בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא דף פד ע"ב

קניין על ידי כלים

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אלול תשפ"ב
9 דק' קריאה
מטעם איזה קניין?
"כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו". השאלה הבסיסית העולה כאן היא מאיזה טעם כליו קונים, כלומר, מהו מעשה הקניין שבגינו זוכה בחפץ.
בבבא מציעא ט ע"ב דנה הגמרא באדם המושך בהמה כדי לקנות את הכלים שעל גבה, ואומר רבא שאף אם יקנה גם את הבהמה עצמה לא יוכל לקנות את הכלים שעל גבה משום שזוהי חצר המהלכת. מוכיח מכאן הרשב"א (שיטה מקובצת שם) שכליו של אדם קונים מטעם חצר, וכך הבינו בפשטות רוב המפרשים, וכן השולחן ערוך (סימן ר) הביא הלכות קניין כלים בסימן העוסק בקניין חצר, ואף כללם יחד בכותרת לסימן "דין קניית מטלטלין על ידי חצרו, וכיצד קונה כליו", ומהסמיכות משמע שוודאי זהו סעיף בקניין חצר.
אולם הנימוקי יוסף (מב ע"א ד"ה חוץ), בבואו להסביר מדוע כלים קונים דווקא בסימטא וברשות הלוקח ולא ברשות הרבים או ברשות המוכר, מנמק שקניין זה הוא מטעם משיכה ולכן אינו קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם לעומת מסירה שכן קונה. אולם צריך עיון כי דבריו נסתרים מהגמרא הנזכרת בבבא מציעא, ואולי יש לומר שהבין שגם קניין משיכה פועל מטעם קניין חצר, וזוהי הרחבה של קניין חצר שכאשר עושה בעצמו את פעולת ההכנסה על ידי משיכת ארבע אמות, שזוהי פעולה חשובה, די בכך שיכניס אפילו לסימטא ואין צורך בחצרו ממש. ולפי זה יש לומר שאף כליו הם הרחבה של חצר, שאין צורך שיכניס לרשותו ממש אלא די שיכניס לכליו הנמצאים בסימטא. ואמנם כאן אין את הייתרון שבמשיכה שעושה בעצמו את פעולת ההכנסה אך מאידך יש יתרון משום שנמצא בכליו, ולכן די בכך שיונחו בסימטא.
הרמב"ם (מכירה ד, א) מתנסח בכפילות בלשון שאינה בהירה וטעונה הבנה, וזו לשונו: "כליו של אדם – כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה לו, כיון שנכנסו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהן יכול לחזור בו והרי זה כמו שהגביהן או כמו שהונחו בתוך ביתו". מסוף דבריו משמע שהקניין פועל מטעם קניין חצר כמי שהוכנסו לתוך ביתו, אולם בתחילת דבריו כתב ברירה נוספת שהרי זה כמי שהגביהן, וצריך בירור מניין לו ולצורך מה נזקק לתוספת אפשרות זו, ובפרט שאינם מתיישבים עם המשך דבריו "לפיכך אין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים ולא ברשות המוכר", שכן הגבהה כן קונה ברשות הרבים וברשות המוכר. ועוד קשה, כפי שהקשינו קודם, מהגמרא בבבא מציעא ממנה מוכח בבירור שפועל מטעם קניין חצר. ובמיוחד קשה, כיצד ניתן לראות בכך הגבהה הרי הכלים קונים אף כשהם מונחים על הקרקע ואין כאן שום הגבהה.
האור שמח (מכירה א, ד ד"ה ונראה ליישב) מבאר ברמב"ם שהכלים יכולים לקנות משני טעמים, הן מטעם הגבהה הן מטעם חצר. היכולת להחשיב זאת כהגבהה אף במקרה שהמוכר או אחר הניח בכליו ולא הוא עשה את פעולת ההגבהה נובעת מהדין שגם גרם הגבהה קונה כמוכח בחולין קמא ע"ב שהטורף על קן וגורם לאפרוחים להתרומם זוכה בהם, אולם יכולת זו קיימת רק במקרה שהוכנס לכליו מטעמו, אחרת לא נעשה בגרמתו ובאמת יוכלו כליו לקנות רק מטעם חצר. ואמנם הגבהה קונה אף ברשות הרבים אך כאן שאינו מגביה ממש בידיו אלא רק מונח בכליו צריך שיהיו הכלים במקום שמותר לו להניחם כי אחרת לא נחשב כהנחה.
על פי זה לא קשה מהגמרא בבבא מציעא משום ששם הדגים קפצו לספינה שלא מחמתו, וכך יש להעמיד לגבי הכלים שעל הבהמה, שהכלים הונחו שם על ידי המוכר עוד לפני שהחליטו למכור אותם לקונה, ולכן הכלים יכולים לקנות רק מטעם חצר ולא מטעם הגבהה, ולפיכך במקרים אלו הקשתה הגמרא שזוהי חצר מהלכת.
עוד מיישב האור שמח על פי דבריו, גמרא בעבודה זרה ע"א ע"ב שהתקשו בה האחרונים (ראה קצות סימן קצד ס"ק ג ועוד). רב שם הורה למוכרי היינות שיזהרו בעת מילוי יין לכלי גויים לקחת קודם את התשלום ורק לאחר מכן למלא כי ברגע שהיין נכנס לכליהם ומתערב ביינם הוא נאסר משום יין נסך ואם יטלו את התשלום אחר כך הוא יהיה דמי יין נסך. הגמרא שם שואלת, מדוע לא קונים כליהם מיד כשמגיע היין לאוויר הכלי עוד לפני שנעשה יין נסך, ואם כן אין בעיה שהרי התשלום הוא על רגע הקנייה. וקשה, הרי חצר קונה מטעם שליחות ואין שליחות לגוי 1 . מיישב האור שמח לאור דבריו, שכאשר המוכר מכניס לכלי הלוקח על פי ציוויו של הלוקח יכולים הכלים לקנות גם מטעם הגבהה.
בשיעורי רבי שמואל (בבא מציעא ס"ק קלח) הביא דברי האור שמח והציע דרך ביאור נוספת, שלדעת הרמב"ם קניין הגבהה כולו הוא מטעם יד, והסיבה שזקוקים להגבהת ג' טפחים היא כדברי רש"י שלא יהא לבוד לקרקע, משום שבלבוד לקרקע לא נחשב שהכניס לרשותו. בהכנסה לכליו נחשב שהכניס לרשותו אף אם הם על גבי הקרקע. לפי זה דברי הרמב"ם "כיון שנכנסו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהן יכול לחזור בו והרי זה כמו שהגביהן" פירושם שכליו מועילים כידו שקונה מטעם חצר כשהגביהה, ואף שלא הגביה את כליו הרי זה כהגביה את ידו.

כלי לוקח ברשות מוכר ולהפך
הגמרא בדף פה ע"ב מסתפקת אם כלי לוקח ברשות מוכר קונים, ומסייגת את הספק, שבמקרה שהמוכר נותן ללוקח רשות להניח שם את כליו ודאי קונה, ומדגישים התוס' (ד"ה כגון) שאף שהקונה לא שכר או שאל את המקום, די בכך שיקבל רשות להניח שם כליו. הרשב"ם (ד"ה או לא) מסביר שהספק הוא אם הרשות עיקר והכלי בטל לגבי הרשות או שמא הכלי יכול לעמוד בפני עצמו ולהיחשב כרשות.
בהמשך הגמרא רואים שיש תלות בין דין זה לדין ההפוך, אם יכול הקונה לקנות בכליו של מוכר הנמצאים ברשות הלוקח. הובאה שם ברייתא "ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח". ומקשה הגמרא אם מדובר בכלי מוכר ורק בגלל זה ברישא העוסקת ברשות מוכר לא קנה אך כלי לוקח ברשות מוכר קנה, מדוע בסיפא בכלי מוכר ברשות הלוקח גם קנה. ומבארים הרשב"ם (ד"ה ואי בכליו) ו התוס' (ד"ה בכליו) שאם ברישא מעמידים דוקא בכלי מוכר וסוברים שכלי לוקח כן קונים ברשות מוכר, הרי שסוברים שהכלי אינו בטל אגב הרשות, ואם כן במקרה ההפוך של כלי מוכר ברשות לוקח עלינו לומר שלא יקנה, שהרי הכלי אינו בטל אגב הרשות.
אולם התוס' מעירים שתלות זו אינה מוכרחת ויכלה הגמרא לדחות, שגם אם כלי לוקח קונים ברשות מוכר ואינם בטלים לרשות, בכל זאת כלי מוכר בטלים לרשות הלוקח וגם כן קונים עבורו משום שנח למוכר שיתבטלו כליו לרשות כדי שיתקיים המקח.
בדף פו ע"א שוב תולה הגמרא בין שני הדינים ואומרת שאם כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה אז גם להפך, כליו של לוקח ברשות מוכר לא יקנו, ומסביר הרשב"ם שברישא הכוונה שלא קנה המוכר, כלומר, שכליו לא קונים עבורו ובכך מעכבים את הקונה מלקנות. נמצא שגם כאן מובאת אותה התלייה, שאם הקונה זוכה בכלי המוכר שברשותו משום שכלי המוכר אינו מעכב אלא בטל לרשות יש לומר גם להפך, שבמקרה ההפוך כלי הלוקח בטלים לרשות המוכר ואינו קונה.
הרשב"ם שם (ד"ה ומדכליו) מוסיף ששם התלות אינה רק השוואה מקבילה אלא קל וחומר. אם רשות הלוקח מועילה לבטל כלי המוכר כדי לקנות ולהוציא המקח מחזקת המוכר כל שכן וכל שכן שרשות המוכר תבטל את כלי הלוקח שלא יוציאו המקח מחזקתו. לפי זה התלות אינה בהכרח לשני הצדדים, כי על הצד שכלי המוכר אינם קונים ברשות הלוקח אפשר עדיין לומר שגם כלי לוקח אינם קונים ברשות המוכר, משום שקשה יותר להוציא מקח מחזקתו ולכן יש לומר ששני הצדדים אינם קונים, וכן דקדק הר"ן (ד"ה בעא מיניה) בדבריו, וזו סברא הפוכה מסברת התוס' למעלה, לפיה דווקא התלות ההפוכה אינה הכרחית, וניתן לומר ששני הצדדים קונים משום שנח למוכר בכך ולכן אף אם כלי לא מתבטל לרשות, כאשר בעל הכלי מעוניין לבטלו הוא בטל.
הגמרא בסוגייתנו נותרה בספק ולא הכריעה ולכן הרא"ש (ה, טו) פוסק שמספק בשני המקרים לא קנה. בדרך זו צעד גם הרמ"ה (מובא בטור ר, ח), ולפיכך כותב שהואיל ושני הספיקות תלויים זה בזה, ואם במקרה האחד קונה הרי שבשני אינו קונה ולהפך, לכן אם אדם ימכור לחברו שני חפצים, כאשר האחד מהם נמצא בכלי המוכר ברשות הלוקח ואילו השני בכלי הלוקח ברשות המוכר, נפסוק שהקונה קנה ממה נפשך את אחד החפצים, ומשום המוציא מחברו עליו הראיה נביא לו את הקטן מביניהם.
הרמב"ם (מכירה ד, ב) פוסק גם הוא שבשני המקרים לא קנה אולם הוא מתנסח "כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח", ולא ציין שרק משום הספק לא קנה, וכן המילה "כשם" אינה מתאימה כאן אלא להפך היה לו לכתוב "למרות", שהרי מסברא הדינים הפוכים זה מזה אלא שמספק פוסקים בשניהם שאינו יכול להוציא. לכן מבארו הכסף משנה , שלדעתו הפסק אינו מספק אלא נפסק בתורת ודאי שלא קנה, והטעם לפסקו הוא שגרס כרי"ף שרב הונא פסק שכלי לוקח ברשות מוכר לא קנה, ומאידך משמע בהמשך שמר בר רב אשי סובר לגבי כלי מוכר ברשות לוקח שלא קנה, ופסק הרמב"ם את דבריו. לפי זה יחלוק על דברי הרמ"ה שכאשר מתקיימים שני המקרים יזכה הקונה ממה נפשך.
אך יש לשאול, הרי למעלה ראינו שהדינים תלויים זה בזה, או שהכלי בטל לרשות או שלא, וכיצד ניתן לפסוק שבשניהם לא קנה. הר"ן (ד"ה בעא מיניה) מיישבו על פי סברת הרשב"ם, המובאת למעלה, שקשה יותר להוציא את המקח מהמוכר ולכן אין הכרח לתלות את הדינים זה בזה אלא אפשר לומר שכדי להוציא צריך שגם הכלי וגם הרשות יהיו של הלוקח וכל שחסר אחד מהם אין די כח כדי להוציא מיד המוכר, וכן יישב המחנה אפרים (מכירה, קנין חצר סימן י), שתלות הגמרא היא רק לצד אחד, שאם באחד מהם קנה ודאי בשני לא קנה, אך אפשר לומר שבשניהם לא קנה משום שזקוקים לשני התנאים כדי לקנות – גם לכלי וגם לרשות.
אופן נוסף לבאר את הספק לשיטתם הוא על פי פשט דברי התוס' בתחילת העמוד (פה ע"ב ד"ה כליו). התוס' שואלים מה הצד בספק שכלי לוקח ברשות מוכר יכולים לקנות הרי כולם מודים שאינם קונים ברשות הרבים משום שאין לו רשות להניחם שם, ואם כן ודאי שגם לא יקנו ברשות המוכר. ומשיבים שאף שרבי יוחנן אמר שקונה רק במקום שיש לו רשות להניחו, שמא לא בא למעט אלא רשות הרבים, "אבל מוכר שמא משאיל לו המקום שיקנה מה שהוא מוכר לו". הנתיבות (ר ס"ק ח) מעיר שלכאורה משמע מדברי התוס' שהספק בגמרא הוא אם המוכר משאיל את המקום ללוקח או לא, אבל קשה כי לפי זה שוב לא שייך כלל לתלות זה בזה ואפשר לומר שבשני המקרים לא קנה. אפשר לומר שבכלי מוכר ברשות לוקח לא קנה משום שהרשות בטלה לכלי ובכל זאת גם כלי לוקח ברשות מוכר לא קנה, כי אף שהרשות בטלה לכלי מכל מקום יש תנאי שכדי לקנות צריך שיהיה לו רשות להניח שם כליו (כמו שברשות הרבים לא קונה גם אם נאמר שהרשות בטלה לכלי) ויתכן שהמוכר לא נותן לו רשות זו.
הנתיבות דוחה הבנה זאת בתוס' משום שהפוסקים תלו את הדינים זה בזה (יש להוסיף על דבריו, שכפי שראינו גם התוס' בעצמם תלו ביניהם, ורק הביאו צד לומר שבשניהם קנה אך לא שבשניהם לא קנה), ולכן מבאר שכוונת התוס' היא שאין לדייק מדברי רבי יוחנן שכלי לוקח ברשות מוכר לא קנה כי שמא יש לומר שפשוט שהמוכר נותן רשות, ולפי זה הספק בגמרא אינו אם המוכר נתן רשות או לא אלא אם הרשות בטלה לכלי או לא.
מכל מקום, בשיטת הרמב"ם שלא תלה הדינים זה בזה אלא פסק בשניהם שלא קנה אפשר להסביר שספק הגמרא היה אם המוכר נותן רשות, ולמסקנה אינו נותן רשות ולכן הקונה לא קנה, ואין בכך סתירה לדין שגם כלי מוכר ברשות קונה לא קנה, משום שיש לומר שלעולם הרשות בטלה לכלי וכאמור אין מכך סתירה לדין הקודם.
אפשרות שלישית ליישב היא על פי דברי המחנה אפרים. המחנה אפרים (מכירה קנין חצר סימן י) מסתפק מה הדין בראובן שהניח כלי ברשות שמעון ללא רשות ואחר כך גר הפקיד מעות בידי שמעון והניחם שמעון בכלי ומת הגר – האם ראובן או שמעון יקנו את המעות המופקרות. ובתחילה כותב שלכאורה שניהם לא זכו, זה לפי שאינה רשותו וזה לפי שאין הכלי שלו, אך מקשה מהלכה המובאת במגיד משנה (זכיה א), שהפורש מצודה בשדה חברו ועמד שם חברו בשעה שניצוד ואמר זכתה לי שדי – זכתה לו שדו. ולכאורה קשה, הרי זה אינם כליו וזה אינה רשותו. ומסיק מכך המחנה אפרים שיש לומר לדעת הרמב"ם שהכלי כן בטל אגב הרשות, וזה הטעם שכלי קונה אינם קונים ברשות מוכר, ובכל זאת כלי מוכר אינם קונים ברשות לוקח משום שעל הלוקח להוציא לגמרי מרשות המוכר, ולכן אף שהכלי בטל לרשות לא די בכך והכלי של המוכר מעכב את המכירה. לכן הדינים אינם תלויים זה בזה ואפשר לומר שבשני המקרים לא קנה. ולפי זה הדין לפי הרמב"ם במקרה של הגר יהיה ששמעון בעל הרשות זכה, משום שדווקא בהוצאת מקח ממוכר מעכבים כלי המוכר אולם כאן שבא לזכות בהפקר, הואיל והכלי בטל לרשות זכה בעל הרשות ואין הכלים מעכבים.
עוד כותב, שלדעת שאר המפרשים שתלו הדינים זה בזה, ולדעתם הספק הוא אם הרשות בטלה לכלי או להפך, לכאורה הדין כאן הוא שמחמת הספק לא קנה, אך לבסוף מסיק שאף לשיטתם יש לחלק שכאן הואיל והוא הכניס את הכלי בלי רשות יש לומר שכולם מודים שהכלי בטל אגב הרשות ולכן יזכה שמעון בעל הרשות.




^ 1.לדעת המשאת בנימין (סימן צז) גוי יכול להיות שליח לגוי, ולפי זה יש לומר שגם כליו קונים, אך הקצות שם חולק, וכן דעת רוב הפוסקים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il