בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה
קול צופייך פרשת עקב תשפ"ב

ברכת המזון באהבה

מאה הברכות הן אלה שיביאו את האדם ליראת ה' ולהרגיש אותו בכל מקום. יביאו את האדם לאהבת ה' כשהוא שם לב כי כל כוס מים שהוא שותה היא ברכת ה' אליו מרוב אהבה. ועל פי האופן שהוא מברך על המזון אתה יודע כמה יראת שמים יש בו.

undefined

הרב שמואל אליהו

י"ט אב תשפ"ב
14 דק' קריאה 60 דק' צפיה
אהבת ה' - בשפע כלכלי
וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ
אהבה מתבטאת בנתינה של דברים חומריים ובנתינה של דברים רוחניים. לכן אומר משה לעם ישראל: ה' שומר לכם "אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד" שהוא כרת עם האבות והוא משפיע לכם ברכה בילדים ובפירות הארץ, וגם ברכה בבעלי החיים שאתם מגדלים בארץ ישראל. "וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ".
ברכה שמקורה באהבה
את הברכה הזאת אנחנו רואים עכשיו בארץ ישראל בצורה מיוחדת מאוד. אנו רואים ברכה בילודה שהיא כפולה ממה שיש באירופה. יש ברכה גדולה בפירות הצומחים בארץ ישראל ויש גם ברכה גדולה בכלכלה הישראלית.
השקל הישראלי נחשב היום בעולם כמטבע חזק מאוד, יותר מהדולר האמריקני, האירו האירופאי, הרובל הרוסי והין הסיני. שערו מתחזק כל הזמן בזכות הברכה שמקורה באהבה. ולכן כל פעם שאדם שומע כי השקל עלה הוא צריך להרגיש את אהבת ה' ולא לחשוב שמדובר בכלכלה משעממת ואין לו עניין בזה.
וחשוב לדעת כי הכלכלה הישראלית מתחזקת כל הזמן בזכות המתנה הגדולה של החכמה שה' נתן בשפע לעם ישראל והיא מתבטאת היום בהייטק שמשפיע על תחומים רבים כמו רפואה, ריגול, סייבר ורכבים חכמים. היא מתחזקת גם בגלל המתנה האדירה של אוצרות ענק של הגז שאלוקים הכין לנו באהבתו הרבה לפני אלפי שנים, בעת בריאת העולם.
כפליים בכלכלה, כפליים ברווחים
כדי שנבין את גודל הברכה, נזכיר כי מול הכלכלה הרוסית התחזקנו ב-15 שנה פי שלושה. בעבר קנינו 6.51 רובלים בשקל והיום קונים 18.50 רובלים בשקל. מול הכלכלה האנגלית והיפנית התחזקנו פי שניים. היום השער הוא 3.95 שקל ללירה שטרלינג, וב-2007 היה השער 8.76 שקל לליש"ט. גם מול הין היפני התחזקנו פי שניים. היום קונים 41.16 יין יפני בשקל, בשעה שב-2007 קנו 20.13 יין יפני בשקל.
מול יבשת אירופה התחזקנו כמעט פי שניים. לפני 15 שנה מחיר האירו היה 5.85 שקלים, והיום מחיר האירו הוא 3.34 שקלים. להתחזקות הזאת יש משמעויות רבות. אנשים שיש להם רכוש באירופה צריכים להבין שאם הרכוש היה בישראל הוא היה נושא רווחים כמעט פי שניים. אנשים שיש להם רכוש באנגליה צריכים להבין כי אם הם היו חוסכים בישראל בשקלים ולא בליש"ט הם היו מרוויחים כפליים.
גם אלו שחיים באמריקה ומחזיקים את כספם בדולרים צריכים לדעת כי אם הם היו משקיעים בישראל בשקלים הם היו מרווחים עוד 30% על כספם. ב-15 השנים האחרונות השקל התחזק מול הדולר ב-30%. לפני 15 שנה היינו קונים דולר אחד ב-4.71 שקלים, והיום קונים אותו בפחות שליש מחיר, 3.34 שקלים לדולר. לכן אל תשקיעו בדירות באמריקה, אל תשקיעו בדירות באירופה, בוודאי אל תשקיעו בדירות בטורקיה שהמטבע שלה נחלש פי 10 ב-15 השנים האחרונות.
וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה
לפני כמה חודשים, בהיותנו בצרפת, הצעתי לאנשים שם לעלות לישראל והם השיבו לי כי ההפרש בשערי המטבעות גרם לכך שמי שמוכר דירה בצרפת לא יכול לקנות דירה באותו גודל בישראל. אמרתי להם כי ההתחזקות הכלכלית היא ביטוי לאהבת ה' שלא נפסקת. היא כתובה בתורה לפחות עוד פעמיים, בפרשת ראה "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ" (דברים טו ו). ובפרשת כי תבא "וּלְבָרֵ֕ךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה" (דברים כח יב). לפיכך אם הם יחכו בצרפת עוד כמה שנים הסיכוי שלהם לקנות דירה או עסק בישראל ילך ויקטן. על כן עליהם להזדרז מאוד.
אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר
כל ההתחזקות הזאת היא הכרחית. חכמינו אמרו שכלכלה מוצלחת היא מפתח להשראת שכינה. שאין השכינה שורה אלא על חכם וגיבור ועשיר. לכן חשוב מאוד להבין כי הכלכלה הישראלית תמשיך להתחזק. ולכן מו"ר אבא זצ"ל היה מייעץ לכל אדם שהיה שואל איפה להשקיע את כספו, והיה אומר: תשקיעו רק במדינת ישראל ותרוויחו.
עם זאת התורה מזהירה את האדם שכאשר יהיה עשיר לא ישכח מניין באה לו הברכה. "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ" וכו'. "פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ: וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה". מה פירוש פן? וכי זה רע? והלא התורה בעצמה אומרת שה' יברך אותך באוכל משביע, בבתים טובים, בבקר וצאן שירבו ובכסף וזהב שירבה.
התשובה היא שלא רע שתהיה עשיר בכל העניינים, העניין הוא שלא תשכח מי הביא לך את העושר והברכה הזאת. "וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה: וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־ נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים פרק ח, יא-יט). והדרך לזכור את ה' ולא לשכוח היא באמצעות הברכות, כשאומרים אותן באהבה. כדלקמן.

ברכת המזון בשמחה גדולה
ברכה בשביל יראה ואהבת ה'
כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את דברי דודו, ראש ישיבת "פורת יוסף", הרב יהודה צדקה זצ"ל, שהיה אומר כי מי שרוצה להתחזק ביראת השמים ובאהבת ה' ובעבודת ה' ישתדל מאוד בברכות. שהרי הפסוק אומר "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
ודרשו חכמינו ז"ל "אל תקרי מה אלא מאה", שצריך אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ולפי זה מאה הברכות הן אלה שיביאו את האדם ליראת ה' ולהרגיש אותו בכל מקום. יביאו את האדם לאהבת ה' כשהוא שם לב כי כל כוס מים שהוא שותה היא ברכת ה' אליו מרוב אהבה. ובוודאי כל פרי טעים או ברכה על השמש שזורחת. ועל פי האופן שהוא מברך על המזון אתה יודע כמה יראת שמים יש בו.
כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו
כך כותב הרמב"ם (ברכות א א'): "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיך". חכמים תיקנו עוד ברכות בכדי לנטוע בליבנו יראת שמים. "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו" (הלכה ד). ואם זו מטרת הברכות, חשוב שאדם יתבונן וישים לב למילותיו לפני שהוא מברך.
לא יהא מסב דרך גאווה, אלא ישב באימה
ההלכה אומרת לא להתפלל תפילת י"ח אחרי האוכל, כי אז האדם לא יכול באמת להתפלל בכוונה שהרי ראשו עדיין נמצא באכילה, ואיך יתפלל לפני בורא עולם? וכך הדין גם בשחרית, גם במנחה וגם בערבית, שלא מתפללים מתוך סעודה. לעומת זאת ברכת המזון קיימת רק אחרי סעודה והוא צריך לברך אותה בכובד ראש יותר ממה שהוא מתפלל בעמידה של תפילת י"ח, וקשה מאוד לעשות כך אם לא מכוונים לכך באופן מודע.
שברכת המזון היא חובה מהתורה לכל הדעות, ואילו תפילה לחלק מהדעות היא מדרבנן. לכן "לא יברך עומד או מהלך, אם אינו בדרך, וגם לא יהא מסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה" (בן איש חי - הלכות שנה ראשונה - פרשת חוקת). ואם אדם לא ישים לב לכך, הוא יברך מתוך פיזור הנפש ולא בכוונה הנכונה והראויה.
במיוחד שברכת המזון היא לא בבית הכנסת מול ארון הקודש, אלא אדם מברך אותה כשלעתים מסביבו יש ילדים שמשחקים ועלולים להפריע לכוונה. ומולו אין ספר תורה כמו בבית כנסת אלא שולחן מלא מאכלים וצלחות. ולפעמים תוך כדי ברכת המזון מתחילים בפינוי השולחן והאדם מבקש לסייע בכך. ולפעמים אנשים מדברים לידו. וצריך לעשות כל מה שביכולתו לברך בכוונת הלב והמחשבה.
ברכה בשמחה רבה ובטוב לבב
ומחמת המעלה של הברכה כתב הבן איש חי משם "שער הכוונות", כי צריך לברך ברכת המזון בשמחה גדולה. "בברכת המזון אדרבא צריך להראות שמחה יתירה בלבו". ובהמשך: "ולכך צריך לברך ברכת המזון בעין טובה ובשמחה יתירה, להראות לפניה כנדיבים בעין טובה, ולא כצרי עין".
ובהמשך הביא משם רבנו הרש"ש ז"ל, שכתב בסידורו: "קודם ברכת המזון יכוין להכין עצמו לקיים מצות עשה לברך ברכת המזון, ביראה ובאהבה ובכונה עצומה, ובשמחה רבה, ובטוב לבב, להמשיך שפע וברכה רבה ומוחין וחיות ומזון למלכותא קדישא דאצילות, וממנה לנו ולכל העולמות הקדושים, ויעצום עיניו ויאסור ידיו זה על גב זה ימנית על השמאלית, כיושב לפני המלך מלכו של עולם, מלכותא קדישא דאצילות".
אסור לברך והוא עוסק במלאכתו
כתב ה"בית יוסף" (או"ח קפג) בשם הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ה), שאסור לברך והוא עוסק במלאכתו, ודבריו הובאו ב"שולחן ערוך". ומהי מלאכה שאסורה בשעת ברכת המזון? יש אומרים שהכוונה לסדר שולחן או לנגב את ידיו, או להבריש מכנסיו. וכל שכן אם אדם נמצא בדרך ונוהג – לא יכול לברך.
כך כתב הבן איש חי שם: "אסור לברך והוא עוסק במלאכתו, ואפילו תשמיש קל, כגון מנגב ידיו או לובש מלבושו וכיוצא", או מניף במניפה מפני החום והזבובים. "כי ברכת המזון ותפלת העמידה דינם שוה בעניינים אלה, ואין הפרש ביניהם". וכל שכן נהיגה ברכב.
יהיו ידיו אסורות זה על גב זה על החזה, ועוצם עיניו ומברך בכוונה
וכיוון שאדם צריך לברך ברכת המזון בכוונה שהיא יותר מתפילת י"ח, אע"פ שהוא יושב על כסאו ולא עומד ברגליים ישרות, "יהיו ידיו אסורות זה על גב זה על החזה, ועוצם עיניו ומברך בכונה". אמנם אם לא יכול לכוון בלי סידור – יכול לאחוז סידור בידיו לברך ממנו, וכמו בתפילת י"ח יראה שכינה מול עיניו כשמברך ומכוון בברכה זו.
הזן את הקול
הבדל נוסף בין תפילת י"ח לברכת המזון הוא הברכה בקול. אנחנו רגילים להתפלל תפילת י"ח בשקט, "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". אבל בברכת המזון צריך להשמיע לאוזניו מה שמוציא מפיו. וגם בזה צריך אדם להזכיר לעצמו כי בנוהג שבעולם אדם ממשיך במנהגו, וכדי לשנות מנהג צריך אדם לשים על לבו לברך כמו שכתוב בהלכה.
בברכת המזון לכתחילה אדם צרך להשמיע לאוזניו ובדיעבד יצא (עיין ברכות ט"ו ומגילה י"ט ושו"ע סי' ס"ב סע' ב'). וכתב הבן איש חי (חקת ז) כי יש סוברים שאם לא השמיע לאוזניו לא יצא, לכן אם יש לו עוד פת ייטול ידיו ויברך ויאכל ויברך ברכת המזון בקול כמו שצריך.
הפסק בברכת המזון כמו הפסק בתפילת י"ח
אנו יודעים כי אם אדם שומע קדיש, קדושה או ברכו בקריאת שמע, צריך להפסיק ולענות. אמנם אם שומע אחד מאלו בתוך תפילת י"ח לא מפסיק כדי לענות, כי הוא עומד לפני מלך. וכיוון שאמרנו לעיל שברכת המזון היא כמו תפילת י"ח, הרי שאם תוך כדי שהוא מברך ברכת המזון שמע קדיש או קדושה או ברכו לא יענה, ובוודאי אם שמע ברכה אחרת שמישהו מברך לא יענה.
מה שאמרנו, שלא יענה לקדיש, לקדושה ולברכו, הוא בכל ארבע הברכות עד שמתחיל לומר "הרחמן". ואולם כשמתחיל לומר "הרחמן" עונה לכל דבר שבקדושה, ובוודאי ל"אמן" של ברכות או לקדיש, קדושה וברכו.
רביעית מדרבנן ואעפ"כ לא עונים בה על קדיש קדושה וברכו
יש שאלה לגבי הברכה הרביעית, "המלך הטוב המטיב לכל", כיוון ששלוש הברכות הראשונות הן מהתורה והברכה הזאת היא מדרבנן. האם יש מקום לנהוג בה כמו ברכות קריאת שמע, שיהיה מותר לענות בתוכה על קדיש, קדושה וברכו, או שמא נאמר כי דינה כמו שלוש הברכות הראשונות לעניין זה, שלא מפסיקים בהן לענות קדיש, קדושה וברכו?
הבן איש חי התייחס לסוגיה הזאת וזה לשונו: "ארבע ברכות של ברכת המזון דינם כתפילת שמונה עשרה, ואין לענות בהם אפילו קדיש וקדושה וברכו, וכן לשאול בברכת המזון מפני היראה ומפני הכבוד דינו כתפלת שמונה עשרה" (בא"ח חוקת אות ג', עיין כה"ח סי' קפ"ח ס"ק א').
לא לוותר על ברכת המזון
להודות על הזכות לברך ברכת המזון
יש ואנשים עושים כל מאמץ כדי לא לברך ברכת המזון. אוכלים לחמניות שאומרים כי הן מזונות, כדי שחלילה לא יצטרכו לנטול ידיים וחלילה חלילה לא יאבדו כמה דקות בברכת המזון. וזו טעות. כי צריך אדם להודות לה' על כל פעם שיש לו זכות לברך ברכת המזון, לרוב חשיבותה ולרוב השפע הגדול שהיא מביאה לעולם.
ברכה של זהב

להבין את ערכה נזכיר את הגמרא שדנה בשאלה על אדם שברך ברכת המזון ולא במקום שאכל. ובאמת זו מחלוקת של בית שמאי ובית הלל. כך כתוב בגמרא (ברכות נג ע"ב): "תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה (המגדל) ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? - אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן? הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד עָבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי, וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְּדַהֲבָא, וְחַד עָבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל, וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא" (ברכות נג ע"ב).
שני תלמידים שכחו לברך ברכת המזון אחרי סעודתם במקום שאכלו, אחד שכח לברך וחזר למקום שאכל ומצא בו ארנק של זהב. התלמיד השני לא ברך במקום שאכל, במזיד, וברך ברכת המזון במקום שנזכר כדעת בית הלל, וטרף אותו אריה.
התלהבות של זהב
הקשה הבן איש חי על ההסבר של בית שמאי –"מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? – הרי אם אדם שכח ארנק בקומה העשירית ולא יעלה לקחת את הארנק, יפסיד את כספו. אבל מי שלא ברך במקום שאכל ומברך במקום אחר, הרי בסופו של דבר הוא ברך. אם כן ההשוואה לארנק זהב לא מדויקת.
וענה כי הדיון על ארנק הזהב לא דן אלא בשאלה האם הוא יוותר על הארנק שבראש הבירה, אלא בשאלה האם האדם בעצמו ירוץ להביא את הארנק החשוב או שהוא יתמהמה עד שמישהו יתנדב לעלות ולחפש את הארנק היקר הזה. וברור הוא שאדם אוהב את הארנק שלו וירוץ בעצמו להביא את הארנק ולא יחכה שמישהו ילך לחפש במקומו.
כך עניין ברכת המזון הוא כמו ארנק של זהב. שפע גדול מאוד שיורד לעולם בזכות הברכה שלך. האם תזלזל בה או תייקר אותה? האם תרוץ בעצמך להביא אותה כדי שלא תיפגע ח"ו או שאתה סומך על כך שמישהו יעשה זאת במקומך בפחות אכפתיות וזריזות?
עיקר המשל של בית שמאי הוא שהאדם צריך להיות נלהב לברכת המזון כמו מי שמצליח להביא ארנק של זהב. אלא שארנק של זהב הוא דבר ניכר שרואים בעיניים, לעומת שפע רוחני שיורד משמים בברכת המזון והוא לא ניכר לעין כמו הזהב. ולכן היה אדם שעלה לברך במקום ומצא ארנק של זהב, כי זה השפע הרוחני שיורד באמת בעת הברכה.
ברכת המזון מביאה שפע גדול לעם ישראל
ברכת המזון - יונה של זהב
"רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה הֲוָה אָזַל בְּשַׁיָּרָא, אָכַל וְאִישְׁתְּלִי וְלָא בָּרִיךְ. אָמַר, הֵיכִי אֶעֱבִיד? אִי אֲמִינָא לְהוּ דְּאִנְשָׁאִי לִבְרוּכֵי, אַמְרֵי לִי, בְּרִיךְ הָכָא, דְּכָל הֵיכָא דִּמְבָרַכְתְּ - לְרַחֲמָנָא קָא מְבָרַכְתְּ. מוּטָב דַּאֲמִינָא לְהוּ, אִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָמַר לְהוּ: אַנְטְרוּ לִי, דְּאִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָזִיל וּבָרִיךְ, וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא".
חכם אחד בשם רבה בר בר חנה יצא בשיירה עם גויים ויהודים רבים. והנה החכם אכל ושכח לברך ברכת המזון, חשש שיאמרו לו כי אין צורך לחזור למקום המדויק שאכל שהרי ה' נמצא בכל מקום. לכן אמר להם כי הוא שכח יונה שעשויה זהב, וכולם מבינים שצריך לחזור בשבילה. הוא חוזר לברך ברכת המזון ובאמת מוצא במקום יונה של זהב.
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּיוֹנָה
האם היה מותר לרבה בר בר חנה לשקר? האם היה מותר לו לעכב את השיירה ולגנוב את זמנם על דבר שקר? וצריך לומר שזה לא שקר, כי מבחינה רוחנית הוא איבד יונה של זהב. שהרי הגמרא אומרת "וּמַאי שְׁנָא יוֹנָה? דְּאִמְתְּלָא (שנמשלה) כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סח) 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף'. מַה יּוֹנָה אֵינָהּ נִצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִצּוֹלִין אֶלָּא בַּמִּצְוֹת".
שכל ברכה מועילה לכנסת ישראל, ובסופו של דבר היא מועילה באמת לכל בני השיירה כמו יונה של זהב רוחנית, רק שהם לא רואים את ההשפעה על כלל ישראל. לכן אמר להם שמדובר ביונה של זהב, שאת זה הם מסוגלים להבין. ובפועל הוא מצא יונה של זהב כדי שיראו הם ונראה אנחנו את ההשפעה הממשית של ברכת המזון במקומה.
ברכה שמביאה כוח
כל ברכה מביאה כוח לכל עם ישראל, ובמיוחד ברכת המזון. וכל המחסר ברכה מחסר ברכה מעם ישראל כולו. כך אומרת הגמרא בברכות (לה ע"ב): "אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. שנאמר: 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית'. ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר 'הלא הוא אביך קנך'. ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".
ומכאן יבין אדם שכאשר הוא מברך הוא משפיע שפע גדול לעם ישראל ומביא ברכה בעולמות העליונים. וכל שכן כאשר הוא אומר "רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְֹרָאֵל עַמָּךְ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ. וְעַל מְעוֹנָךְ. וְעַל דְּבִירָךְ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אָבִינוּ רְעֵנוּ זוּנֵנוּ. פַּרְנְסֵנוּ. כַּלְכְּלֵנוּ. הַרְוִיחֵנוּ הַרְוַח לָנוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ וכו'". ואיך יוותר אדם על הזכות להמשיך שפע כזה גדול לכנסת ישראל? הלא יתאמץ אדם לברך ברכת המזון בכוונה גדולה ובשמחה גדולה על הזכות להביא כזאת ברכה.
וכשיהרהר אדם בדבר זה לא ישתמט לעולם מלאכול לחם בגלל טרחת הברכה. שלעולם לא תהיה לו ברכת המזון טרחה אלא זכות עצומה. ויברך ברכת המזון בהתלהבות ובשמחה גדולה ועצומה. ויחפש כל אפשרות לברך ברכת המזון, מחמת מעלתה הגדולה, וכן כל ברכה אחרת.
ספק ברכות – להקל במקום
כתב הרמב"ם כי מי שבמזיד לא ברך ברכת המזון במקום שאכל – יצא ידי חובה. ולעומתו הטור פסק כמו הרא"ש (קפד) שאם הזיד ולא ברך במקום שאכל אלא במקום שנזכר - לא יצא ידי חובה, וכן פסק הרמ"א. ולמעשה מחמת ספק ברכות פסק המשנה ברורה שאם במזיד ברך במקום שנזכר, לא יחזור ויברך שנית במקום שאכל (קפ"ד ס"ק ה).
חובה לספר במעלת הארץ
עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ
בספר דברים מזכיר משה את מעלת ארץ ישראל כ-130 פעמים, מתוכן 23 פעמים בפרשת עקב, וכל זה כי חובה לספר בשבחה של ארץ ישראל. במיוחד בכל ברכת המזון. כך אומר הפסוק: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י). לכן אנחנו מספרים קצת משבחה בברכת הארץ באומרנו "אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה". וטוב לכוון בכך לאומרה בכל הלב.
ובמדרש " ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון, שכך אחז"ל כל מי שאינו מזכיר בברכת המזון 'על הארץ ועל המזון, ארץ חמדה וברית ותורה וחיים' לא יצא ידי חובתו. אמר הקדוש ברוך הוא חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל למה שאני תרתי אותה. וכה"א (יחזקאל כ) 'ביום ההוא נשאתי ידי עליהם ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות'. וכה"א (ירמיה ג) 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים'" (במדבר רבה מסעי וראה ברכות מח ע"ב).
לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב
חלק ממעלת ארץ ישראל שהיא מביאה שלום לכל העולם. וכך הסביר כף החיים את ההלכה להסיר סכין מהשולחן בברכת המזון (או"ח קפ ה). ובכף החיים (ס"ק טו) כתב: "ועוד נראה לי טעם אחר משום דבברכת המזון אנו מבקשין שתבנה ירושלים ובית המקדש בנין עולם, וארמון על משפטו ישב. ועל זמן ההוא נאמר 'לא ישא גוי אל גוי חרב' וכו'. ולכן מכסין הסכין בברכת המזון לרמוז כי בעזרת ה' יתברך תתקיים בקשתנו על בנין ירושלים ובית המקדש ולא תראה עוד חרב ומלחמה בעולם במהרה בימינו אמן".

סיפורים
זכות תמורת חביתה
סיפר הרב ברוך שרגא שליט"א, אב"ד לממונות ירושלים: פעם אחת נסע הרב זצ"ל לתל אביב להעביר שיעורי תורה בכמה מקומות, ולא הספיק לאכול בביתו לפני שיצא לדרך. אחרי כמה שיעורים הוא הרגיש קצת חלש ורצה לאכול, אבל לא מצא מקום עם הכשר טוב.
הרב נכנס למזנון שהיה בו מישהו עם חזות אחראית, ושאל אותו האם הוא יכול לטגן לעצמו חביתה עם שתי ביצים. "אני אשטוף ואנקה את המחבת. אחליף שמן, אשלם לך גם על הביצים, גם על השמן וגם על הטרחה", אמר הרב. בעל המזנון הסכים לבקשה המוזרה. הרב ניגש למטבח של המזנון, שטף את המחבת משאריות השמן, חימם אותה כדי להכשירה. אחר כך בדק שתי ביצים מדם וטיגן לעצמו.
כשהאוכל היה מוכן הוא נטל את ידיו, בירך בכוונה וניגב. אחר כך הוא בירך על הלחם ואכל את החביתה. סיים לאכול, עשה מים אחרונים ובירך ברכת המזון בכוונה. כל העת הזאת הביט בעל המזנון על הרב בדבקות. הוא מעולם לא ראה אדם אוכל כל כך בקדושה.
כשהרב סיים לברך ברכת המזון, הוא ניגש לבעל המקום לשלם לו על החביתה, על השמן ועל הטרחה. "בשום פנים ואופן, לא אקח ממך דבר!", אמר בעל המקום. "יש לי כזאת זכות שאכלת אצלי, ולא אמכור את הזכות הזאת בעבור שום כסף שבעולם".

על רגישות ורוח הקודש
סיפר משה שמאי: בשיעורו של הרב זצ"ל, בשבת אחר-הצהריים, אמר הרב: "האוכל שתי חתיכות קוגל רגילות, מתחייב בנטילת ידיים ובברכת המזון". אחד הלומדים בשיעור התחיל לומר: "הרב, היום בבוקר...", אך הרב הפסיקו באמצע המשפט. שוב החל האיש לומר מה שרצה לומר, ושוב הרב מפסיקו. כשניסה האיש לומר דברו בשלישית, לחש לו הרב: "הוא מאחוריך!".
האיש לא שם לבו לכך, והמשיך בשאלתו: "הרב, היום בבוקר היה קידוש והגישו חתיכות של קוגל קטנות מאוד! האם גם בשתי חתיכות כאלו מתחייבים בברכת המזון?".
מאחורי השואל ישב אותו אדם שהביא את הכיבוד בבוקר, ובעקבות השאלה הוא הרגיש קצת פגוע ולא נעים, שכן נשמע היה כאילו הגיש למתפללים חתיכות קטנות של קוגל.
או אז ראיתי את חוכמתו או את רוח קודשו של הרב, וכן את רגישותו הרבה, כיצד ידע מה רוצה אותו השואל לשאול וכיצד נתן את לבו לחשוב שזה עלול לבייש את עורך הקידוש שישב בשיעור ועלול להיפגע.

תשובה כהלכה
הידור באהבה. אדם ששומר תורה ומצוות, אוהב את המצוות ואת הקב"ה ומאמין שהכול לטובה, ובכל זאת לא מצליח לאהוב את החיים. לא אוהב לחיות. יש דרך להסביר את זה?
בדרך כלל יש איזו מועקה נפשית פנימית שמפריעה לו לשמוח. אולי בן משפחה או חבר פגע בו. אולי כאב אחר שמעיק עליו מאוד ולא מאפשר לו באמת לצמוח ולשמוח. לכן הוא צריך לשחרר את הכאב ולומר "הריני מוחל וסולח לכל מי שפגע בי", כמו שאומרים בלילה לפני השינה. וגם לומר לפני התפילה בבוקר "הריני מקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי". להדר בזה במשך ארבעים יום ולומר בכוונה. זה יכול לתקן הכול.


כולנו כאחד . מה הרב חושב שכל אחד מהגזרים השונים – חרדים, ציונות דתית, ליטאים, חסידים, אשכנזים וספרדים – יכולים ללמוד אלה מאלה? מה נקודת הטוב המיוחדת והמייחדת על דרך כלל כל אחד מהמגזרים בעם ישראל כיום? אני שואל את הרב, כי נראה לעניות דעתי שהרב מאחד באישיותו הרחבה בחינות שיש בכל אחד מהמגזרים.
בוודאי שכל אחד מהמגזרים יכול ללמוד מהשני דברים רבים. החרדים צריכים ללמוד מהציונות הדתית מסירות נפש להגן על האחים שלהם בצה"ל, יישוב הארץ ומידות טובות. הציונות הדתית צריכה ללמוד מהחרדים יותר צניעות בחיים ושמירה על קדושת המחנה. ללמוד מהם אהבת תורה. הליטאים צריכים ללמוד מהחסידים אהבת ה' ודבקות חברים. החסידים צריכים ללמוד מהליטאים פשטות וצניעות, מסירות נפש לתורה. האשכנזים צריכים ללמוד מהספרדים חום ואהבה לכל יהודי, לכל מצווה. הספרדים צריכים ללמוד מהאשכנזים יעילות. וכל זה הוא באופן מאוד כללי, ובאמת רוב האנשים הם כבר אחרי תהליך למידה כזה או אחר, וכל אחד מהמגזרים משפיע את החלק הטוב שלו על האחרים. וכל עוד לא תהיה שנאת חינם חלילה, כל הטוב של כל קהילה יתפשט על כל האחרים בעזרת ה'.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il