בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא קעד ע"א; כתובות פו ע"א

פריעת בעל חוב מצווה

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אב תשפ"ב
7 דק' קריאה
בבבא בתרא קעד ע"א מוסכם שלא ניתן לגבות מיתומים קטנים חוב של אביהם אפילו אם ירשו ממנו קרקעות, ובטעם הדבר נחלקו האמוראים. רב פפא מנמק משום שפריעת בעל חוב מצווה ויתומים קטנים אינם מחוייבים במצוות, כלומר שורש החיוב נובע ממצווה ואם כן החיוב שייך רק במי שמחוייב במצוות. רב הונא בריה דרב יהושע לא קיבל נימוק זה ונימק משום שביתומים קטנים יש לחשוש שאביהם הפקיד מעות צרורות ביד המלווה על מנת שאם לא יצליח לגבות מן הערב יטול ממעות אלו, ומשום שהם קטנים לא נודע להם מהפקדה זו.
בכתובות פו ע"א שואל רב כהנא את רב פפא לשיטתו ששורש החיוב הוא רק מצד המצווה מה עושים כאשר החייב אומר שאינו רוצה לפרוע. רב פפא משיב שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני כשם שכופים בשאר מצוות עשה, כגון שאינו רוצה לעשות סוכה או ליטול לולב.
מהסוגיא בכתובות אנו למדים בפשטות שדברי רב פפא שכל החיוב שורשו רק במצווה לא נאמרו דווקא ביורשים, שאז יש מקום לומר שלא מוטל עליהם אותה רמת חיוב המוטלת על הלווה עצמו, אלא גם הלווה עצמו אינו מחוייב אלא מטעם המצווה (אולם התוס' שם מבאר שגם שם מדובר ביתומים).
לפני שניכנס להבנת שיטתו של רב פפא נעמוד קודם על שיטת רב הונא בדר"י.

שיטת רב הונא בדר"י
בשיטת רב הונא בדר"י יש לברר מדוע לא קיבל את דבריו של רב פפא שיתומים אינם בני מצווה. נביא שלושה הסברים שנאמרו בכך.
הרשב"ם (בבבא בתרא ד"ה רב הונא) מסביר שלדעת רב הונא בדר"י גם יתומים נחשבים לבני מצווה בדבר זה משום האמור בערכין כב ע"א "יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שיבקייהו".
הרמב"ן (בבבא בתרא ד"ה מקמי) מסביר שנחלקו אם שיעבודא דאורייתא. לדעת רב פפא שיעבודא לאו דאורייתא ולכן יכולת הגבייה היא רק מצד המצווה וקטנים אינם בני מצוות, ואילו רב הונא בדר"י סבר ששיעבודא דאורייתא, ולכן גם אם קטנים אינם בני מצווה מכל מקום הנכסים מצד עצמם משועבדים וניתן לגבות מהם (מכך הסיק הוא להלכה ששיעבודא דאורייתא הואיל ואנו פוסקים כרב הונא בדר"י). מהי המצווה? הרמב"ן בכתובות (פו ע"א ד"ה אבל) מביא את דברי רש"י שם שהמצווה היא "הין צדק – שיהא הין שלך צדק", אולם מצווה זו שייכת רק לגבי הלווה עצמו, ולכן מסביר הרמב"ן שביורשים (גדולים) זו רק מצווה מדרבנן משום כבוד אביהם, וכן ביאר גם רש"י עצמו בדף צא ע"א (ד"ה מצוה). את נימוק הרשב"ם דוחה הרמב"ן וכותב שלא ניתן לומר שלרב הונא בדר"י גם יתומים בני מצווה, ראשית כי טעמא רבה הוא, ושנית, משום שבכתובות פו ע"א שואל רב כהנא את רב פפא לשיטתך שזו רק מצווה מה עושים כאשר הלווה אומר שאינו רוצה לקיים את המצווה. משמע שלדעת רב הונא בדר"י אין זו רק מצווה אלא חיוב שיעבוד בנכסים.
הש"ך (לט ס"ק ב, מהמילים "אך הרמב"ן") מפרש באופן שלישי וכותב שגם לדעת רב הונא בדר"י אין שיעבוד מהתורה אלא רק מדרבנן, אולם לדעתו כדי שלא תנעול דלת בפני לווים היה להם לתקן שיגבו גם מיתומים קטנים אלא שמשום החשש שאביהם הפקיד צרורות לא תיקנו. לכאורה גם לפירושו ניתן להקשות את קושיית הרמב"ן מכתובות.

שיטת רב פפא
מדברי התוס' בכתובות (ד"ה פריעת) משמע שדברי רב פפא אינם תלויים בשאלה אם שיעבודא דאורייתא או לא, אלא סובר שגם אם יש שיעבוד אי אפשר לרדת לנכסיו אלא אם כן מוטלת עליו גם מצווה. וכן הרא"ש שם (סימן יג) כותב שסבר ששיעבודא דאורייתא ובכל זאת לא יורדים לנכסיו אלא אם הוא גם מצווה. את שאלת רב כהנא מסבירים הרא"ש וכן התוס' (ד"ה אמר) בתירוצם השלישי, שמדובר במקום שאין לו נכסים ולכן לא ניתן לרדת לנכסיו מצד השיעבוד, ואת המיטלטלין שלו או את מעותיו תלה ביד עובדי כוכבים, ולכן השאלה הייתה אם ניתן לכוף אותו בגופו שיקיים מצותו.
הרמב"ן , הרשב"א והריטב"א (בבא בתרא קעד ע"א) מסבירים שלדעת רב פפא שיעבודא לאו דאורייתא, ולכן הקשו על שיטתו מה ניתן לעשות כאשר מסרב לשלם, והשיב שמדין כפייה על המצוות ניתן לכפותו עד שיאמר רוצה אני. כאמור למעלה, את שיטת רב הונא בדר"י ביארו שלדעתו שיעבודא דאורייתא ולכן ודאי ניתן לכפותו על ידי ירידה לנכסיו.
אולם הרמב"ן והרשב"א נחלקו (בדף קעה ע"ב) אם מכח כפייה זו על המצוות ניתן רק להכותו או אף לרדת לנכסיו. לדעת הרשב"א ניתן רק להכותו ולכפותו בגופו, ואילו הרמב"ן סבור שניתן אף לרדת לנכסיו משום שעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו.

מצווה בלבד או גם 'חובה משפטית'
לכאורה נראה בפשטות מדברי הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א בהסבר רב פפא שכל החיוב מתחיל ונגמר במצווה, וכשם שמחוייב אדם להניח תפילין כך חייב לפרוע חובו, ואכן מי שאינו בר חיוב כגון יתומים קטנים אינו מחוייב בכך. אולם מסברא נראים הדברים תמוהים, וכי לולא מצוות התורה לא היה כאן שום חיוב להשיב, האם ההלוואה אינה יוצרת מציאות משפטית של חוב?!
ואכן בשערי ישר (שער ה פרק ב) מאריך להוכיח שוודאי גם לשיטת הרמב"ן קדמה מציאות משפטית של חוב אלא שעל גביה יש גם מצווה, ויכולת הכפייה לפי רב פפא היא רק בגלל המצווה. בהמשך נצטרך לבאר מדוע אין יכולת לכפות מצד עצם החיוב המשפטי, אך תחילה נביא את ראיותיו השונות.
א. במקרה של ספק הלווה פטור משום המוציא מחברו עליו הראיה. אם נאמר ששורש החיוב הוא רק מצווה, הרי שיש לפסוק לחומרא כדין ספק איסור מדאורייתא, אך אם שורש החיוב הוא ממוני ורק על גביו נצטווינו שאם יש חיוב יש לשלמו, הרי שיש להכריע קודם את הספק הממוני מדין המוציא מחברו עליו הראיה, והואיל וההכרעה היא שמשפטית הוא פטור שוב אין כאן מצווה 1 .
ב. כשם שאדם יכול להקנות חפץ כך הוא יכול להתחייב ולהשתעבד בחיוב חדש יש מאין, כשם שמצאנו ב'מתנה שוכר להיות כשואל' (בבא מציעא צד ע"א) ובמקומות נוספים. אם כל החיוב הוא רק מצווה תמוה כיצד קניין יוצר מצווה?! ועוד, הרי זה קניין דברים, שכן הוא מתחייב כלפי שמיא לעשות מעשים?! אלא על כרחנו שבכל חוב יש מציאות משפטית של חוב – שיעבוד הגוף – והקניין יוצר את החיוב המשפטי, וממילא רובצת עליו המצווה לפרוע את חובו.
ג. הנימוקי יוסף (בבא מציעא תחילת פרק ה) מביא בשם הרשב"א והר"ן שבריבית קצוצה אף שבית דין כופים אותו להשיב עד שיאמר רוצה אני, מכל מקום לא יורדים לנכסיו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה קסא, ה). לשיטת הרשב"א הדין פשוט שהרי לשיטתו אף בפריעת חוב לא יורדים לנכסיו, אולם הר"ן בכתובות (נ ע"א בדפי הרי"ף ד"ה ההוא) מביא גם את שיטת הרמב"ן שבפריעת חוב כן יורדים. הקצות (לט ס"ק א) אכן הקשה זאת ונשאר בצריך עיון, אולם השערי ישר משיב על פי דבריו שאין כל קושי משום שבחוב יש גם חוב משפטי ולכן יורדים לנכסיו ואילו ריבית היא רק מצווה כלפי שמיא ולכן לא ניתן לרדת לנכסיו.
יש להרחיב ולבאר דבריו על פי המשנה בתחילת מסכת מכות (א, א). המשנה שם אומרת שאם עדים זוממים העידו על לווה שזמן פרעונו בעוד חודש ובאמת הזמן היה בעוד עשר שנים, יש לשום כמה אדם היה מסכים לשלם כדי לקבל סכום זה למשך עשר שנים (פחות חודש), והעדים הזוממים חייבים לשלם סכום זה. לכאורה יש לשאול, הרי התורה אסרה לקחת ריבית ואם כן הארכת הזמן אינה שוות כסף, אלא שבאמת הארכת הזמן הינה שוות כסף, שהרי כשם שמשלמים על שכירות מטלטלין ועל שכירות בית כך מצד האמת היה מקום לדרוש שכירות גם על השכרת מעות, אולם התורה ציוותה אותנו לעשות חסד ולהלוות כסף בלי לדרוש על כך תשלום, כדי לסייע לעניים. לאור זאת יובן יותר מדוע ניתן לומר שאין חיוב משפטי ושיעבוד על השבת הריבית, שהרי הלווה נתרצה בעיסקה זו של תשלום עבור ההלוואה, וזה דבר שהוא אכן שווה ערך, ולכן גם אם התורה משום גמילות חסדים ציוותה להשיב אין זה אלא חיוב כלפי שמיא.
ד. המלווה יכול למחול על החוב. אם זהו רק חיוב מצוותי כלפי שמיא לא יובן מדוע יש משמעות למחילת המלווה, אלא שיש כאן חיוב משפטי ללווה ומאידך זכות ממונית למלווה ולכן יכול למחול עליה, וממילא כאשר בטל החוב שוב אין כאן מצווה. אולם בהמשך מביא מחלוקת בין הריטב"א לרמב"ם אם ניתן למחול על השבת ריבית קצוצה. הריטב"א (מובא בשיטה מקובצת בבא מציעא תחילת פרק ה) כתב ממש כדבריו שעל ריבית לא מועילה מחילה כמו על שאר חוב משום שכאן זוהי מצווה כלפי שמיא בשונה מכל חוב שיש שיעבוד הגוף. אולם הרמב"ם (מלווה ד, יג) והשולחן ערוך (יורה דעה קס, ה) פוסקים שניתן למחול אף על ריבית ולפי זה צריך להסביר שגם כאשר יש חיוב מצוותי בלבד, היות שתוכן המצווה הוא נתינת כסף לחברו יש יכולת לחברו למחול על כך.
ראיה נוספת יש להביא לכך לאור שאלתו של הגר"ח מבריסק בחידושיו (סטנסיל אות קכט). הגר"ח מביא ששאל גדול אחד, אם כל מקור החיוב הוא מצווה כדברי רב פפא, כמו לולב וסוכה, מדוע לא נאמר כאן את הכלל הנאמר במצוות עשה שאין חיוב לבזבז יותר מחומש מממונו.
המנחת אשר (פרשת ויצא, סימן לח ס"ק ג) משיב על כך שכאשר יש שיעבוד ממוני לא נאמר כלל זה שאין חיוב לבזבז יותר מחומש 2 . אם כן, גם התשובה לשאלה זו מוכיחה את היסוד הנזכר שאין כאן רק מצווה אלא גם שיעבוד הגוף, כלומר, חוב משפטי.
אולם יש לשאול, אם יש כאן כבר חוב משפטי מדוע זקוקים אנו גם למצווה, ויש להשיב שהמצווה נצרכה כדי לאפשר לנו לכפותו בגופו, ולדעת הרמב"ן אף לרדת לנכסיו. אך השערי ישר לא הסתפק בכך, והמשיך להקשות (ד"ה והנה על פי) מדוע נצרכת מצווה כדי לאפשר כפייה, הרי אם יש לתובע זכות ממונית, מדוע לא יוכלו בית דין לכפות ככל דיני המשפטים. ומשיב שכמו שמצאנו בבבא קמא כח ע"א לגבי "עביד איניש דינא לנפשיה" שיכול אדם להכות את חברו כדי להציל את שלו שלא יגזול ממנו, אולם בכל זאת אינו יכול להכותו כדי שישיב לו חוב, משום שכאן אין לו ממון ממש השייך לו הנמצא ביד חברו, שהרי מלווה להוצאה ניתנה, אלא רק מוטל על חברו חוב ממוני, ולא ניתן לכפות את חברו ולהכותו כדי שימלא את חובתו כלפיו. כך גם לגבי בית דין, לולא המצווה לא היו רשאים לכפותו ולהכותו או לרדת לנכסיו כדי שימלא את חובתו הממונית, אלא רק כאשר יש ממון בעין השייך לחברו ונמצא אצלו בגזילה.




^ 1.בפרק א מבאר יסוד זה לגבי כל דיני ממונות, ומשיב על שאלתו המפורסמת של המהר"י באסאן, מדוע אומרים בספק ממוני המוציא מחברו עליו הראיה הרי על הצד שהממון לא שלו הוא עובר בגזל ואם כן יש לומר ספק דאורייתא לחומרא, כבכל ספק איסורי. ומשיב ששאלת הבעלות המשפטית קודמת לשאלה האיסורית, ועל גביה חל האיסור על מי שמחזיק בממון שאינו שלו, ולכן קודם כל יש להכריע מיהו הבעלים, ובכך הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולאחר שכבר הוכרעה השאלה המשפטית שוב אין כאן ספק איסור גזל כלל. על פי זה מוסיף בפרק ב, כאמור, שכך יש לומר גם לגבי חיוב פריעת חוב, שיש חיוב משפטי שיש להכריע בו ועל גביו חל הדין האיסורי.
^ 2.יתכן שזו גם כוונת הגר"ח שהשיב שם שאין לדמות לשאר מצוות משום שבשאר מצוות לאחר שקנה לדוגמא לולב אנו אומרים שהוציא מממונו וקנה לולב אך בפריעת חוב לאחר שפרע אנו אומרים שהשיב ממון של חברו, ואין זה נחשב שבזבז ממונו. אולם הגר"א וייס שליט"א לא הבין כן בדבריו (כפי ששמעתיו בשיעור), והעיר שמעצם העובדה ששאלה זו לא נשאלה על ידי הקדמונים עד הגר"ח מבריסק מוכרח שהתשובה לכך צריכה להיות פשוטה ולא מפולפלת, ועל כן לא שאלוה הקדמונים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il