בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תזריע
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת תזריע תשפ"ב

חומרת לשון הרע

א. יש אנשים המדברים לשון הרע ומכוונים לשם שמים, ועל כן בכל מעשה- אף כשהוא לשם שמים- יש לבדוק את תוצאותיו. ב. טהרת הדעות הפנימית. ג. השנה ישנן 2 קדושות במקביל- שבת ויום טוב ראשון של פסח. 2 קדושות אלו לא רק ביחד, אלא שהן מתאחדות ביום זה ומשפיעות אחת על השניה, ויש לכך אף השלכות הלכתיות. ד. הנצי"ב מלמד אותנו שאנו עבדי ד', ולא עבדי הרגש- אף אם הוא נובע כל כולו מדבקות בקודש. יש לנו לקיים את הציווים כהלכתם. בכל מאורע ומצב יש להתבונן ולראות דרכו את הנהגת ה'. ה. הכנה לביה"ז: בבין הזמנים לא מסיימים ללמוד, אנחנו עדיין ממשיכים בלימוד.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

א' ניסן התשפ"ב
13 דק' קריאה 48 דק' צפיה
זהירות בלשון הרע לשם שמים
קראנו השבת את פרשת תזריע. הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת (פרק טז הלכה י) אומר:
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת" (דברים כד, ח) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" (שם פס' ט), הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהייתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" (במדבר יב, ג) ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת.
יש כאן לימוד גדול. מרים היא צדיקה ולא התכוונה לדבר לשון הרע על משה. למרים הייתה קצת ביקורת על משה רבינו שהוא פורש מאשתו, היא ריחמה עליה וחשבה שמשה לא עושה נכון. מרים טעתה כי משה רבינו אינו כשאר הנביאים, והוא צריך לנהוג הנהגות אחרות. היא לא הבינה את הדבר הזה, ובאמת דיברה לשון הרע לשם שמיים. התייעצה עם אהרן אחיה מה לעשות עם האח משה, איך לשכנע אותו שההתנהגות שלו לא נכונה לפי דעתה ואולי גם לפי דעתו של אהרן. והתורה מזכירה לנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כד, ט), היא משלמת מחיר על זה, וכל הדורות לומדים ממרים מוסר.
יש כאן לימוד גדול שהתורה מלמדת אותנו, שגם בדברים שאדם חושב שהם לשם שמיים, עליו לחשוב פעמיים שלוש לפני שהוא מדבר לשון הרע. אנשים יכולים לעשות לשם שמיים דברים איומים ונוראים. מרים לכאורה לא התכוונה לעשות דבר רע, רק התכוונה לטובה, והתורה נותנת ממנה דוגמא חריפה מאוד. ללמדך, כמה אדם צריך להיזהר, ועוד להיזהר, לפני שהוא חושב דברים רעים על אחרים, לפני שהוא אומר אותם, ואפילו שהוא חושב שהם לשם שמיים.

כיצד להוכיח באופן נכון
מה מרים הייתה צריכה לעשות, היא הייתה צריכה לדבר עם משה, למה היא מדברת עם אהרן, אם יש לה מחשבה שמשה לא נוהג נכון, יש מצוות תוכחה, שתדבר עם משה בלשון שאלה, בדרך ארץ כלפי משה רבינו: אחי היקר למה אתה מתנהג ככה, הרי אשתך ציפורה כל כך סובלת שהיא לבדה, מה השיקולים שלך? ואז לא הייתה שום תלונה עליה. "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" בדרך כזאת, זה בסדר. אם יש לאדם ביקורת על מישהו אחר, ראשית כל, אל תהיה כל כך בטוח שאתה צודק. צריך לברר את העובדות. תדבר עם מי שאתה מוכיח אותו, ותוכיח אותו בצורה נכונה - אני רואה משהו בהתנהגות שלך שלא נראה לי נכון, מה הטעם שאתה עושה את זה, אולי לא כדאי לעשות את המעשה הזה, או שהאדם יכחיש שעשה כי הייתה אי הבנה, או יאמר לו 'תודה שאתה מוכיח אותי'. או שהוא יאמר: אני אסביר לך את השיקולים שלי, ולכן נכון מה שאני עושה. זו מצוות תוכחה מהתורה.
מצוות תוכחה צריכה להיות באופן הנכון. כתוב קודם "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ואחר כך "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). אומר הרמב"ם בהלכות דעות, שעיקר מצוות התוכחה היא כאשר אדם מוכיח את מי שפגע בו, לא רק אם ראה מישהו שעושה עבירה. החבר מרגיש פגוע כתוצאה מהמעשה שנעשה. אומרת התורה - אל תחזיק את זה בלב, 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אלא הוכח תוכיח את עמיתך. תיגש אליו, תגיד לו למה אתה פוגע בי, החבר יענה, אתה התחלת, לא אני התחלתי, אתה מתנהג אלי לא יפה אז אני מגיב. הם ידברו ביניהם וכנראה יתברר שיש כאן אי הבנה. אחד חושב שהשני התנהג בצורה כזאת שהוא נפגע והוא לא התכוון בכלל לפגוע. או שהוא יגיד לא התכוונתי לפגוע בך, לא שמתי לב, אולי אתה מאוד רגיש, אני מבקש את סליחתך. האפשרות השלישית היא שאותו אדם יאמר - אני אוהב לפגוע באנשים בכוונה, לכן אני פוגע, אבל זו אפשרות לא סבירה. על פי הרוב זה נובע מאי הבנה.
גם אם מישהו רואה שאחר עושה עבירה, הוא לא צריך לשפוט אותו ולחשוב שעשה מעשה עבירה, אלא הוא צריך לחשוב למה הוא עושה את המעשה הזה, מה הביא אותו לכך - ואז כל התמונה משתנה. יכול להיות שהוא טעה וזו בכלל שגגה, יכול להיות שהוא לא עשה שום דבר רע, ורק בעיניך נראה הדבר לא טוב. לא מדובר שאדם ראה ממש מעשה עבירה כפשוטו, כחילול שבת בכוונה וכדומה, אלא ראה אצל אחרים דברים לא טובים. אם יתבונן יותר, יתגלה שזה לא כמו שהוא רואה. צריך מאוד מאוד להיזהר מלשון הרע על אחרים אפילו לשם שמיים. צריך לחפש את הדברים הטובים. לפעמים יש הכרח להוכיח, אז צריכים אחרי שיקול דעת והתבוננות היטב, להוכיח בצורה נכונה. אם אנשים יתנהגו כך אחד כלפי השני, כל העולם יהיה אחרת. הבעיה היא שאנשים מפרשים אחרים לפי המבט שלהם. אבל לשני היו כוונות אחרות לגמרי, לא ירדת לסוף דעתו. הרבה פעמים ראיתי דברים שאנשים עשו, שאלתי אותם למה עשיתם כך, הם הסבירו לי, וראיתי שבכלל נקודת המוצא שלהם שונה. לא הבנתי את הרקע, לא ידעתי את הסיבה, והתברר שהם צודקים לגמרי בעניין הזה.
זה דבר כל כך מרכזי וחשוב, שהתורה קבעה לזה מצוות מיוחדות - "הישמר בנגע הצרעת" שזו מצוות לא תעשה, ולזכור מעשה מרים שזו מצוות עשה, שהרמב"ן מונה אותה בין המצוות.

טהרה מדעות משובשות
ואני רוצה ללמוד עוד ברמב"ם בסוף הלכות טומאה וטהרה. דרכו של הרמב"ם בסוף כל ספר לכתוב דברים רעיוניים, ובסוף הלכות מקוואות (פרק יא הלכה יב), הוא כותב:
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב. לפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל.
אדם שלא התכוון לטבול ולהיטהר, אפילו אם הוא טבל כדי לאכול חולין בטהרה אסור לו לאכול תרומה, כי הוא צריך לטבול כדי להיות טהור לשם תרומה, כי אילו היה טובל לשם תרומה היה יותר מכוון, יותר חושב. המחשבה היא חלק מההיטהרות כי כל ההיטהרות היא דבר רוחני.
ואף על פי כן רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון והדעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור. הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".
לאדם יש דעות משובשות והוא החליט להתנקות ולהיטהר מהן, באיזה מקווה אפשר לטבול להיטהר מדעות משובשות - יביא נפשו במי הדעת לטבול בתורה. יש טהרה ממשית מטומאה ויש טהרה רוחנית. כל הטומאות מעכבות את האדם מלהיות מחובר אל הקודש. אדם טמא לא יכול להיכנס לבית המקדש, לא יכול להיות חלק מכל הציבור. מוסיף האור שמח על דברי הרמב"ם:
כי הפעולות הרעות אינם רק בהיות נעשים ברצון, אבל אם נפעלים באונס ובהכרח אינם משחיתים את הנפש.
אם אדם עשה עבירה מפני שנאנס לכך, לדוגמה חילל את השבת באונס, הוא לא חייב דבר. במזיד - חייב סקילה. בשוגג - חייב להביא קרבן. אבל באונס, אפילו שעשה מעשה של חילול שבת, זה לא משחית את הנפש.
וכל הקרבנות שרובם באים על הפעולות המגונות אינם באונס, כלומר שגגה דאונסא כמאן דלא עביד, לא כן הטומאות.
דין מיוחד יש בטומאה. אם אדם נטמא באונס הוא חייב להיטהר למרות שלא התכוון להיטמא, ולפעמים אפילו נטמא לשם מצווה, למשל ראה מת מצווה בדרך וחייב להיטמא, ואפילו אם בגלל הטיפול במת לא יוכל להקריב את הפסח. למרות שהאדם יכול לומר עשיתי מצווה, ממש היה לי ציווי להיטמא, הוא לא יכול להיכנס למקדש, כי טומאה זה לא תלוי בכוונות, זו מציאות. מסביר האור שמח:
לא כן הטומאות שהן נגד הדעות המשובשות ומחשבות האוון, אף שנתהוו באדם או מסיבת האונס, או שנשתבש בשכלו בעיונו המתעה אותו, מכל מקום רחוק הוא משלמות האומה, ובלא טהרה משולל מבוא בכלליות ישראל בהופיע ד' אורו עליהם. לכן גם הקרבנות הבאים מסיבת הטומאות באים גם על האונס.
אפילו שאדם נטמא במחשבותיו באונס, לדוגמה שלחו אותו לחינוך לא טוב, אם לא ייטהר ויסדר את המחשבות שלו שיהיו נכונות וטהורות, הוא לא יכול לבוא בכלל ישראל. כמו קרבן יולדת. היא עשתה מצווה, ילדה ילד, אז למה היא טמאה - למה היא צריכה להיטהר הרי לידה היא "יסוד היישוב" כדברי הרמב"ם, כי טומאה זה חוק, אפילו שלא נטמאים מרצון צריך להיטהר. לכן הרמב"ם משווה בין טומאה לבין ענייני הדעות. אם אדם עשה עבירה באונס, כלום לא קרה, הוא היה אנוס, לא הושחת ולא התקלקל, אבל אדם שהשתבש בדעות, לא משנה הגורם, הדעות המשובשות מרחיקות אותו מהציבור. אולי לא מגיע לו עונש, אבל הוא לא יכול להיות חלק מהציבור. מה צריך לעשות - לשנות את הדעות המשובשות.

קדושת שבת וקדושת יום טוב ביחד (שנת תשפ"ב)
השנה שבת ופסח חלים יחד. שתי קדושות ביום אחד. זה לא שכנים שגרים בשותפות בדירה, אלא שתי הקדושות מתלכדות לקדושה אחת. בליל הסדר מופיעה גם קדושת שבת בהגדה של פסח.
המשנה במסכת זבחים דף צ אומרת ש"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם". אם אדם נפגש בשתי מצוות, ורוצה לקיים את שתיהן, המצווה שתדירה קודמת למצווה שאיננה תדירה. לומדים זאת מקרבן התמיד, שהוא ראשון לכל הקרבנות שמוקרבים במשך היום. ויש עוד כלל: "מקודש ושאינו מקודש מקודש קודם". שתי מצוות עומדות לפניך, אחת קדושה יותר מהשנייה, המקודש קודם. שואל השאגת אריה למה אנחנו מתעטפים בציצית לפני שאנחנו מניחים תפילין, הרי תפילין זה קדוש וציצית זה תשמישי מצווה שאין בהם קדושה, אז למה אנחנו מתחילים בציצית ואחר כך עוברים לתפילין. השולחן ערוך אומר מעלין בקודש, שמתחילים במצווה שהיא פחות חשובה, ועולים למצווה היותר חשובה וגדולה. מקשה השאגת אריה: מתי הולכים על פי הכלל של מעלין בקודש ומתי הולכים לפי הכלל שכל המקודש קודם. השאגת אריה עוסק בכך בהרחבה.
הגמרא שואלת: מה קורה אם תדיר עומד מול מקודש, מה קודם למה. אומרת הגמרא, תדיר קודם. למשל ראש חודש שחל בשבת איזה קרבן יקריבו קודם. מוסף של ראש חודש יותר קדוש, כי מוסף של ראש חודש מכפר ומוסף של שבת אינו מכפר, ואף על פי כן אנחנו רואים שמוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש, יוצא שתדיר לעומת מקודש - תדיר קודם. דוחה הגמרא ואומרת אולי הקדושה של ראש חודש חלה גם על מוספי שבת. זאת אומרת, שבמוספי שבת יש גם קדושת שבת וגם קדושת ראש חודש אז הם קודמים למוספי ראש חודש, אז אי אפשר ללמוד ממקרה זה שהתדיר קודם למקודש יותר. בכל אופן, אנו לומדים כאן מהגמרא שהקדושה של שבת ויום טוב זו קדושה אחת.
נפקא מינה לדינא, שאם אדם התפלל תפילה של יום טוב ושכח שהיום שבת, ואמר תפילה של יום טוב 'אתה בחרתנו מכל העמים' סיים את התפילה ונזכר ששכח להזכיר שבת, לא יכול להתפלל רק תפילה של שבת בלי תפילה של חג, כי צריך להתפלל באותה תפילה גם שבת וגם יום טוב, והוא עשה כאן פיצול. אלו לא שתי קדושות נפרדות, אלא קדושה אחת שיש בה גם שבת וגם יום טוב. אותו דבר בברכת המזון, בירך ברכת המזון ואמר 'רצה' ושכח להגיד 'יעלה ויבוא' אחר כך אמר יעלה ויבוא, ולא אמר 'רצה', יחזור פעם שלישית. יש בזה דיון להלכה. זאת אומרת, שיש כאן שתי קדושות שמתחברות יחד, וצריך להרגיש את זה ששתי הקדושות נהיות לדבר אחד. כך היה לנו השבת (שבת ראש חודש), וכך יהיה לנו בע"ה ביום טוב ראשון של פסח (שבת ויום טוב).

זה הדבר אשר ציווה ה' - ללכת על פי ציווי ה' בלבד (הנצי"ב)
אומרת התורה ש"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א), היה ראש חודש ניסן. אז קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ואמר להם לקחת קרבנות, "וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם ה-ו). מה הדבר שהקב"ה ציווה כאן. הנצי"ב מביא מדרש שאמר להם משה לישראל להעביר את יצר הרע מלבם:
ותהיו כולכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י, טז).
הנצי"ב אומר שמשה רבינו ידע שיש בישראל אנשים כאלה שמאוד דבוקים בריבונו של עולם ורוצים לעבוד את ה' באהבה גדולה מאוד, ולפעמים רוצים להתפרץ ולעשות מעל ומעבר למה שהתורה אומרת.
לשונו של הנצי"ב:
דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה' אבל לא היה להם גבולים שהגבילה תורה.
גם אצל קרח רצו לעבוד את ה' אבל לא כמו שה' ציווה.
בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מליבכם.
זה יצר הרע שאדם רוצה לעבוד את ה' לא על פי מה שה' אמר, הוא מתלהב ורוצה להביא קרבן שלא ביקשו ממנו, לעשות עבודות שלא על פי ציווי ה'. לכן אמר משה שעכשיו מגיעים לשלב שמתחילים לעבוד את עבודת המשכן הקדושה, תדעו לכם שלעבוד את ה' זה רק על פי ה', לא על פי הלב והחשק האישי שלכם. ממשיך הנצי"ב:
בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם זה התשוקה אף על פי שהיא תשוקה להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית', אינו אלא דרך יצר הרע. ואמר להם משה טעם לדבר, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, פירוש אם תשימו דעתכם לדרך התורה תלכו הכול בדרך אחד. מה שאין כן אם נבקש אהבת ה' שלא בדרך התורה, ותהיה תורת כל אחד בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתכם, הוא נגד רצון ה' וכבודו יתברך.
יש דרך שהתורה מדריכה, לא כל אחד יבחר לו את הדרך איך לעבוד את ה', ואפילו לשם שמיים. כתוב "כי ה' אלהיכם... הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד". על איזה שוחד מדובר שהקב"ה, כביכול, עלול לקחת.
אומר הנצי"ב:
"לא ייקח" היינו שנותן נפשו על אהבת ה' ועל כבודו יתברך ולא באופן שהוא מחויב בזה, ואין לך שוחד גדול מזה.
האדם כאילו רוצה לפתות את הקב"ה, הוא עובד אותו, אבל לא כמו שהקב"ה ציווה, זה השוחד. הקב"ה רוצה שיעבדו אותו כמו שציווה. יש כאן יסוד מאוד חשוב. אנחנו עובדים את ה' על פי ה'. גם הכוזרי מזכיר את הדבר הזה. לא לעבוד על פי הרגש, כך בא לי לעבוד עכשיו, כך לא בא לי לעבוד עכשיו, אני יותר חכם, אני עושה דברים לשם שמיים, אף על פי שהקב"ה לא ציווה. לא כן הדבר. צריך להיות זהירים, זה הדבר אשר ציווה ה'. כך הקב"ה מצווה אותנו לעבוד אותו ולא חלילה באופן אחר.

לעמוד תמיד לפני ה'
אור החיים מסביר את הפסוק אחרת. משה רבינו אומר לישראל לעמוד ולבוא לפני המשכן: "וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", ואז אומר להם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ" היינו לעמוד תמיד לפני ה', שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כמו שאתם עומדים עכשיו. אדם צריך לחיות תמיד חיים של אמונה. תמיד לראות את ה' לפניו. בכל מה שהוא רואה בעולם, לראות את ריבונו של עולם. לזכור שריבונו של עולם נמצא בכל מקום, בכל מה שאתה פוגש, ובכל מה שאתה רואה, אתה רואה את מעשה ה'. אין מציאות אחרת. הכול זה מעשי ה', לא רק הבריות הדוממות, הצומחות, החיות וכדומה, אלא גם התנועות, המעשים, הפעולות, הרוחות וההשקפות, הכול 'זה הדבר', זה ריבונו של עולם.
מעין הדבר הזה, אומר גם השפת אמת, אבל בצורה קצת אחרת. בכל דבר שתראה, תראה איך לקחת מזה לעבודת ה'. חפש את הנקודה הלימודית האישית, איך להשתמש בזה ולהתחזק מזה לעבודת ה'.

התבוננות אמונית שכל המגמות בעולם בהשגחת ה'
אנחנו רוצים להרחיב יותר את דברי אור החיים. יש מאורעות שקורים בעולם שלא נוגעים לאדם ישירות. אולי אפשר לקחת מזה גם לעבודת ה', לקחת את האירוע הכללי הגדול הזה, ולהסתכל איך אני יכול להתחזק מזה, איך אני יכול להיות יותר עובד ה', כי קרה כאן איזה אירוע מזעזע, מרגש מאוד. אך יותר מזה, צריך להתבונן בעצם האירוע, ריבונו של עולם כאן פועל, אנחנו רואים את הגדלות האלוקית, את התנועה האלוקית, את המהלכים האלוקיים, את הרוחות הגדולות המנשבות בעולם. אני מתכוון לרוחות השקפתיות, לא רק רוחות גשמיות. כמו שיש רוחות קשות, זוועות, ברקים ורעמים וסערות וצונאמי, יש גם צונאמי רוחני, תנועות רוחניות מאוד גדולות. צריך לראות שריבונו של עולם עושה אותן, ולהתפעל מהגדולה האלוקית, מהעוצמות האלוקיות, מהתהליכים האלוקיים.
כשיודעים שהכול אלוקי לא מפחדים משום תנועה רוחנית, משום מהלך רוחני. הכול ריבונו של עולם עושה כדי לתקן ולחדש את העולם. אז מפעם לפעם באים זעזועים יותר גדולים, כדי שהעולם יהיה עוד יותר מתוקן, עוד יותר חדש. לפעמים אנחנו לא מבינים איך הרוח הזאת תביא לתיקונו של עולם, אבל כשאנחנו מסתכלים במבט כזה של אמונה, אנחנו יודעים שכל מה שהקב"ה עושה, הכול לכבודו. כל התהליכים שמתרחשים, בסופו של דבר, מובילים אל המגמה האלוקית העליונה, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). אנחנו מסתכלים על עצם המאורעות, ורואים תנועה גדולה, הקב"ה רוצה לעשות כאן איזה שינוי, איזו התחדשות גדולה, לשנות את פני העולם ולהביא אותו למקום חדש.
לא תמיד אפשר לראות את הטוב שיצא לנו מהתופעה הזו. אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו איזה דרך ישרה דרך טובה שיבור לו האדם, ותלמידיו השיבו, עין טובה, שכן טוב, חבר טוב, ורבי שמעון אמר: הרואה את הנולד (אבות ב, ט). אדם שיודע לא רק להסתכל על המציאות כמו שהיא כאן ועכשיו, אלא לראות למרחקים מה יוולד, איזה השתלשלות אמורה לצאת מהתופעה הזאת. כך אדם רואה את הדברים בשלמות.
אמנם בפרקי אבות יש דוגמה למקרה שונה מ"רואה את הנולד" אדם לווה ואינו משלם, אדם שלוקח הלוואה צריך לחשוב האם יכול לשלם אותה, לראות את הנולד. אבל זה נכון גם בדברים הכלליים, לראות את הנולד, אדם רואה תופעה, אל תסתכל רק עליה, תסתכל על התוצאות שלה. יכול להיות שהמעשה הזה הוא מעשה טוב אבל התוצאות שלו לא טובות. ויכול להיות שהמעשה הזה מעשה רע אבל התוצאות שלו יהיו תוצאות טובות. המסילת ישרים במשקל החסידות מדגיש שכל מה שאדם עושה יחשוב מה התולדות שיוצאות מזה, אם בסופו של דבר זה יביא קידוש ה' או יביא ההיפך. יכול להיות שאדם עושה מעשה וחושב שהוא נכון, ואחרים מפרשים את זה אחרת, והתוצאות יכולות להיות שונות לגמרי, צריך לשקול אם נכון לעשות את המעשה.

אין סיום ללימוד תורה
בשנים הקודמות דיברתי על כך שבסוף הזמן צריך לעשות מסיבת סיום גדולה, כי למדנו במשך זמן ארוך מאוד. עכשיו אני חושב על זה אחרת. כשאדם מסיים מסכת אז הוא סיים מסכת, אבל אין כזה דבר לעשות מסיבת סיום על סיום הלימוד. אנחנו לא מסיימים את הלימוד. אדם מברך בבוקר ברכת התורה פעם אחת, ולא צריך לחזור ולברך במשך היום כל פעם שהוא מתחיל ללמוד מחדש, כי כל הזמן הראש שלו מחובר אל הלימוד. הגמרא במסכת תענית (לא.) אומרת שעשו מסיבת סיום כשגמרו לקצוץ את העצים. שם זו באמת הייתה מציאות שגמרו לקצוץ את העצים כי מתחילים להיות ימים קרים וכבר אי אפשר לקצוץ עצים למזבח, אבל מסיבת סיום לתורה אי אפשר לעשות. התורה תמיד נמשכת. גם בבין הזמנים אנחנו מחויבים בתלמוד תורה. ובכל זאת אני רוצה לברך אתכם על הזמן הנפלא שעבר עלינו. מגיעים לסיומה של תקופה של לימוד כל כך מוצלחת, עם כל ההתמודדויות שהיו פה ושם עם הקורונה וכדומה. ובאמת אני רוצה לברך ולהודות להקב"ה על כל הזמן הזה, ולברך אתכם שבע"ה נמשיך הלאה והלאה, ונעלה במעלות הקודש ושיהיה בין הזמנים הזה זמן של התעלות.

בין הזמנים טוב – כיבוד הורים והשפעה חיובית
איך עושים שבין הזמנים יהיה זמן של התעלות. יש כלל 'איידי דטריד למיפלט לא בלע'. אם אדם רוצה שלא להיות מושפע הוא צריך להחליט להיות משפיע. באים הביתה, יש אחים קטנים, גם אחים גדולים, ללמד דברי תורה, לחנך, לחזק חברים. אם יש כאלה שמדריכים בסניף וכדומה - להיות פעלתנים. דבר חשוב מאוד הוא לספר להורים איך היה הזמן הזה. הם מאוד ישמחו לשמוע מה למדתם בעיון, לא צריך לומר את כל העומק של הסוגיות, אבל על כל פנים לספר להם מה זה עיון. חלק מההורים הם תלמידי חכמים. צריך לספר על עצמכם איך למדתם ואיך התקדמתם, איך לימוד האמונה, ואיך אתם מרגישים שזה מוסיף וטוב לכם. יש מצוות עשה דאוריתא לספר להורים - "כבד את אביך ואת אמך", להורים יהיה נחת מזה, שתגידו להם שלמדתם והתקדמתם ואתם מרגישים כל כך שמחים. אתם לא יודעים איזו נחת רוח אתם גורמים להם. אתם חושבים שהם ממילא יודעים וזה לא כך. צריך לספר להורים בפירוט. ככל שתפרטו יותר תקיימו מצווות כיבוד הורים גדולה יותר.
כשתבואו לבית ותיכנסו הביתה תגידו - באנו לעזור, ובאמת לעזור, לא רק להגיד. גם זה יעשה נחת רוח להורים. אנחנו עוד לא נפרדים, יש לנו עוד יום יומיים, ובכל זאת אני רוצה כבר לברך את כולכם, חיזקו ואימצו ושיהיה לנו בין הזמנים שמתעלים בו, חג שמח ולהתראות בזמן הבא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il