בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • יום הזכרון
לחץ להקדשת שיעור זה

במה עלינו לעסוק ביום הזיכרון לחללי צה"ל?

במה צריך להתמקד כשמדברים על זיכרון הנופלים?

undefined

הרב יאיר וסרטיל

ב' אייר תשפ"ב
6 דק' קריאה 38 דק' צפיה
קדושים תהיו. קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם.
היום אנו מתייחדים עם קדושים. קדושים עליונים שמתו על קידוש השם. ולמעלה מזאת, לא רק מותם היה על קידוש השם אלא בחייהם הם בחרו להסתכן ולמסור את נפשם למען ה', למען עמו ולמען ארצו.
הגמרא במועד קטן (כז ע"ב) אומרת:
אל תבכו למת ואל תנדו לו, אל תבכו למת - יותר מדאי ואל תנדו לו - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלשים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.
אם כן יש לברר מהו עניינו של היום הנכנס כעת. ואכן, בניגוד למנגינה הנשמעת מערוצי התקשורת השונים – עניינו של היום אינו עצב ובכי.
מה כן?
ראשית, זהו יום של חיבוק. חיבוק גדול לנופלים ולמשפחותיהם. ביום זה אנו פונים אל משפחות הנופלים שמתמודדות כל השנה עם השכול ואומרים להם בקול גדול – לא רק בניכם נפלו. הם הבנים של כולנו! זהו פועל יוצא של הערבות ההדדית. עם ישראל ערבים זה לזה, נושאים יחד בעול, שותפים יחד בכאבים ובשמחות. ומעבר לערבות, אנו גם חבים כלפיהם הכרת הטוב. הם לחמו עבור עמנו, הלכו בראש המחנה והקריבו עצמם למעננו. ולכן ביום זה אנו עוצרים קמעה ממרוץ חיינו המבורך וזוכרים בזכות מי הוא מבורך.
נכון, כשאנו מחבקים ומטים כתף מתוך שותפות אמת אי אפשר שהעין תישאר יבשה מדמעה, אך הדמעה אינה המטרה. היא רק הדרך להתחזק יחד, להביט יחד מתוך אמונה עמוקה אל עבר העתיד הוורוד, הנשגב, הנצחי.
אך יתירה מזו. ביום זה איננו רק מרכינים עצמנו לעבר כאבם של המשפחות, אלא להפך, אנו מרימים ונושאים אותם בעטרות ראשינו. עם ישראל כולו מעריך ומוקיר ואף מעריץ את אלו שמסרו את נפשם למענו, וכפי שלמדנו בגמרא בפסחים (נ ע"א): "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן". ביום זה עלינו להתבונן בגודל מעשיהם, לשננם וללמדם, ובכך לחזק את חוסנו הלאומי של עמנו, כי עם שיודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך, מה גדול תפקידו ומה גודל תפקיד צבאו, יש לו את התעצומות למסור את נפשו על ערכיו.
בדיוק מסיבה זו, לפני כשנה וחצי, זכה אבי מורי שיח' להוציא לאור את הספר "בין גזרי ים סוף" המתאר את מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט אמונית של חייל בחור ישיבת הסדר. שם מספר (עמ' 88) שבעיצומה של המלחמה פנה אליו אחד המפקדים במעין וידוי, ואמר: "אתם הדתיים, יש לכם מזל. לכם קל יותר, אתם מאמינים, אתם יודעים למה ועל מה אתם נלחמים".
בהקדמה (עמ' 24) מסופר על ה"מכה בפטיש" שהביא להוצאת הספר. היו אלו דברי אחיו של משה כהן הי"ד, החברותא של אבא שנפל במלחמה. מידי שנה מתאספים חבריו הקרובים לאזכרה בבית אימו, ובאחת האזכרות האחרונות פנה אליו האח ואמר: "צאו מהקופסא! מדוע אף אחד לא יודע עליכם, על גישתכם על דרככם המיוחדת?! הרי כבר עברו למעלה מארבעים שנה. השפה שהתרגלנו אליה היא שפה של קיטור ומירמור על חוסר המוכנות למלחמה, על הקבורה הזמנית, ועוד. אבל אתם – שפה אחרת לכם. שנה אחר שנה מציינים אתם את זכרו של אחי הי"ד, מתאספים לאמירת פרקי תהלים, מעלים זכרונות, אומרים דברי תורה, והכל בנעימות וחביבות בלי לקטר, בלי להאשים ובלי להתלונן! חובה לפרסם את דרככם המיוחדת ולהנחילה לרבים".
אני רוצה לציין נקודה נוספת שמובאת בספר מדברי הרבי מלובביץ' על מעלת מוסרי הנפש. דברים שעזרו לאבי מורי להתמודד עם אבידת חבריו הטובים, ובפרט משה כהן הי"ד שהיה מורם מעם, וכמתואר שם (עמ' 43), אילו היה חוזר בריא ושלם מן המלחמה, ודאי היינו זוכים לראותו צומח וגדל להיות תלמיד חכם בעל שיעור קומה, בעל מידות טובות ומחנך דגול.
בספר "מגיד מישרים" (ר"פ בראשית, סוד"ה "הלא לך למנדע") מסופר שהמלאך אמר לבית יוסף שבזכות תורתו ועבודתו יזכה למסור את נפשו על קידוש השם. לאחר שעבר משך זמן, הצטער הבית-יוסף ושאל את המלאך מדוע עדיין לא זכה לכך, והשיב לו המלאך, שזהו עונש על שהיו אצלו עניינים שלפי ערכו וגודל מעלתו לא היו צריכים להיות. שואל הרבי, הרי הבית-יוסף – נוסף לכך שהיה זקן ויושב בישיבה בזמנו, על ידי חיבור השלחן-ערוך נעשה מורה הוראה לכל בני ישראל גם לדורות הבאים, שעל פיו מורים הלכה בכל תפוצות ישראל עד סוף כל הדורות. אילו היה נהרג על קידוש השם לא היה זוכה לכל גדלותו ועם ישראל היה מפסיד את חיבורו המופלא?! ומבאר שמכאן אנו למדים, שעניין מסירות הנפש על קידוש השם הוא אכן נעלה יותר אפילו מכך.
אני רוצה להתבונן כעת דרך פרשנותו של הנצי"ב על המלחמה הראשונה שהייתה לעם ישראל – מלחמת עמלק (שמות יז, ח). פרשייה זו שופכת אור גם על מלחמותינו כיום כאן בארץ ישראל.
אנו פוגשים במלחמה זו כמה דברים משונים שלא פגשנו עד כה. תמיד התרגלנו לכך שמשה רבנו עומד בראש העם וה' מביא את הישועה דרך פעולותיו של משה. בעשרת המכות משה היכה במטהו והביא מכה אחר מכה, וכן על הים משה היכה והים נבקע. והנה כאן משה שולח את יהושע לנהל את המלחמה. לא זו בלבד אלא שהוא מבקש ממנו לבחור חיילים מן העם. אין כאן ישועה של "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", וגם אין "מה תצעק אלי", להפך, משה עומד על הגבעה הסמוכה ומרים ידיו בתפילה אל ה'. גם המטה של משה רבנו לא מקבל כאן שום תפקיד. אמנם מוזכר שמשה לקח אותו בידו אך כשהרים את ידיו הוא הרים את ידיו בלבד ואילו המטה נותר ללא מעש.
לפני שנעמוד על סודם של דברים נעיין בהקשר שבו מופיעה הפרשייה בתורה.
עם ישראל רב עם משה בתלונתו "תנה לנו מים" והפרשייה מסיימת שהמקום נקרא מסה ומריבה "על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". הנצי"ב מעלה פליאה. עם שחי באטמוספירה ניסית, עמוד אש וענן מלווים את דרכו במדבר, עם שעבר את בית הספר לאמונה בעשרת המכות ובקריעת ים סוף עד שהעיד עליו הכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – כיצד יכול הוא להסתפק "היש ה' בקרבנו אם אין"?!
מסביר הנצי"ב שוודאי העם האמין שה' הולך עימם ועושה ניסים, אך הספק שלו היה האם כל זה אינו אלא הנהגה ניסית על-טבעית לה הם זכאים בזכותו של משה איש הא-לוקים המתהלך בקרבם, אך לא לעולם חוסן, ולא לנצח ישאר משה בקרבם. האם ישנה גם השגחת ה' טבעית בקרב עם ישראל, השגחה ללא ניסים גלויים, השגחה כזו שתימצא בקרבם גם ללא כוחו של משה?!
התשובה לכך אינה מאחרת לבוא, ומיד בפסוק הבא "ויבא עמלק". בגלל חסרון אמונה זו באה מלחמת עמלק. מלחמה בה יקבל העם מענה על שאלתו ויעלה קומה נוספת באמונתו.
לפיכך, כותב הנצי"ב, קורא משה ליהושע ומפקיד בידיו את ניהול המלחמה. משה לא נוצר למלחמה טבעית. הוא איש האלוקים. יהושע בוחר ממיטב החיילים כראוי במלחמה טבעית, ומשה עולה לגבעה כדי להתרכז בתפילה וכדי לעורר ליבם של ישראל לאביהם שבשמים. במלחמה דרך הטבע, גם אם מנצחים עלולים ליפול חללים, ולפיכך במלחמה כזו מוכרחים להתחזק בתפילה. המטה – תפקידו לפעול ניסים על טבעיים. כעת מונח הוא בצד וידי משה הן הפועלות. "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". השמש מסמלת את הליכות הטבע בלי השגחה פרטית, ולפיכך הגויים היו משתחווים לשמש. ידיו של משה ממשיכות את פעולתן להחדיר את האמונה עד עת ביאת השמש ושקיעתה, כלומר, עד לעתיד לבוא, עת יקויים "והיה ה' למלך על כל הארץ".
זוהי מלחמתנו בעמלק. עמלק נושא בעולם את האידאה שאין השגחה בעולם. לדידו, הטבע כמנהגו נוהג ללא השגחה מלמעלה לפי מעשי האנושות.
"ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר". מובא בפסיקתא שידו של עמלק היא, וכאדם שמניח ידו על פניו של מלך כדי שלא יוכל להביט על המדינה ולהשגיח עליה. מסביר זאת הנצי"ב על פי דרשת רבי יהודה בן אילעאי במנחות (כט ע"ב) "כי בי-ה ה' צור עולמים – אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד באות י' והשני באות ה'". הקב"ה ברא את העולמות בשתי האותיות הראשונות שבשם הוי'ה, ובשתיים הנותרות הוא מנהיג אותם ומשגיח עליהם. האות ו' היא כנגד ההנהגה הניסית ואילו האות ה' היא כנגד ההשגחה בדרך הטבע. כאשר עמלק מניח ידו על כס י-ה, בכוונתו לחצוץ כביכול בין שתי האותיות הללו לבין שתי האותיות של ההשגחה ולהפריד בין הבריאה להשגחה. על כן מלחמה לה' בעמלק. המלחמה הנעשית על ידי עם ישראל היא לחבר בין כל אותיות ה', בין הבריאה להשגחה.
לפיכך נצטווה משה: "כתב זאת זכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק". ולכאורה תמוה הדבר, הרי כל דברי ה' למשה נכתבו בספר. מכוח פסוק זה קבעו חז"ל מצוות זכירה לדורות, וגם על כך יש לתמוה - גם אם נותרו צאצאים בודדים סוף סוף מלכות עמלק כבר נמחתה ועברה מן העולם. אלא שכוונת התורה למחות את תעודתו של עמלק בעולם, את אותה התפיסה שהטבע נוהג כמנהגו ואינו מושגח. לכן נצטווה משה להדגיש את חובת הזיכרון הזו, כדי שעם ישראל ידע שיש לו תפקיד חשוב בגילוי השגחת ה' בעולם.
מלחמותינו כיום בארץ ישראל הן כולן המשך של גילוי אמונה זו בעולם. המשך הרמת ידי האמונה של משה עד בא השמש. צבא ישראל וכל חיילינו זוכים להופיע את האמונה הגדולה הזו שה' בקרבנו. השגחתו מופיעה בדרך הטבע ודרך ניצחונות פלאיים מתקדש שם שמים בכל העולם כולו. לא בכדי כתב אפרים קישון, ש"זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם".
אשרי העם שככה לו. אשרי העם שאלו חייליו. אשרי כל אלו שמסרו נפשם על קידוש השם וקידשוהו בחייהם ובמותם. יהי זכרם ברוך.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il