניות ישראל היא מדיניות ראויה ומוצדקת, הרי שברית עם אויבינו פירושה תמיכה במה שכונה בעבר בצדק 'ציר הרשע'. בהינתן זאת, תוקפנות של רוסיה כלפי מדינה שאיננה חלק מציר הרשע, כגון אוקראינה, אמורה להטריד את מדינת ישראל מאוד. ישנו חשש רציני שרוסיה תמשיך את התוקפנות עד שזו תגיע אל סף הדלת של מדינת ישראל ממש.
מעבר לאינטרס הלאומי הישיר שלנו, ברור לכול שהרג המוני, הרס נרחב ויצירת גל עצום של פליטים חפים מפשע (בשונה, למשל, מהסבל המוצדק של העם הגרמני בשלהי מלחמת העולם השנייה) הם מעשי זדון שלֵב אנושי, ובוודאי לב יהודי, לא יכולים להישאר אדישים כלפיהם.
ובכל זאת, הצטרפות למדינות הנוקטות צעדים מדיניים כדי לבלום את התוקפנות הרוסית איננה בגדר מלחמת מצווה. עובדה מעניינת היא כי העמדה ההלכתית המרכזית היא שמלחמה שמטרתה צדק (בניגוד להגנת עם ישראל) היא בגדר מלחמת רשות (על פי השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין, מצווה חמישית, בניגוד לשיטת הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני יד, ו).
ניתן להסביר זאת בכך שבעולם האכזרי שבו אנו חיים לא ניתן לצוות על העם היהודי הקטן להיות השוטר של העולם. אומנם רצוי לפעול למען שלום העולם כאשר הדבר אפשרי, אבל רק בתנאי שהדבר לא יסכן את מדינת ישראל ואת העם היהודי. מכאן למדנו שסוגיית ביטחון מדינת ישראל היא מצווה, וממילא היא קודמת לסוגיית שלום העולם, שעם כל חשיבותה, היא אינה בגדר מצווה.

חשבונות שמיים
לגבי שאלת החשבון ההיסטורי בין העם היהודי למדינות הלוחמות, יש לומר שמדובר בחשבונות שמיים, וממילא אין תפקידנו לעסוק בכך. יתרה מזו, אין לנו יכולת להכריע בסוגיות אלה. האם אנו יודעים אם בחירת נשיא יהודי באוקראינה מהווה חזרה בתשובה של עם זה על חטאי העבר שלו מול העם היהודי? האם הקשרים הביטחוניים בין רוסיה למדינת ישראל מהווים גם הם סוג של חזרה בתשובה? אני, לפחות, אינני יודע.
בכל מקרה, שיקולים אלה אינה מופיעים כלל בעולם ההלכתי כאשר מולם עומדים שיקולים ביטחוניים וערכיים יהודיים ממשיים כאן ועכשיו. מעולם לא ראינו הוראה לסכן את שלומו של עם ישראל בהווה בגלל חשבון היסטורי בעבר.
אשר על כן, נראה כי על מדינת ישראל להציב בראש סדר העדיפויות את שיקולי הביטחון הישירים, ולנהל מדיניות זהירה אל מול ארצות הברית ורוסיה. בתוספת לכך, ובתנאי שהאינטרסים הביטחוניים הישירים לא ייפגעו, על מדינת ישראל לעשות את שאפשר כדי למנוע את המשך התוקפנות הרוסית, למען שלום העולם, שהוא ערך יהודי מובהק. את החשבונות ההיסטוריים בינינו לבין רוסיה ואוקראינה נשאיר לבורא עולם.
"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).

הכותב הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ וממחברי הספר 'אתיקה צבאית יהודית'
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il