בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • הכיסופים והבית השלישי
לחץ להקדשת שיעור זה

ועשו לי מקדש

קידום בניין בית המקדש התרכז בדור האחרון סביב שאלת העלייה להר הבית השנויה במחלוקת, ובכך גרם לחלק גדול מיראי ה' להתרחק מעיסוק בנושא. בפועל, ישנן פעולות רבות – מעשיות ורוחניות – שניתן לפעול גם בלי להיכנס למחלוקת הזאת.

undefined

הראל דביר

ניסן תשפ"ב
4 דק' קריאה
חז"ל מספרים כי אחת השאלות המרכזיות שכל אדם נשאל לאחר פטירתו היא האם ציפה לישועה ולבניין בית המקדש (שבת לא, א). הרבה פעמים אנחנו מרגישים ציפייה חזקה לעתיד טוב יותר, ולצד זאת תסכול וחוסר אונים אל מול ההווה המדמם. במיוחד זה נכון בתקופות של מלחמות, מחלות או פיגועים רצחניים.
בשפה העברית, לשון הקודש, יש קרבה רבה בין שתי מילים שונות: ציפייה וצְפייה. כדרכה של לשון הקודש, הדמיון הזה אינו לחינם: המצפה צריך לפעול, ולא להישאר פסיבי עם ציפייה בלב בלבד. עליו לִצפות כל הזמן סביב, בערנות מתמדת, לסרוק את כל השטח הרלוונטי, ולא להחמיץ שום הזדמנות לקידום הדבר שהוא מצפה לו.
כאשר מדובר בציפייה לישועת ישראל עלול להיווצר רפיון, משום שהישועה היא כללית ותלויה בכוחות כלל־עולמיים. אדם מן השורה עשוי לשאול את עצמו: מי אני שאשפיע על נושאים הרי גורל, המוכרעים על ידי מנהיגי מדינות, אנשי משפט ותקשורת ובכירים אחרים? מי אני שאשנה משהו בהיבט הכלל־עולמי, או אפילו הכלל־ישראלי?
אני רוצה להעלות שתי תשובות לשאלה זו: חיצונית ופנימית.

יש מה לעשות
התשובה החיצונית היא שלכל אדם יש מה לתרום עבור קידום בניין בית המקדש. אנחנו חיים בדור שמתאפיין בריבוי אפשרויות, מכל היבט שלא נבחר: בתי ספר, תעודות ותארים אקדמיים, מקומות מגורים, סגנונות מגורים, ועד לפרטים קטנים כמו סוג המזרון בחדר השינה, מה לאכול בארוחת ערב ובאיזה צבע לצבוע את הקיר בסלון. באופן קצת מפתיע, דווקא בנושא של העשייה למען בניין המקדש, קיימת בלבבות רבים מחשבה מוזרה כאילו הדרך היחידה לפעול בנושא זה היא עלייה להר הבית – וממילא, המתנגדים לעלייה (מסיבות הלכתיות או הנהגתיות, שאין כאן המקום לדון בהן) כביכול מנועים מלפעול למען המקדש. כמדומני שרובם המוחלט של ארגוני המקדש מבוססים על פעילים שתומכים בעלייה להר, ואף עולים בעצמם, והעלייה היא חלק מרכזי מפעילות הארגון.
נראה לי שהגיע הזמן שמתנגדי העלייה ירימו גבוה יותר את דגל הציפייה – והצפייה המעשית – למקדש. אמנה כאן כמה דוגמאות לפעילות למען המקדש שאינה כרוכה כלל וכלל בעלייה להר הבית או בהבעת תמיכה בעלייה להר הבית.
א. השתתפות בסיבוב שערי הר הבית, המתקיים ברוב עם מדי חודש זה שנים רבות. זו חוויה חינוכית רבת־עוצמה לילדים, וכן הזדמנות לסיבוב משפחתי סביב הר הבית ושעריו עם מדריך. לפני כמה שנים הוקדם ארגון לשם כך, בשם 'סובו ציון'.
ב. השתתפות בפרויקט סינון העפר שהוצא מהר הבית על ידי הערבים.
ג. לימוד ההלכות מסדרי קדשים וטהרות, הקשורות לעבודת המקדש והקורבנות.
ד. לימוד על המקדש מזוויות נוספות מלבד זו ההלכתית - ויש הרבה מאוד כאלה. כמה דוגמאות: ההיסטוריה של ירושלים, המקדש והר הבית, החקלאות הארצישראלית ומצוות הביכורים, הנזירוּת והשלכותיה החברתיות (ושאלת שייכותה בימינו), מקורות המימון של המקדש, מיקומם ומבניהם הארגוני של מוסדות השלטון והמלוכה בזמן הבית, יחסי המלכות והנבואה, תכנון התשתיות הירושלמיות לקליטת מיליוני עולי הרגל שעתידים להגיע לירושלים, מקומו ומהותו של המקדש בספרי הנביאים, ירושלים והמקדש בארכאולוגיה ועוד ועוד. על כל אחד מהנושאים הללו קיימת ספרות ענפה ומעניינת.
ומלימוד – למחקר ופיתוח. לא כל אחד, אבל רבים מאיתנו ראויים ומוכשרים לא רק ללמוד, אלא גם להוסיף על מה שלמדו – בנתונים חדשים, בניתוחים מקוריים, בארגון הידע ובהנגשתו לציבור רחב ועוד ועוד. העולם הווירטואלי מאפשר לכל אחד מאיתנו לפרסם את דבריו בקרב ציבור קוראים גדול במאמץ מועט, ואין סיבה שלא ננצל זאת להגברת תודעת המקדש.
באופן אישי, זכיתי בעשור האחרון להשקיע ולשקוע בבירורי הלכה מעשיים שקשורים לעבודת הקורבנות לעתיד לבוא, וגיליתי שם מצד אחד ספרות ענפה שנכתבה בכל תפוצות ישראל במשך אלפיים שנה, ומצד שני גם הרבה עזובה וחוסר התייחסות לשאלות יסודיות ומעשיות בעבודת המקדש. לדוגמה: כיצד מתמודדים עם העובדה שנשים רבות טמאות בטומאת נידה או יולדת בי"ד בניסן - האם הן מנועות מלהשתתף בהקרבת קורבן פסח? האם יש חיוב, או המלצה, להשתמש באמצעים רפואיים־הורמונליים כדי להגיע לי"ד בניסן בטהרה? כיצד יש להתייחס לציבור החילוני (אם עוד יהיה דבר כזה) במקדש, הן במובן ההלכתי הן במובן ההנהגתי? האם ניתן לחנוך את המזבח בטומאת מת? ועוד ועוד שאלות יסוד, שזכו כולן להתייחסות, אבל לא ברמה מספקת, ובטח שלא ברמת הפסיקה הלכה למעשה על ידי גדולי התורה המוכרים והמוסמכים לפסוק בעניינים כלל־ישראליים.
לפי בדיקה שקיימתי, במאתיים השנים האחרונות הועלו על ידי הפוסקים לא פחות מ־61 סיבות הלכתיות להתנגד לחידוש עבודת המקדש בזמן הזה, לפני ביאת המשיח. כל אחת מהסיבות האלה עוררה בשעתה פולמוס, קטן או גדול, וזכתה לתשובה מאת מצדדי חידוש העבודה בזמן הזה. יש דיונים שהסתעפו עוד ועוד וזכו לפינג־פונג רב־שלבי בין פוסקי הלכה ומחברים תורניים. על עולם התורה של דורנו - דור המכונה בבית המדרש בחצי חיוך "דור המלקטים" - מוטל לסכם, להבהיר ואף להכריע בדיונים הללו, באמצעות היתרונות המיוחדים שזכינו להם, ובכללם: קיבוץ ישראל בארצם בכלל ובירושלים בפרט; שיפור מהותי ביכולת ליצור התדיינות בין תלמידי חכמים מכל העולם ומכל גוני הקשת התורנית, תוך שימוש באמצעים דיגיטליים ואחרים המאפשרים יצירה וקיום של קשר מבלי תלות בקרבה גאוגרפית או מגזרית; מאגרי מידע המנגישים לכל אחד את אוצרותיה של הספרות התורנית לדורותיה, ומאפשרים קנייה של בקיאות בחדרי תורה באופן שלא התאפשר עד לפני שנים בודדות; וסייעתא דשמיא מיוחדת בהבנה בהירה של סוגיות התורה, שמורגשת בכל בתי המדרש בני דורנו (יתרונות אלו מצריכים פירוט נוסף, אך אין כאן המקום לכך).

משחק השמות
עד כאן התשובה החיצונית. התשובה הפנימית היא שניתן לייחד ולייעד כל עשייה רוחנית למען המקדש. כאשר התודעה שלנו תהיה מכוונת לישועת ישראל ובניין בית המקדש, ממילא כל תפילה שלנו, כל מצווה שלנו, תהיינה מכוונות למען עניין גדול זה, ופרוטה ופרוטה יצטרפו לחשבון גדול של התקרבות כלל־ישראלית למקדש.
ר' לוי יצחק מברדיטשוב אמר פעם שלחג הפסח יש שני שמות: השם הרשמי שלו בתורה הוא חג המצות. השם העממי שלו הוא חג הפסח. מדוע? לדברי ר' לוי יצחק, לגאולת מצרים שני פנים: פן גברי־גואל, המבטא את חלקו של ה' יתברך בגאולה, ופן נשי־נגאל, המבטא את חלקו של עם ישראל. השם "חג המצות" בא להדגיש את הפן הנשי, את החלק של עם ישראל שנגאל ממצרים ואפה את המצות בזריזות (פעם אפייה הייתה עניין לנשים בלבד). שם זה נבחר על ידי הקב"ה כדי להחמיא לנו, לרומם אותנו ולשים אותנו במרכז ההתרחשות. לעומת זאת, השם "חג הפסח" נבחר על ידינו, עם ישראל לדורותיו, והוא מדגיש את הפן הגברי, את הפסיחה שפסח ה' על בתי אבותינו במצרים. כמו בני זוג אוהבים, שמוצאים הזדמנויות להחמיא זה לזה, כך ה' וישראל נמצאים במעגלי החמאה הדדיים סביב גאולת מצרים – וכנראה שגם סביב הגאולה העתידה, שמיום ליום אנחנו מתקרבים אל פסגתה. נדמה לי שניתן לראות במשחק השמות הזה גם רמז לכך שהמקום שלנו בגאולה הוא מקום אקטיבי, נשי מחד וגברי מאידך, וזאת על ידי התקדמות חיצונית ופנימית מצידנו אל הגאולה, ולא רק עמידה במקום והמתנה, צדקנית וסבלנית ככל שתהיה.

הכותב הוא מחבר הספרים 'לקראת מקדש' ו'פסח לה'' על חידוש עבודת הקורבנות בימינו

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il