בבואנו להתבונן בדור המדבר נראה לנגד עינינו דור תועי לבב מרדניים. מתוך רושם זה, פסוק כגון (ירמיהו ב, ב):"...זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", נראה מתמיה. ולא פחות מתמיה מש"כ במדרש (ילק"ש חבקוק תקסג):

כאשר אנו באים לבחון את דור המדבר, אל לנו לשכוח באיזה מתח רוחני עצום היו שרויים. זהו דור של עבדים אחרי מאתים ועשר שנות עבדות, דור שעבר את זוועות המצרים האכזריים, ואינו מכיר את ה': שמא ח"ו ימאס ה' בהם ויעזבם? ומה יקרה אחרי מות משה? ומדוע בכלל רוצה בהם ה'? שאלות אלו ואחרות ודאי עלו בליבם. לעומת זאת, הבה נתבונן על מסירות הנפש של עם ישראל. נשים לב, לדוגמא, לדבר פעוט לכאורה המוזכר בפרשתנו (מ, לו-לז): "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו". לכאורה, העם זכה להנהגה והדרכה צמודה, ומה קל ונוח יותר מזה ?!

אמנם אם ננסה לשייך זאת לחיים מעשיים, הענין מצטייר לגמרי אחרת. הבה נדמין מה ארע בבית נאמן למטה יהודה (אלשוע, תקותיה וילדיהם):
"אה, כמה מתוקה המנוחה מעמל הדרך. הפעם ה' הנחה אותנו בדרך ארוכה. ודאי כוונות עליונות בדבר", אמר אלשוע. "אכן בעלי, דרך ארוכה ומיגעת. כמה קשה לעמוד בפני הילדים השואלים מתי נגיע למקום חניה, ואין בפי כל תשובה עבורם, אם בעוד רגע או שמא הדרך עודה לפנינו. הבה נפרוק את צרורותינו, כבר זקוקים אנו לכלינו הארוזים מזה זמן רב. השארתי בחוץ רק את הכלים ההכרחיים ביותר לדרך", אמרה תקותיה.

וכך על אף הדרך הארוכה שעברו ויתרו אלשוע ותקותיה על המנוחה שלה כל כך ציפו, שינסו מותניהם ובעוד ילדיהם הקטנים מתרוצצים סביבם, החלו בפירוק החבילות. מעט קודם עלות השחר סיימו את מלאכתם המייגעת, נאנחו בהרווחה ופרשו למנוחה קצרה. החמה עמדה לזרוח השמים ורודים, אלשוע קם בזריזות ומתכונן לתפילת ותיקין, "אין דבר", חולף הרהרור במוחו, "אחרי התפילה אקח לי עוד מנוחה קצרה, חייבים גם לדאוג לבריאותנו". תקותיה גם היא קמה אחר בעלה להקדים את פני הבוקר ההולך ובא. יש לאסוף זרדים, לחמם את התבון אותו עשו אתמול בלילה, וכמובן להיות רעננה ומוכנה כאשר הילדים מלאי המרץ יעורו משנתם... אח, כמה טובה המנוחה מעמל הדרך !

כמחצית השעה אח"כ, כאשר נעלה עמוד הענן, נשכה תקותיה את שפתותיה, ואך בקושי הצליחה לעצור בעד דמעותיה. "האם כל עמלינו ליל אמש היה לשוא?!". אלשוע, אף הוא השפיל עיניו, ולבסוף חייך ואמר ספק לעצמו ספק לסובבים: "כל שעושה אלהי אבותינו, ודאי לטובה עושה".

אימצו בני משפחת נאמן את זרועותיהם היגעות, ארזו בחופזה את חפציהם ויצאו עם בנ"י לדרך. נציץ כעת אל בני משפחת נאמן, כאשר לאחר דרך של לא יותר מיום וחצי, פתאום שוב נעמד עמוד הענן. האם יפרקו את צרורותיהם? כעבור יומים ועדיין לא נעלה העמוד, האם כעת יפרקו? ומה אם עוד מעט קט יעלה שוב עמוד הענן? וכעבור חודש בו יושבים הם על חבילותיהם מרוטי עצבים, האם כעת יפרקו? ואם בדיוק, אבל בדיוק ברגע בו יסיימו לפרוק... או אולי במחצית היום שאחריו. או אולי בעוד שנה...

הקב"ה העביר את דור המדבר "סדרת החינוך" מורכבת ומפרכת. לענינינו, אם נתמקד במסע בני ישראל התלוי בלו"ז נסיעות לא ידוע כלל, הרי לימדם ה' בזה להתבטל באופן מוחלט כלפי האלוהות, לעצב את רצונם כך שכל מגמתם תהיה: "כיצד אני יכול לקיים את מה שה' רוצה ברגע זה". אם כעת ה' אומר לנסוע, אזי נוסעים. ואם כעת ה' אומר לחנות, אזי חונים. ה' יודע את מצבי ודואג לי יותר ממה שאני דואג לעצמי, ועל מי יש לי לכעוס ולהתלונן, אין זה אלא שטות ורעות רוח!

בהתבוננותנו במשפחת נאמן העומדים בנסיונם הקשה, יום יום שעה שעה, מהדהדים באוזנינו דברי חז"ל (אבות ב ד):