בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

דעת המקילים בגיור

קבלת מצוות היא הסכמה כללית של הגר שהוא מקבל על עצמו כעת להיכנס לכלל ישראל שמחויב בתורה ובמצוות ,גם בתקופת התלמוד מצינו שגרים לא היו מקפידים במצוות, ואף על פי כן קיבלו אותם , בדורנו, גם החשש מפני התבוללות נעשה שיקול חשוב בקבלת גרים.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תמוז תשפ"ב
6 דק' קריאה
לכתחילה השאיפה היא שישראל יקדשו שם שמיים ברבים, והגרים יתגיירו כדי לדבוק בה' ובעמו, לקיים את כל התורה והמצוות ולהצטרף לחזון הגדול של גילוי דבר ה' וברכתו בעולם. השאלה מה עושים כאשר עם ישראל לא זוכה לכך, ויהודים רבים נחלשים בשמירת המצוות ומתקשרים עם בנות זוג או בני זוג שאינם יהודים, והם מעוניינים להצטרף לעם היהודי, ואף לקיים חלק מהמצוות, אבל אינם מוכנים לקיים אורח חיים דתי. אם ידחו אותם - בני זוגם היהודים וצאצאיהם עלולים להתבולל בעמים. אם יקבלום - יש סיכוי שבמשך הזמן והדורות יחזרו לשמור תורה ומצוות.
בשבוע שעבר למדנו את דעת המחמירים, הסוברים שהגיור מותנה בהתחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, ובלעדי התחייבות כזו הגיור מתבטל. הפעם נלמד את דעת הסוברים שהגיור אינו מותנה בהתחייבות זו.

הגיור תלוי בזהות יהודית
לדעת המקילים, אומנם הגיור מותנה ב"קבלת המצוות", אולם הקבלה מתפרשת בצורה אחרת. הקבלה היא הסכמה כללית של הגר שבעת שהוא מתגייר הוא מקבל על עצמו להיכנס לכלל ישראל שמחויב בתורה ובמצוות, בשכרן ובעונשן, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אך בלא התחייבות אישית לקיים את כל המצוות. מדובר בקבלה כללית של דת ישראל, שמעתה כאשר ישאלו אותו מי הוא, יענה לכל שואליו: יהודי!

הוכחות לכך
כן עולה ממה שהורו חכמים (יבמות מז, ב) להודיע לגר לפני הגיור "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות". ואם הגיור תלוי בכך שהגר יתחייב לקיים את כל המצוות היה צריך ללמדו את כולן, כי אולי תהיה מצווה שלא יוכל להתחייב לקיימה מפני שיצרו חזק מאוד לעבור עליה או מפני שבדעתו אינו מסכים לה. אלא די בכך שיכיר את דת ישראל וירצה להצטרף אליה כדי שאפשר יהיה לגיירו.
וכן מוכח מהגמרא בשבת (סח, א-ב) שמדברת על מקרה קיצוני, של גר שלא ידע שאסור לעבוד עבודה זרה ושאסור לעבוד בשבת, וממילא חילל שבתות הרבה ועבד עבודות זרות רבות, ודנו חכמים בשאלת חיובו בקורבן חטאת. ולא עלה על דעתם לומר שגיורו מתבטל. כלומר הגיור אינו תלוי בהתחייבות כנה לקיים את המצוות, אלא בקבלה כללית של דת ישראל.
ומה שאמרו חכמים (בכורות ל, ב): "נוכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו", הכוונה שאם יש לו התנגדות עקרונית לאחת המצוות, אין לקבלו, אבל אין בכך דרישה שיתחייב לקיים בפועל את כל המצוות.

מנהגו של הלל
ראיה נוספת שהגיור אינו מותנה בהתחייבות לקיים את כל המצוות - ממנהגו של הלל הזקן, שקיבל גרים שהצהירו בעת גיורם שלא יקיימו את כל המצוות (שבת לא, א). אחד הסכים לקבל תורה שבכתב אבל לא תורה שבעל פה, השני הסכים לקבל רק את התורה שילמד על רגל אחת, והשלישי התגייר כדי להיות כהן גדול וללבוש את בגדיו - דבר שאסור מהתורה. למרות זאת גייר אותם הלל, מפני שהעריך שבמשך הזמן יתקדמו ויקבלו את התורה. הרי שגם כאשר הגר אינו מקבל על עצמו את כל המצוות - גיורו תקף. ואומנם התוספות (יבמות כד, ב), כתבו שהלל היה "בטוח" בכך, אולם לא ייתכן שהוא סמך על רוח הקודש, שכן אין פוסקים הלכה על פי רוח הקודש, אלא שכך העריך בשכלו (עצי הלבנון סג; פרי השדה ב, ג, ועוד).
כיוצא בזה, כדי להציל יהודים מהתבוללות, הורו פוסקים רבים ממקומות שונים בעולם היהודי לגייר את בני זוגם וילדיהם, למרות שהיה ברור שלא יקיימו אורח חיים דתי.

גם בעבר גרים רבים לא שמרו מצוות
אומנם היו שטענו, שבעבר יכלו ללמד את הגר מקצת מצוות ולא לדרוש ממנו להתחייב לקיים את כולן, מפני שבעבר כולם היו דתיים, והיה ברור שלאחר שהגר ייכנס לקהילה שכולה דתית, יקבל את מנהגיה ובמשך הזמן יקיים את כל המצוות (דבר אברהם ג, כו). אולם טענה זו אינה נכונה, שכן גם בעבר גרים רבים לא שמרו מצוות כראוי. על כן אמרו חכמים בארבעה מקומות בש"ס: "קשים גרים לישראל כספחת". ופירש רש"י: "שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר" (יבמות מז, ב); "שאינם זהירים במצוות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם" (קידושין ע, ב). וכך כתבו עוד ראשונים כפירוש יחיד (רי"ד, מאירי) או כפירוש עיקרי (תוספות, מהר"ם, סמ"ג, רא"ש).
וכך כתב הרמב"ם (איסורי ביאה יג, יח), לאחר עיסוקו בגרים שעבדו עבודה זרה: "ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר, ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאווה וכן רוב הניסיונות - האספסוף היו בהן תחילה".

ואף על פי כן לקבל גרים
ואף שזה היה המצב, לא הורו חכמים להפסיק לקבל גרים, כי החשש שמא יגיע גר שיצאו ממנו צדיקים ולא יקבלו אותו, הרבה יותר חמור מאשר חשש שיקבלו גרים שבדורות הראשונים לא ינהגו כהלכה, וכפי שכתב הרב אליהו גוטמכר (אדרת אליהו יו"ד פז), שהסכנה בדחיית גר שצריך לקבל חמורה מהסכנה בקבלת גר שיחזור לסורו. שכן אמרו חכמים (סנהדרין צט, ב) על תמנע שהייתה בת מלכים ורצתה להידבק בזרעו של אברהם ולהתגייר: "באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשיו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל". כלומר, כעונש על שלא קיבלו אותה, נולד העם שעשה צרות לישראל יותר מכל עם אחר.
הוסיף הרב אליהו גוטמכר (אדרת אליהו יו"ד פה), שבדורות שלנו, שיהודים רבים לומדים מהגויים והולכים בדרכיהם, פעמים רבות הגרים שומרים מצוות יותר מבני זוגם היהודים. אגב, כך גם היה בקיבוצים, שהמתנדבים שהתגיירו העלו את רמתם הדתית של הקיבוצים, וכפי הנראה השפעתם הטובה נמשכת עד היום.

לדעת רבים יש לגייר כדי למנוע התבוללות
בדורות האחרונים, יחד עם התפתחות המדע, הכלכלה, ערכי החופש והחירות וזכויות האדם, גבר מאוד הפיתוי להתבולל. רבים מהצעירים הפסיקו לשמור מצוות, ומהם שנישאו לנוכרים בנישואין אזרחיים. מעטים מהם ביקשו לגייר את בני או בנות זוגם, אבל לא התכוונו לשמור אורח חיים דתי. השאלה הגדולה שניצבה בפני הרבנים היא האם לגייר ולשמור את בני זוגם במסגרת העם היהודי, או לדחותם.
לאחר העיון בתשובות רבות, נראה שדעת רוב הרבנים עד לפני כחמישים שנה הייתה שאם בן או בת הזוג של היהודי מעוניין לקיים אורח חיים מסורתי בלבד, ראוי לגיירו.
כך דעת הרב שלמה קלוגר (טוטו"ד מהד"ק רל), הרב אליהו גוטמכר (יו"ד פה-פו), מהרש"ם (ו, קט), הרב אברהם יצחק גליק (שו"ת יד יצחק ב, רנו), הרב יעקב ספיר, הרב טבק (אב"ד סיגט, תשורת ש"י תנינא ג), הרב מאיר שמחה מדווינסק (שו"ת אור שמח ב, לב); אב"ד צ'רנוביץ' הרב בנימין אריה וייס (שו"ת אבן יקרה תליתאה צח). וכן בין פוסקי הספרדים: הרב מועטי (צוף דבש יו"ד נו), הראשון לציון הרב אלישר (ישא אי"ש אה"ע ז), הרב בכור חזן (שו"ת תעלומות לב ח"ג יו"ד כט), הרב רפאל בן שמעון (נהר מצרים גרים ה), הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב עוזיאל זצ"ל והרב גלזנר מגדולי רבני הונגריה (קונטרס חקור דבר ומאמריו בתל תלפיות), ועוד רבנים רבים מאוד מכל קהילות ישראל.

כך דעת רובם המכריע של הרבנים
אומנם גם היו רבנים רבים שהחמירו והורו שלא לקבל גרים שלא יקיימו אורח חיים דתי, אך מתשובות רובם עולה שאף הם מסכימים למעשה, שהגיור תקף גם כשהגר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי. דין זה בא לידי ביטוי מעשי כאשר הגר עזב את אשתו היהודייה ולא הסכים לגרשה בגט, והורו הפוסקים שהואיל וגיורו תקף, אסור לה להינשא לאדם אחר בלא שייתן לה גט.

ראיה מכלל דבריהם
המחמירים מביאים נימוקים שונים לכך שאין לגייר נוכרים שנמצאים בזוגיות עם יהודים, כגון שאין לגייר מי שאינו מתכוון לקיים מצוות, ואין לגייר לשם נישואין, ושלאחר הגיור יהיה אסור להם להתחתן מאחר שקיימו יחסי אישות בחטא (דין 'נטען'). בנוסף, אם יסכימו לגיירם, ירבו המתפתים להתחתן עם בני ובנות זוג נוכרים, משום שידעו שיגיירו את בני ובנות זוגם.
מכאן מוכח שגם הם מודים שלמעשה, אם יגיירו אותם, גיורם תקף. שכן אם לדעתם אין תוקף לגיורו של מי שמסתבר שלא יקיים אורח חיים דתי, זו הייתה צריכה להיות הטענה היחידה או לפחות העיקרית, הואיל והיא מכריעה את הדיון, ומדוע רוב המחמירים לא הזכירו אותה?
משל למה הדבר דומה, לאדם שמתייעץ עם משפטן בדבר קניית בית שלפי החוק אסור למוכרו. האם יעלה על הדעת שהמומחה ידון איתו על מחיר הבית ועל מצב הדלתות, הצנרת וכיווני האוויר, ולא יאמר שכל הדיון מיותר, הואיל ואין אפשרות לקנות בית זה?
כיוצא בזה, משל לרב שנשאל אם מותר ליהודי לנסוע בשבת לבר־מצווה של קרובו בעיר רחוקה, והרב משיב שלא כדאי לנסוע כי זה פוגע בעונג שבת או משום שהמפתח של האוטו הוא מוקצה, ולא משיב בנחרצות שאין על מה לדבר, משום שהנסיעה במכונית בשבת אסורה מהתורה!

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il