בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • דיני ממונות במשפחה
לחץ להקדשת שיעור זה

להפר הבטחה לאפיקומן, מפני שהיא יקרה משסבר

הנכד 'גנב את האפיקומן' כנהוג. משנתבקש להחזירו, הביע הנכד משאלתו למול כל המשפחה, לקבל אופניים חשמליים. למחרת החג הראשון הסבא בירר וראה שהמחיר של אופניים כאלו גבוה פי כמה וכמה מהתקציב אליו התכוון, הסבא ביקש לברר האם הוא מחויב לעמוד בהבטחה שניתנה קבל עם ועדת משפחתו?

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

ניסן תשפ"ב
23 דק' קריאה
המקרה:
הנכד 'גנב את האפיקומן' כנהוג. משנתבקש להחזירו, הביע הנכד משאלתו למול כל המשפחה, לקבל אופניים חשמליים. הסבא הנהן בראשו להסכמה, בחיוך רחב. למחרת החג הראשון הסבא בירר וראה שהמחיר של אופניים כאלו גבוה פי כמה וכמה מהתקציב אליו התכוון, ושהוא יכול להרשות לעצמו להוציא על מתנה לנכד. הסבא ביקש לברר האם הוא מחויב לעמוד בהבטחה שניתנה קבל עם ועדת משפחתו.
טענת הסב: כל משפחתי שמעה את הבקשה של הנכד, לא היה נעים לי לנהל משא ומתן ולברר את עלות מושא ההבטחה. הבנתי מיד שעלות של אופניים גבוהה מהסכום אותו אני מייעד בדרך כלל למטרה זו. לא העלתי על דעתי את העלות של אופניים חשמליים לעומת אופניים רגילים. איני רגיל במתנות יקרות מעין אלו, ואין לי יכולת לשלם מחיר גבוה זה בוודאי לאחר כל ההוצאות הכבדות של החג והמועד, אלא במאמץ מיוחד שלא התכוונתי אליו.
אבל אם הלכה היא – אקיימנה.

תשובה
הסבא הבטיח לנכד תמורה כתמריץ למעורבות שלו בנעשה בשלחן הסדר כהדרכת הרמב"ם לתת תמריצים להנחלת חינוך הגון, והוא מחויב לעמוד בדיבורו ערכית ומוסרית, והן כהלכה – בדיני יורה-דיעה ובדיני חושן-משפט.
יש לחלק בין שני אופנים בהם ניתן להתייחס למשא-ומתן סביב חטיפת האפיקומן והבטחת המתנה תמורת החזרתו. ונבאר הדברים;
יש אפשרות שהסבא ביקש מהנכד 'לשמור' לו על האפיקומן, ואז הבטחת האופניים נכנסת לגדר של יחסי עובד-מעביד. במקרה זה, התמורה שהנכד ביקש היא תשלום שכר על 'שמירתו'. בעת החזרת הפקדון – האפיקומן שנשמר, התקיים משא-ומתן ביניהם על 'גובה השכר' שלא סוכם מראש. במקרה כזה, הסבא מחויב בתשלום לכל היותר כנהוג ליתן על 'שמירת אפיקומן'.
במקרה האחר, הסבא לא ביקש למהנכד 'לשמור' לו על האפיקומן, אלא הנכד, מיוזמתו חטף אותו. במקרה כזה בבסיס ההסכמה של הסבא לחטיפה זו, יש הנחה שעורך הסדר מתיר לילדים לקחת את האפיקומן שלו והוא יתן תמורתו מתנה סבירה. כאן יש לדון על חיוב הסבא בקיום ההבטחה. בקשת הנכד לאופניים חשמליים (במשפחה זו) חורגת מהמוסכמה שעל בסיסה הסכים הסבא לכל ההליך. ואכן, כשהסבא נוכח במחיר הגבוה של אופניים חשמליים הוא התרעם על הבטחתו, כלומר, לא היה מאפשר לחטוף את האפיקומן תמורת בקשה כזו, ולא היה מבטיח מתנה כזו. לכן אין לחייב את הסבא בהבטחה זו.
נימוק זה ניתן להסביר גם לילד, שלא נהג נכון משהביע משאלה יקרה מהנהוג במשפחה שלו, ולכן בקשתו נדחת. עם זאת, הוא זכאי להביע משאלה אחרת התואמת את הנהוג במשפחה.
למותר לציין, שאם ניתן לרכוש אופניים חשמליות משומשות במחיר סביר, הוא מחוייב לקנותן כפי שהתחייב.
נמוקי הדין
חטיפת האפיקומן
המנהג שהושרש 'לגנוב' את האפיקומן מעורר תמיהה.
איתא בפסחים בדף קט.: 'תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו'. נאמרו ביאורים שונים בביאור חטיפה זו ובמטרתה.
רש"י בד"ה 'חוטפין מצה' הביא שני פירושים; א. 'מגביהין את הקערה בשביל תינוקות שישאלו'. ב. 'אוכלין מהר'. והרשב"ם שם באר עוד, ש'חוטפין מסלקין את הלחם מיד התינוקות שלא יהו ישנים מתוך מאכל הרבה כדרך התינוק אחר אכילתו ושוב לא ישאלו'. המאירי בפסחים בדף קח: באר 'חוטפין מצה כלומר שמתעסקים בה דרך המייה וחטיפה זה מזה כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבאו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו'.
הב"י שם כתב שמטמינים ומסלקין את המצה, בכדי שיראו התינוקות וישאלו מדוע מטמינים את המצה והלא עדיין לא אכלו. ופי' נוסף הביא שמצניעין את המצה כדי שלא יאכלו ממנה בשוגג. ולדבריו סגי בסילוק האפיקומן מהשלחן ואין צריך להצניעו.
הרמב"ם בהל' חו"מ ז, ג כתב: 'חוטפין מצה זה מיד זה'. בהגדת בית הלוי בעמ' עו באר בדעת הרמב"ם שאף שכל השנה יש להמתין לבעה"ב כנאמר בברכות בדף מז. שבעה"ב בוצע תחילה, בלילה זה הותר למסובין לחטוף ולהקדים את בעה"ב. ותימה, שכן לא ציין הרמב"ם שחוטפין באכילתן, אלא רק שחוטפין המצה זה מזה ובכך מעוררים את התינוקות.
הרא"ש פ"י סי' ל והטור בסי' תעג כתבו שיש לשמור את האפיקומן במפה ביד אחד המסובין: 'זכר למשארותם צרורות בשמלותם'. בכף החיים בסי' תעג ס"ק קכג תאר את מנהגם עם מצת האפיקומן: 'מנהגנו לכרוך אותו במפה ולקשרו בכתף התינוק, ואמרים הא לחמא עניא. ואח"כ הולך התינוק ודופק על הדלת. ואומרים לו מי אתה? ואומר ישראל. ומאין תבוא? ממצרים. ולאן אתה הולך? לירושלים. ומה אתה נושא? מצה... ונשאר על כתפו עד שמגיעין לאכילת האפיקומן'.
אך לא הובא פירוש שמרגילין את התינוקות לחטוף את המצות מבעה"ב, כמנהגנו. וצ"ב מהיכן הגיע מנהג זה להרגילן בגזילה ע"מ למיקט שאסורה כנאמר בב"מ סא: ונפסק בשו"ע בסי' שפח, א. אמנם לשיטת הקצוה"ח שם בסק"א שכתב כי כל עוד שהגוזל אינו מתכוון לעכב אצלו את הממון אינו גזל, ניחא הוא שכן בכוונת הילדים להשיב את המצה, ואין כאן איסור בדבר. וראה בשו"ת משנה הלכות יא סי' שצג שהביא שכאשר אין הכוונה לגזילה, אין איסור בדבר. ופשוט אצלי הדבר, שמעיקרא דעתו של עורך הסדר לאפשר לילד לחטוף לו את האפיקומן ולהבטיח לו תשורה כשישיבנו, כחלק מחינוך הילד למעורבותו למצוות לילה קדוש זה ולהותירו ער, ולא ח"ו שמכשילו בגניבה וגזילה.
אולם בהגדת בית הלוי עמ' קח באר שכיון שהפסח נפסל בהיסח הדעת ובעי שמירה, לכן נדרש להטמין את הבשר עד שעת האכילה. ומטעם זה מטמינים את מצת האפיקומן שנאכלת זכר לפסח תחת הכר או המפה, כדי שלא יהא היסח הדעת. לדברים אלו יש ערך עצמי לנאמר בסימני הסדר 'צפון', שכן אכילת הפסח מתאפשרת רק בשל היותה טמונה ושמורה עימו. ומשו"ה כתב שם בעמ' עו שיש למנוע מלהניח לקטנים לחטוף את האפיקומן, שכן אינם ברי שמירה בקדשים, ויפסלו בהיסח דעתם.
חינוך לעמוד בדיבורו, ולדבר אמת
במסכת סוכה בדף מו: איתא: 'ואמר רבי זירא, לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר'. ופסק הרמב"ם בהלכות שבועות פי"ב ה"ח גמ' זו: 'צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות'. ובביאור הגרי"פ פערלא בספר המצוות לרס"ג, עשין עשה כב באר טעמא דהאי דינא שראו לנכון להחמיר ולהאיר את עיני ההורים בדין זה: 'היינו משום דקטנים דעתם קלות ואתו למיסרך לישבע לשקר'. בערוך לנר שם חידד עפ"י גמ' זו, שאף שאין בדבריו שקר ולא עובר על 'מדבר שקר תרחק', מ"מ כשהקטן סבור שקיבל את הלולב במתנה ואח"כ ניטל ממנו, חש ששיקרו לו והתחכמו עימו, ובכך מרגילו בשקר.
האחרונים שאלו, שאפשר שחייב לתת לילד מדינא, שכבר בהתחייבותו לינוקא הינו מחוייב לו, אף בלא המניע החינוכי, ומדוע לא הזכיר רבי זירא את הנימוק המחייבו מדינא שאין להפר את הבטחתו לינוקא.
הקובץ הערות בביאורי אגדות סי' ב סק"ו הקשה שתיפוק ליה שכל קטן הרי הוא עני, ואף אם הילד הינו בן עשיר, הרי אין לו משלו כלום. וכיון שהבטיח לו צריך לתת לו מדין צדקה, כמבואר בשו"ע ביו"ד סי' רנח סי"ב, ולמה היה צריך רבי זירא לומר טעם זה? ותירץ שם שרבי זירא איירי היכא שהיה לינוקא ירושה.
בקהילות יעקב בסוכה סי' כט הבין שכיון שאביו של הקטן חייב במזונותיו, אין הינוקא בגדר עני, שהרי יש לו זכות מזונות שחייבים לו, ואינו נקרא עני. וראיה לדבר הביא ממסכת נדרים בדף פג: שאשה שנדרה שלא תהנה מאחרים נקראת עניה, ויכולה לאכול לקט שכחה ופאה, וכתב הר"ן שם ד"ה 'אימא סיפא' שדוקא כשאינה נהנית מבעלה, אבל כשנהנית מבעלה אע"פ שאין לה משלה, מ"מ אינה נקראת עניה, ולא תאכל מלקט שכחה ופאה. כן יהא דין הקטן, כל שבפרנסתו על אביו, אינו נקרא עני. ובסוף דבריו, הקהילות יעקב דחה ראיה זו, שכן הבעל חייב לאשה כחוב ממוני לפרנסה בשל הכתובה שהתחייב בה, אבל חיובו של האב לבנו הוא מצד מצות צדקה, ולא חיוב ממוני. ואפשר שלמרות חיוב זה הקטן יחשב נקרא עני. ולדבריו, נקטה הגמ' טעם השווה בכל, שלא ירגילם לשקר.
בחשוקי חמד בסוכה שם הביא, שאף היכא שהיה מותר להערים על הקטן ולהטעותו בכדי שלא יתרשל מהלימוד וילמד כראוי, יש בכך איסור כיון שמלמדו לשקר.
על ההורים והסבא מוטלת חובה במשנה זהירות בהתנהלות החינוכית עם הילדים לבל יפגע ויפגם האימון של הילד, ולחדד את ההתניות שעורכים על הילדים, שלא יווצר אצלם רושם ויקבע בנפשותם שנהגו עמם בתרמית ובחוסר הגינות, עובדה שיש לה השלכות חינוכיות עמוקות בעיצוב אישיותו ונפש הילד.
השל"ה הק' בשער האותיות, דרך ארץ אות כט הזהיר על החשיבות לחינוך לאמת: 'כלל גדול יהיה לאב המייסר בנו, ושיהיה בטוח שהבן הולך בדרך הישר, אף בסתר, שלא בפני האב, יראה בכל כחו להדריכו במדת אמת, כמו שכתוב למדו לשונם דבר אמת. ויגדיל לו עונש השקר אפילו בשיחה בטלה, ויתפאר לו השכר הגדול מהאומר אמת, ויטיל מורא גדול עליו, באם יוציא מפיו דבר אחד של שקר, יתרה בו התראות גדולות. נמצא, כשיהיה מדה זו של אמת תקועה בלב הבן'.
ידועה משנתו של הרמב"ם בפירוש המשנה, פרק חלק במסכת סנהדרין על דרך חינוכו של הילד והחניך 1 , שלא ניתן לחנכו לפעול מתוך מניע של 'לשמה' בתחילת דרכו, ויש להטוות דרכו באמצעות פיתויים שמכיר ומעוניין בהם, כל חניך לפי השלב בו מצוי בחייו, וכך לפתח בקרבו את הרגישות למעורבות, למצוות ולמידות הגונות עד שיגיע לפעול וללמוד 'לשמה'. אבל וודאי שאם האמצעי (חלוקת הפרסים) תהפוך לכלי חינוכי קלוקל, ימצא שכרו בהפסדו. ויש לבחון היטב שלא מקפח ילד משהובטח לו, ולא מותיר בנפשו חינוך להשמט מחיוב שמוטל עליו, ובכך מדריכו להיות 'מורה היתרא' ולחמוק ממטלות וחיובים בשל ה'תירוץ' של הסבא או ההורים.
הפרת הבטחה – אין רוח חכמים נוחה ממנו
לפני הדיון אודות המחוייבות הממונית לאשר התחייב בו הסב, יש לעיין במידת ההיתר של הסבא לחזור בו מהבטחתו. הדיון מתבסס רק על בסיס ההנחה שאין כאן מעשה גזל גמור, שכן אז מצווה הגזלן להחזיר את אשר גזל ללא כל התנייה. אלא שמעיקרא מחל עורך הסדר על האפיקומן והתיר לחטוף לו את האפיקומן, והעלים עין מהילדים שלקחו לו אותו, מתוך הסכמה להעניק להם תשורה בעת שיחזירוהו לו (בוודאי לא הקנה לקטן את המצה, שהרי לא יוכל לקנות ממנו בחזרה בקניין המועיל מדינא, ולא יוכל לאכול אפיקומן ממצה שבבעלותו ומממונו כדבעינן 'לכם' כמבואר בב"י בסי' תנד ובנו"כ שם), ועל הבטחה זו אנו מבקשים לדון, האם מותר לו לחזור בו מהבטחתו.
נחלקו הראשונים אם החוזר בו ממתנה מועטת עובר איסור.
הרמב"ן במלחמות בב"מ בדף מח., והרא"ש סברו שאמנם המבטיח ואינו מקיים נקרא 'מחוסרי אמנה', ולא עובר בכך על הפסוק 'הין צדק', ואין בזה איסור תורה. שכן המרדכי בב"מ בסי' שיא הביא שדין 'מחוסרי אמנה' נלמד מדברי קבלה בצפניה ג, יג בפסוק: 'שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב', ואילו הפסוק 'הין צדק' מלמד את ההלכה שאין לדבר 'אחד בפה ואחד בלב'.
אך בעל המאור בב"מ שם סבר שהמיפר הבטחתו מבטל מצות עשה של 'הין צדק', וכ"כ בעל העיטור המובא במרדכי ב"מ פ"ד סי' תנא. לדבריהם, יש איסור תורה למי שאינו עומד בדיבורו. כן גם מבואר בשטמ"ק בכתובות בדף פו. בשם ר"י מקורביל, שלדבריו דורשים מהפסוק 'הין צדק' שיש בדברים משום 'מחוסרי אמנה'.
השו"ע בסי' רד סעי' ז פסק עפ"י דעת ר' יוחנן בגמ' בב"מ בדף מח.: 'הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו'. על כן כל הנותן מתנה מועטת, מחויב לעמוד בדיבורו, כמבואר בגמ' שם בדף מט.. אומנם במתנה גדולה, לא סומכת דעתו של המקבל שיתנו לו מתנה גדולה מעין זו, ואין לו גמירות דעת בדבר קיום ההבטחה, וכלשון השו"ע והרמב"ם בסי' רד סעי' ח: 'שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו'.
אומנם הסמ"ע בסי' רמא סק"ד הביא את דברי העיר שושן שכתב החיסרון במתנה מרובה הינו מכיוון הנותן, שיטען שלא היתה בכוונתו ליתן, ויעיד על כך גודלה של המתנה, שלא רגילים ליתן באופן נדיב כ"כ, ויהא פטור מליתן: 'דאילו במתנה מרובה לא סמכה דעתו של מקבל מעולם שיתן לו הנותן מתנה מרובה כזו, וכמ"ש המחבר... בהדיא האי טעמא, ולא כעיר שושן דתלה הטעם בהנותן דבמתנה מרובה לא היתה דעתו מעולם ליתנו לו ע"ש'.
בחומרת הדבר של הנוהג כך באר רש"י שם: 'אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם... ואין לנו קללה אחרת, אלא אינו הגון בעיני חכמים'. ובפירוש הר"ש במשנה שביעית פ"י מ"ט כתב שאמנם אין במעשה זה איסור, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ובשטמ"ק ב"מ מט. ד"ה עוד כתב בשם הראב"ד שאינו נעשה רשע בכך.
אך הט"ז ביו"ד בסי' רסד סק"ה הביא את דברי הב"י שם בשם הריב"ם: 'משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע'. וכ"כ הש"ך ביו"ד סק"ז שמותר לקרותו רשע כשחזר בו מהבטחתו, ללא היתר. במשפטי שלום הביא משמיה דהראנ"ח שיש לבי"ד למנוע חזרה זו ולקרותו עבריינא, ויתרו בו ויביישוהו ברבים. ומדינא סבר שמכים אותו עד שתצא נפשו, אלא שבזה"ז אין כח בי"ד יפה. ודלא כעין יצחק תניינא אהע"ז סוסי' לד ס"ק כז שאין כופין על כך אף במילי.
הדברים אמורים כשחוזר בו בלא סיבה מיוחדת, אך ישנם מצבים שמותר לחזור בו מהסיכום הראשוני, כגון, שסבר שיצטרך לדבר ולבסוף התברר שאינו צריך לו. ויש לדון במקרה דידן, כבר פעלו הילד כפי שנדרש ממנו והחזיר את האפיקומן תמורת שהובטח לו, ואינה רק הבטחה בעלמא שמבקש לחזור בו, ויש לדון א"כ האם הסיכום שלו עם הנכד מחייב אותו ממונית מעבר לשאלת האיסורית ש'שארית ישראל לא יעשו עולה'.
יש לציין, שבשו"ת שלמת חיים לגר"ח זוננפלד בסי' תע סבר שאין בהבטחת דבר מועט לילדים דין 'הין שלך צדק', וכ"כ ברשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק במסכת סוכה בדף מו: והקשה מדוע רבי זירא הזהיר מחינוך לשקר באם לא נותן לקטן את שהבטיח לו, ולא אסר זאת מדין מחוסרי אמנה. ויישב: 'דדין דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה תלוי בסמיכת דעת המקבל שסמך דעתו על דברי הנותן. והנה קטן אינו בן דעת ואין דעתו סומכת על דברי הנותן, לפיכך אצל קטן אין בדברים משום מחוסרי אמנה'. ולסברתם, לא שייך מחוסרי אמנה כלפי קטן, שהרי אין לקטן דעת. אך הביאו מהמהר"י אלגאזי בספרו קהלת יעקב תוספת דרבנן אות ז, הסובר שגם בהבטחה לקטן יש משום 'מחוסרי אמנה', אף שאין לו סמיכות דעת.
ואולי נחלקו בצורך בסמיכות דעת של המקבל. שכן מרן השו"ע בריש סי' רמג סבר שגם בהבטחה לתת מתנה שלא בפני המקבל יש דין מחוסרי אמנה. והק' עליו בשו"ע הרב בהלכות מכירה באות נג על כך, שהרי לא סמכא דעתו של המקבל, כיון שלא ידע מזה כלל. ואכן בשו"ת פרי יצחק ח"א בסי' נא סבר שיכול לחזור בו אף במתנה מועטת: 'ואף דבמתנה מרובה לא סמכא דעתיה, מ"מ מידת חסידות איכא שלא לחזור ממה שהבטיח, ועוד דאולי סמכא דעתיה קצת. אולם אם יאמר אדם בינו לבין עצמו שיתן מתנה לאחד והמקבל מתנה לא ידע כלל, נראה דבכה"ג אף במתנה מועטת ליכא שום מידת חסידות כלל שלא לחזור, ומכש"כ במתנה מרובה'. כן נראה שהבין המחנה אפרים בהלכות אונאה בסי' כח שכתב: 'כל זה כשא"ל תחילה הנותן למקבל ליתן לו מתנה מועטת, דסמכה דעתיה'.

קניין דברים
יש לבחון את תוקפה ההלכתי של התחייבות הסבא, אם מחויב מבחינה ממונית.
הגמ' בריש ב"ב בדף ג. העמידה את דין המשנה השותפים שרצו לעשות מחיצה, שחלקו בחצר שאין בה דין חלוקה. והקשתה הגמ': 'כי רצו מאי הוי, נהדרו בהו. אמר רבי יוסי א"ר יוחנן שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי, קניין דברים בעלמא הוא. כשקנו בידן ברוחות'. הרי שאין אפשרות לעשות קניין על הבטחה לעשות מעשה.
הנימוקי יוסף שם בדף ב. כתב בשם הגאונים שאף אם התחייב לתת לחברו מאתיים זוז וקנו מידו, הוי קניין דברים ורשאי לחזור בו. נמצא שאין התחייבות לתת מחייבת אף שנעשה על כך קניין, ויכול לחזור בו.
האם ניתן לחזור בו מהתחייבות
איתא בגמ' בע"ז בדף עב.: 'ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזביננא לה להא ארעא - לך מזביננא לה. אזל זבנה לאיניש אחרינא. אמר רב יוסף קנה קמא... אמר רב כהנא קנה קמא. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוהו. והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד'. מדובר שלאחר שהבטיח למכור לראשון, מכר לשני בדמים יקרים, ונחלקו האמוראים בדין זה אם מחויב לעמוד בהתחייבותו לראשון, או שיכול לחזור בו.
רש"י שם בד"ה 'לך מזיבננא' והרא"ש שם העמידו גמ' זו: 'וקנו מיניה בקנין'.
והקשו הראשונים על דין זה מהדין בסעיף הקודם, שלא מחויב בהתחייבויות שקיבל על עצמו, אף שנעשה על כך קניין, שכן קניין דברים הוא.
שיטה א: המהר"א ששון סי' קלג כתב שהרי"ף העמיד את דין הגמ' בע"ז שקנו מעכשיו. וכן העמיד הרמב"ם בהל' מכירה ח, ז שקנו מידו ומעכשיו, והמגיד משנה כתב שמקורו ברב האי גאון וברי"ף, וכן פסק השו"ע בסי' רו סעי' א.
נמצא שרק אם עשו קניין על התחייבות, וכתבו שחלה ההתחייבות מעכשיו, חל הקניין ואינו יכול לחזור בו.
הרשב"א הובא בב"י בסי' רו הביא בשם ספר המקח לשון מכירה מעכשיו, בהווה: 'הקניתיה לך בדמים כך וכך מעכשיו, וכשארצה למכור', וכן הוא בלשון השו"ע בסי' רו סעי' א: 'כשאמכור שדה זו, הרי היא מכורה לך מעכשיו'. אולם הטור שם הביא לשון עתידית: 'אמכרנה לך מעכשיו'. בביאור מחלוקתם, הביא הנתיה"מ שם סק"א את דעת מהר"א ששון שבאר שנחלקו אם מהני קניין 'אתן' כשאומר מעכשיו, שלדעת הרשב"א והשו"ע לא מהני קניין 'אתן' אף שאומר מעכשיו, וצריך לשון הווה (הנתיה"מ באר שאף שאומר לשון הווה, צריך לומר מעכשיו, כיון דמיירי בקניין סודר והמקח נקנה לאחר זמן שהסודר לא בידו, לפיכך בעי לקנות מעכשיו).
שיטה ב: הב"י בסי' רו הביא את דעת בעל העיטור, שבאר את הגמ' בע"ז שלא דרוש קניין מעכשיו, ומהני קניין אתן, כיון שמתחייב לתת לו בקניין, אין בעיית סמכא דעתא, וחל החיוב. ולקמן נבאר מדוע לא הוי קניין דברים.
ברם הבטחה שניתנה לנכד אינה בגדר של התחייבות ב'דברים' בעלמא, אלא הצעת שכר ותמורה על פעולתו והחזרתו את המצה, ולכן יש לבחון אם בהחזרת הנכד את האפיקומן לידי הסבא, נעשה הנכד כפועל שלו, ואזי חיובו כלפיו תקף משהחזיר לו את מבקשו, האפיקומן, כפי שנראה לקמן.

האם הנכד נעשה 'פועל' 'שכיר' של הסבא
ישנם משפחות שנהוג בהם שהילד יוזם ולוקח את המצה מעורך הסדר, וישנם משפחות שנהוגים שעורך הסדר מגיש ומפקיד את האפיקומן בידי אחד הילדים מתוך מניע לשתף את הילד, ולערב אותו בנעשה בלילה זה, ונראה שלהבדלי מנהגים אלו ישנה השלכה דינית לענייננו.
נחלקו האחרונים מהו מקורו של דין קנין פועלים, כלומר מה מחייבם לעמוד בסיכומם הראשוני: הנתיה"מ בסי' שלג סק"ג, והדרכי דוד כתבו שהוא תקנת חכמים, ולכן בדיננו אם הסבא ביקש לשמור לו על האפיקומן, אזי הינו מחוייב בתשלום ע"כ. ואילו החזו''א בליקוטים לב''מ דף י. כתב שהוא דין גמור, דע''י תחילת עבודתו קנה הפועל את כספו של בעה''ב - הסבא.
אם הסבא ביקש מהנכד ל'שמור' לו על האפיקומן ולהביאו לו לאחר מכן, נעשה הילד כ'פועל' של הסבא. נאמר בברייתא בב"מ בדף עו: 'תניא, השוכר את האומנין והטעו... זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו... נותן להן שכרן משלם'. השו''ע בסי' שלג סעי' ב כתב שב'הלכו' הפועלים עפ"י סיכום של בעה"ב, הריהו חייב לשלם להם את המוסכם, וכשיטת הרמב''ן (בנמו"י בדף מו:) שהלכו הווי קנין. לכן כיון שהנכד פעל עפ"י הנחיית ובקשת הסבא עבור התמורה שהבטיח, זכה הנכד בתמורה זו, וזכאי לקבלו מדין 'פועל'. אף אם יהיה הנכד קטן, והדין הוא שאין דיני שמירה בקטן – דיני פועל יש אף בקטן כדמבואר בתוס' בריש פרק בין סורר.
ברם יש לדון אם משהשיב את האפיקומן בכדי לקיים מצוותו – נחשב כפועל ושכירו של הסבא,
המרדכי בסנהדרין בפרק זה בורר רמז תשד כתב לגבי חותן שהביא לחתנו לקיים מצוותו וללמוד עם בנו, שפטור מלשלם לו: 'גם פסק רבינו מאיר על ראובן שאמר לחתנו העשיר תלמוד את בנך ואתן לך כך וכך, פטור ראובן כיון דלאו עני הוא, ובלאו הכי מצוה ללמד את בנו, כדאי' פ"ק דקידושין [דף כט:] ונדר לו ראובן לחתנו כדי שיקיים המצוה המוטלת עליו. מצי אמר משטה אני בך, ודמי לההוא... הרי שהיה בורח מבית האסורין וכן סוף פ' מצות חליצה [יבמות דף קו.] חלוץ לה על מנת שתתן לך ארבע מאות זוז ומסיק דמצי למימר משטה אני בך. אפילו אי לא טעין טענינן ליה, הכי נמי בכל אלו וכיוצא בהן'. הרי סבר המרדכי שאם מבטיח אדם לחבירו כסף עבור מעשה שהינו חייב בעצמו לעשותו, והוי מצוה שלו, אזי פטור מליתן לו שכר. והרמ"א הביאו בסי' פא סעי' א.
המרדכי סייג דבריו, שאם היה החתן עני, היה חייב לו החותן מדין צדקה לעני, שכיון שהתחייב לעני מחוייב ליתן לו מדין נדר. התומים סק"ה והקצוה"ח בסי' פא סק"ג הדגישו שכיון שחיובו החותן הינו משום נדר ולא מהלכות שכירת פועלים, אם מת הנודר, יורשיו יהיו פטורים מלשלם לעני, משום שאין כאן 'חוב', אלא הבטחה ונדר אישית.
הש"ך בסי' פא סק"ו הבין שפטור החותן הינו בשל יכולת החותן לומר לחתנו ששיטה בו, וכן כתב שכל עוד לא נעשה קניין, הוי קנין דברים שלא מחייב את החותן לעמוד בהתחייבותו: 'וגדולה מזה נראה לי, דהכא ובכל כה"ג אפילו אמר אתם עדי פטור, דאפילו תימא שמתחייב עתה לשלם לו, הא הסכימו רוב הפוסקים שאין אדם יכול להתחייב באתם עדי בלא קנין בדבר שלא היה חייב כבר, וכדלעיל סימן מ', ואפילו להרמב"ם דס"ל דיכול להתחייב, הא כתבתי... דהיינו דוקא כשמתחייב בלא תנאי כלל, משא"כ הכא שמתחייב על תנאי שילמוד עם בנו או שיעבירנו או שיחלוץ. ועוד י"ל, דעד כאן לא קאמר הרמב"ם אלא כשמתחייב מעצמו בלי סיבה, אבל הכא שנתחייב על מנת שילמוד או שיעבירנו או שיחלוץ... אנן סהדי דאף שאמר אתם עדי, להשטות נתכוין, והסברא מוכחת על זה שמפני שלא היה יכול לעשות בענין אחר אמר כן, ואין לחיוב על מה לחול כיון שלא נשתעבד בקנין, כן נראה לי ודוק'. הוי אומר, שאם היה נעשה קניין בין החתן לחותנו, היה החותן מחוייב לשלם חרף המצוה של החתן ללמוד עם בנו.
ברם התומים שם סק"ו חלק והבין שיש במעשה החותן משום שכירות חתנו, וחייב לשלם לו ע"כ, אף שהיה החתן מחוייב ללמוד עם בנו. וכ"כ בקצוה"ח שם סק"ד: 'ולענ"ד נראה כיון דשכירות לא בעי קנין, ומשעשה פעולת חבירו על פי שליחותו צריך לשלם כפי מה שהבטיח לו, אלא דאם הוא יותר מכדי פעולתו יכול לומר משטה, וכיון דאתם עדי מסלק השטאה א"כ החיוב שלו לאו מדין אתם עדי אלא מדין שכירות כיון דלאו להשטאה קאמר. ואין לומר כיון דמחויב הוא לאו שכירות הוא כלל ודוקא היכא דאינו מחויב לעשות הפעולה אז הוי שכירות ונקנה בדיבור אבל היכא דמחויב לעשות הפעולה לאו שכירות הוא וא"כ אפילו בלבו לא היה להשטות אינו אלא דיבור כיון דליכא תורת שכירות. דליתיה... והוא עצמו אם יודע שלא כיון להשטות הרי מחויב לשלם ואינו יוצא ידי שמים כיון דקמי שמיא גליא. וכן משמע מלשון רש"י... ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא מחייבא לקיומי תנאה כשאר שכירות דעלמא ע"ש. אלא דדחי לה בש"ס משום דמצי אמר משטה. הא לאו הכי הוי עלה תורת שכירות ואעפ"י שהוא מחויב בדבר, וכיון דתורת שכירות ביה אלא דאומר משטה א"כ כיון דאתם עדי מסלק השטאה נתחייב בדיבור בתורת שכירות'. הוכיח הקצוה"ח שאילולי טענת משטה, היה מחוייב לשלם על המעבורת אף שמחוייב להצילו. וכן דן לגבי החותן, שיהא חייב לחתנו אם אין טענת משטה, הגם שהחתן מצווה ומחוייב מכבר ללמוד עם בנו.
ברם הנתיה"מ בביאורים שם סק"ב לא קיבל זאת וסבר שאין לראות בחתן כשכירו של החותן: 'וליתא, דכיון שהוא מחויב בדבר לית ביה משום שכירות, דהוי כמו שאמר עשה לך סוכה או תפילין לעצמך דלית ביה משום שכירות'.
נמצא שלדעת הש"ך והנתיה"מ רק הפעולה עצמה יוצרת זיקה בין המשכיר ופועל, ואם הפועל עושה ממניע אחר (מסתמא בין שחיובו בכך מדאורייתא בין שחיובו בכך מדרבנן), לא נחשב כשכיר בעה"ב אף שבחר לעשות הפעולה בשל שכר ותגמול אחר. ואילו הקצוה"ח הבין שזיקת יחסי מעסיק ועובד, שכיר ובעה"ב נוצרת מעצם התחייבות בעה"ב לשלם על המלאכה והפעולה.
הוי אומר, שאם הנכד חטף ונטל את האפיקומן ומשיבה בכדי לקיים מצוות אכילת אפיקומן והחזיר לסבא בכדי לאכול את האפיקומן, אזי לדעת הש"ך והנתיה"מ לא יחשב כשכיר הסבא, ברם אם התבקש ע"י הסבא 'לשמור' לו על האפיקומן ולשתף אותו במהלך הנעשה בליל הסדר תמורת תשורה ומשאלת לב, בקשתו תהיה מוגדרת כ'שכר' על מלאכתו, ויהיה כשכירו של סבו ויהיה מחוייב לו ככל דיני פועלים.
לדברים אלו, על הורה/ מדריך/ מורה המבטיח לילד/ חניך שלו תמריצים וחיזוקים חיובים להזהר לשמור על דברו והבטחתו, שכן בחוסר תשומת לב עשוי לעבור על דין 'בימו תתן שכרו', אם הבטיח תמורה להתנהגות עפ"י אמות מידה ערכיות, לימודיות והשגתיות, ואולי אף במילי דמצוה ולא מביא את התגמול מיידית ביומו. ומוטב שלא יבטיח את הפרס מיידית. כלומר, לא יאמר 'אם תעשה... ותתאמץ... ותתגבר.... תקבל שוקולד', אלא להבליע בהתנייה: 'תקבל שוקולד מתישהו'. וכיון שידוע ונהוג אצל הכל שאת 'שכר האפיקומן' לא מביאים מיד ולא בפרק זמן קבוע, הוי כאילו התנו שמועד פרעון פעולתו יהיה לכשיתפנו ויתאפשר לקיימו, ולכן לא יעבור על 'לא תלין'.
ישנה מחלוקת באחרונים (ראה פסקי דין, ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין ח פס"ד בעמו' שנט, שבט הלוי ח"ח סי' שטו) בדין תמלוגים הניתנים לעושה מצווה אם הינם שכר עבודה, וחייב המעסיק או ראש הכולל או הישיבה לתלמידיה תשלום עבור פעולתם ועבודתם, או חייבים לשלם להם בשל התחייבותם בכך, או שחייב מדין ערב, או מדינא דגרמי כדין דין לך ואני אבוא אחריך. וכבר הארכנו ע"כ כאן: https://www.yeshiva.org.il/midrash/33312

ההבטחה לאופניים חשמליות
הגמרא במסכת ע''ז בדף סג. אומרת: 'בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר. ורמינהי בא עליה ואחר כך נתן לה אפילו מכאן עד שלש שנים אתננה אסור, אר"נ בר יצחק אמר רב חסדא לא קשיא, הא דאמר התבעלי לי בטלה זה, הא דאמר לה התבעלי בטלה סתם. וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי, הא מחסר משיכה, בזונה עכו"ם דלא קניא במשיכה. ואיבעית אימא לעולם בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה'.
הרא''ש שם פ"ב סי' ב והר''ן שם דייקו מגמרא זו שמי שהבטיח לפועל לשלם לו בחפץ מסויים, אינו חייב ליתן לו אותו חפץ, מאחר ולא קנאו הפועל במשיכה את הפריט הזה. ואע''פ שיש להחשיב את השכירות כדמים, הלא קי''ל דמעות אינן קונות. אולם את דמי החפץ וודאי חייב ליתן, דשכירות אינה צריכה קנין, וקנה את שכרו במלאכתו. הרמ''א בסי' שלב סעי' ד, ציין דין זה להלכה: 'בע"ה ששכר פועל וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו אח"כ דמיו, הואיל ולא משך החפץ לא קנאו'.
בשו''ת פנים מאירות הקשה על דין זה אמאי לא נימא דהשכירות היתה על תנאי זה, ובקצה''ח שם סק"ד תירץ דלא שייך לומר כן, דלא ניתן לבטל את מעשה השכירות לאחר שעבד, ומימלא לא שייך לומר להגדיר למפרע שהיה כאן תנאי.
צ"ב, אם בעה''ב מעוניין בנתינת החפץ, האם הפועל יכול לדרוש דמיו: הקצה''ח שם בסק"ד כתב שאם בעה''ב מבקש ליתן את החפץ לפועל בשכרו, אין הלה יכול לסרב ולומר שהוא חפץ בדמים בלבד. וטעמא דהאי מילתא שכן אומנם מעות אינן קונות ושניהם יכולים לחזור בהם, המוכר והלוקח כל עוד לא משכו החפץ, אך הוא משום שהמעות איתנהו בחזרה. משא''כ הכא שלא ניתן להחזיר העבודה, ונהי שאין בכח העבודה להקנות את החפץ דמיחסרה משיכה, אך אין הפועל יכול לומר שאינו חפץ בו.
נמצאנו, שהסבא מחוייב ליתן את האופניים החשמליות שהתחייב בהן לנכדו, אם הינו כ'פועל' שלו, אך רשאי ליתן דמיו.
מתנה הניתנת מתוך בושה
הגמ' בב"מ בדף כב. מספרת שרב זוטרא לא אכל מהפירות שהגיש האריס בלא שקיבל רשות מבעל הבית, אף לאחר שבעה"ב אישר את הגשת התקרובת לאורחים הרמים, שמא: 'הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי'. ומחמת הבושה הסכים למפרע למעשה האריס. הרי שהיכא שמניע ההסכמה למתנה הוא הבושה, אין כאן גמירות דעת מובהקת של הנותן, והמתנה לא ניתנת מדינא.
כן פסק השו"ע באהע"ז בסי' כח סעי' יז: 'הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת'. ויש לבחון כל מקרה לגופו, האם הבושה הניעה למתנה ולהסכמה, או שמבקש להשמט מחיובו מכח טענה זו.
כל מכירה פומבית עיסקית או למצווה כגון בבית הכנסת מתבססת גם על שיקול פסיכולוגי ולחץ חברתי, אך לא יוכל לבטל את העיסקה שנוצרה מטעמי בושה ולחץ, ואכן הגמ' בסוכה בדף כט: אומרת שנכסי בעה"ב נמסרים למלכות אם לא נותן את שפסק: 'על שפוסקים צדקה ברבים ואינן נותנין', ובאר המהרש"א שלא נותנים את שהתחייבו בציבור מתוך תואנה שהתחייבו רק בכדי להגביר את התרומות של זולתם ולא בכדי לחייב עצמם: 'שלא היה דעתן לכך, אלא בשביל אחרים שיתנו נדבות כראוי'. וכל שהתחייב בציבור לא ניתן לבטלו.
לא ניתן להמלט מחיוב ממוני בשל טענה שהתחייב בכך מפני הבושה, או מפאת לחץ חברתי, ללא ביסוס או התראה מוקדמת. טענה זו מתקבלת כאשר נטלו מאדם כסף או פריט ומקבלים ממנו הסכמה למפרע, ואזי אמרינן שמעיקרא לא זכה בפריט בהסכמה שניתנה מכח לחץ ובושה, אך כשאדם מחייב עצמו בסכום ולא מסר מודעה מלכתחילה לבטל את התחייבותו, אזי אמרינן שהוא מתחייב מדעת וברצון בסכום שנקב חרף הלחץ החברתי שהופעל עליו, ולא יכול לטעון שלא נעשה בגמירות דעת גמורה. לכן הסב היה מחוייב בהתחייבותו לנכדו, לו המתנה היתה נחשבת ל'מועטת' ולא 'גדולה' ומופרזת.

הבטחה על 'מחיר מופרז'
השו"ע בסי' רסד סעי' ו פסק עפ"י דברי הרמב"ם בהל' גזלה ואבידה פי"ב ה"ו: 'היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדק כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים, איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו, או שלישו, או כך וכך דינרים, וקבל עליו בעל הדבש, ואמר לו הן – הרי זה שחק בו, ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו, שהרי לא הפסידו כלום'. כלומר, ההבטחתו המופרזת של בעל הדבש אינה מחייבת אותו, ומחוייב לשכר הראוי בשוק.
הנתיה"מ שם בסק"ח האריך והביא דברי הרא"ש והמרדכי שדנו אימתי ניתן לומר משטה וחל פטור מהתחייבות מופרזת בעת שהמתחייב היה לו צורך עצום. האם טענה זו מתקבלת רק משום שגם למציל היה מצוה בהצלה זו, והיה מחוייב בעצמו לבצע זאת ולכן לא יוכל לדרוש על כך תמורה, או שיכול לטעון כן אפילו שלא במקום מצווה.
יסוד מחלוקת הינו בביאור הגמ' בב"ק בדף קטז.: 'אם אמר לו אציל את שלך וכו' אמאי ונימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו'. האם משלם לבעל מעבורת את שכרו בלבד ולא כפי שסיכם עימו בשעת הלחץ שביקש לברוח, האם משום שגם בעל המעבורת היה מחוייב להצילו, וטוען הבורח שהוא שיטה בו כהסכים לתמורה היקרה, או משום שדרש סכום גבוה ומופרז, אז טוען ע"כ משטה. לדינא, פוסקים רבים סברו שאף שלא במקום מצוה, לא יכול לגבות את המחיר המופקע שדרש בעת מצוקה, כשהבטיח ליתן תחת לחץ, וראה בשו"ת רמ"א בסי' פו ובשו"ת חת"ס בסי' צא.
על מנת לבצע מקח, צריך את הגמירות דעת המקנה לבצעו ושל הקונה לקבלו, ע"כ נפסק לדינא שמתנה הניתנת מאונס אינה מתנה: 'הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה... ואפילו אם אינו מוסר מודעא, אי ידעינן באונס אינה מתנה'. וכתב הסמ"ע שם סק"א שבכלל הדברים גם אונס שאינו גדול מאוד ואף שאינו פיזי – כל ש'לא ניחא ליה': 'אינו ר"ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן, אלא כל דלא ניחא ליה ונותן, ודאי מטעם שום דבר נתנו והוא האונסו ליתן לו ולא בלב שלם'. אך הביא הנתיה"מ בסי' רה סק"ט שבעינן אונס גמור, אם כי טענה שנתן רק בשל השבועה לא מבטלת את המתנה.
הגדרת מתנה גדולה הינה סובקטיבית וצריכה להיות מתאימה ל'נותן' ול'מזכה' במתנה בכל מקרה עפ"י מאפייניו. לא ראי מתנה לחתונה למתנת סוף שנה או יומהולדת או לביקור נימוסין. ולא ראי מתנה לבן משפחה מדרגות ראשונות למתנה לזר ואפילו מכר. לכן לא ניתן להכריע ביחס להגדרת נשוא התביעה – האם אופנים החשמליות נחשבות כמתנה מועטת או גדולה, מבלי להכיר את מכלול התנהלות הסב, את היקף ומידת מתנותיו לנכדיו. מתיאור הסבא מה היו מתנותיו לאפיקומן מידי שנה ובימי הולדת לנכדיו, ומיכולות ההשתכרות שלו ניכר שמתנה זו חריגה ומופרזת למנהגו, ואזי אינה מחייבת אותו כל עוד לא עיגן אותה באופן המחייב.
יתירה מזו, כבר בארנו שוודאי לן שהבסיס לדיון הוא שלא מיירי הכא שעבר הילד על איסור 'גזל', ואין בידו מצה שעליו 'להשיב' לסבא מדין 'והשיב את הגזילה', שכן אז בוודאי לא היה מקום לחייב את הסבא בתמורה ובתגמול. אלא שיש כאן 'היתר' ורשות של עורך הסדר לחטוף וליטול ולבקש משאלת לב משמישיבו לידיו. ברם אם יבקש תגמול מופרז באופן הניכר, אזי יתברר ש'תנאי העיסקה' לא היו לפי דעתו של עורך הסדר, ולא התיר לקח לו את האפיקומן עבור תמורה שמעל היכולות האישיות שלו, ו'מקח טעות' איכא הכא, ונמצא שהגיע המצה לידי הילד שלא כדין, והוא מחוייב להשיב את האפיקומן ללא יכולת לבקש תמורה כל-שהיא. לפיכך, אם משאלת הלב היתה חריגה ביחס לנהוג בקרב משפחה זו, אזי ההתחייבות אינה מחייבת את הסבא מעיקרא.




^ 1.וזו לשונו שם: 'ואתה המעיין הבן ממני משל זה ואחר כך שים לבך לשמוע דברי בכל הענין הזה. נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר, וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו. וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו, וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד, ויאמר מדוע לומד אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת, וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם.... ולכן התירו להמון שישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג המשיג וידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושין לנער בזמן הלמוד כפי המשל שהקדמנו, והקפידו על אנטגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם ואמרו בכך חכמים הזהרו בדבריכם וכו' כמו שנבאר באבות ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב להם בכך כדי שתקנה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה והוא אמרם עליהם השלום לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.
וכך הורה הרמב"ם בהלכות תשובה פ"י ה"ה: 'ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il