בשבוע שעבר עסקנו במשמעות ביעור המעשרות, אותו עלינו לקיים השבוע. נעמיק מעט בעניין זה.
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: (דברים פרק כו, יב-יג)

למדנו שהשמיטה מורכבת משני מחזורים של שלוש שנים, ואחריהם, בשנה הרביעית ובשנה השביעית, יש לוודא את סיום הטיפול במעשרות. כמו שמעמד הקהל, המסמל את סיום מחזור השמיטה, נעשה ברגל (בחג הסוכות שבסוף שנת השמיטה), כך סיום הטיפול במעשרות צריך להיעשות לפני הרגל, לפני חג הפסח.

בפסוק נאמר שכאשר מכלים לעשר, עלינו לומר שביערנו את הקודש מן הבית. מכאן אנו למדים שלושה דברים:

חמדת שנת השבע (11)

הרב בצלאל דניאל

add_alert

6 - קניית פרחים בשמיטה

7 - ביעור המעשרות דווקא בסמוך לפסח?

8 - מדוע התורה מצווה לבער את פירות השביעית?

טען עוד

א. עד לפסח של השנה הרביעית/שביעית עלינו לכלות לעשר.
ב. מה שנותר ברשותנו יש לבער.
ג. לאחר מכן עלינו להכריז שאכן עמדנו בדרישות אלו.

בימינו אין אפשרות לאכול את המעשר השני בטהרה. מקובל לפדות את המעשר השני בכסף, ולהניחו בתקווה שנוכל להיטהר ולקנות אוכל אחר, שיהיה קדוש בקדושת מעשר שני, ולאכול אותו בירושלים. לפני הגיע חג הפסח, עלינו להיפטר מכל התרומות והמעשרות. אם כך, מוטל עלינו לבער את המעות הללו לפני בוא הפסח. הרמב"ם פוסק:
כיצד הוא עושה? אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר – נותנה לכהן, מעשר ראשון – נותנו ללוי, מעשר עני – נותנו לעניים, נשארו אצלו פירות מעשר שני ... או מעות פדייתן – הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף (הלכות מעשר שני פרק יא הלכה ח)

לכאורה ערב פסח הוא התאריך האחרון לטיפול בשיירי התרומות ומעשרות. האם זה אומר שיש עניין לבער את המעשרות דווקא אז? החזון איש (הלכות דמאי סימן ב) אומר שאין צורך להמתין עד סמוך לפסח. כל העניין הוא לבער עד הפסח, ולא לאחר.

אך האדר"ת (בספרו "אחרית השנים" פרק ב) חולק. הוא סובר שכשם שיש עניין לבער את החמץ סמוך לפסח, כך יש עניין לבער את התרומות והמעשרות סמוך לפסח. מדבריו שם נראה שלפי חלק מן הראשונים אין אפשרות לומר את וידוי המעשרות אם הביעור לא נעשה בסמוך לפסח. אם הטיפול בתרומות ומעשרות נעשה קודם לכן, ניתן להתוודות רק אם ישוב ויבדוק את תרומותיו ומעשרותיו. מדוע? לכאורה תמיד אנו מעדיפים את הזריזים המקדימים למצוות! היינו חושבים שישנה עדיפות שאדם יטפל במעשרות מיד אחרי ההפרשה, ולא יתעכב עד הרגע האחרון!

לכאורה אפשר להציע שני הסברים, שאינם בהכרח חולקים אלא משלימים:
א. נכון שהטוב ביותר הוא למהר ולטפל בתרומות ובמעשרות בזמן. ובכל זאת לפני התאריך האחרון ישנה דרישה להיות מודעים למצב התרומות והמעשרות. כמו שניתן ומותר להפסיק להכניס חמץ הביתה זמן מה לפני פסח, ובכל זאת ישנה חובת בדיקה לפני הפסח.
ב. אמנם ישנו יתרון בטיפול בתרומות ובמעשרות מיד עם הפרשתם. אך ישנו עיקרון חשוב אחר: להתכונן לבוא היבול החדש. על ידי הטיפול בתרומות ומעשרות, או לכל הפחות הוידוא שהתרומות ומעשרות מטופלים, האדם באמת מגיע מוכן ליבול הבא.

מסתבר שלא בכדי בדיקה זו נעשית לפני הפסח. בכדי לקבל את הגאולה, עלינו להיות מוכנים לה. לפני שמגיעה הברכה של היבול החדש, עלינו לוודא שטיפלנו בקודם כראוי, בדומה לכך שלפני שעם ישראל יוצאים ממצרים, הם צריכים להוכיח שהם מוכנים למשמעות של כריתת ברית, כפי שאנו אומרים "ואומר לך בדמיך חיי" (יחזקאל ט"ז ו).