בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא דף קמט ע"א

מצווה לקיים דברי המת

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אלול תשפ"ב
10 דק' קריאה
בכתובות סט ע"ב שנינו: "האומר תנו שקל לבני בשבת וראוין ליתן להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל", ובגמרא שם מבואר שזוהי שיטת רבי מאיר הסובר שמצווה לקיים דברי המת, והלכה כמותו. כיוצא בזה בגיטין יד ע"ב, האומר הולך מנה לפלוני ובינתיים מת השולח, לדעת רבי מאיר יינתן למקבל משום מצווה לקיים דברי המת. בסוגייתנו, בסיפור של איסור גיורא הראשונים מתקשים מדוע לא היה רבא מחוייב להביא את הכסף לרב מרי בנו משום מצווה לקיים דברי המת, ומתוך כך נאמרו סייגים רבים לדין זה. אולם תחילה עלינו לברר מהו המקור ומהו הטעם למצווה זו.

מקור
התוס' בכתובות (פו ע"א ד"ה פריעת) מוכיחים שכופים על המצוות אף במצוות דרבנן מכך שכופים גם על הדין של מצווה לקיים דברי המת. אם כן, מדבריהם מפורש שאין זו מצווה וחיוב מהתורה אלא תקנת חז"ל, אך נותר לנו לעמוד על סיבתה.
בדרשות רבי יהושע אבן שועב 1 (לפרשת ויחי) הביא בשם הרמב"ן שעשרה דברים נלמדו מצוואת יעקב לבניו ואחד מהם הוא שמצווה לקיים דברי המת, וזה נלמד ממה שכתוב "ויעשו לו בניו כן כאשר ציום". ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורה ג ח"ב סי' קפג ד"ה ובזה יש ליישב) הבין את הדברים כפשטותם שזוהי מצווה מהתורה לדעת הרמב"ן . לעומת זאת, המהרש"ם (ח"ב סימן רכד אות יב) מסביר שגם לשיטתו זו רק אסמכתא ומקור הדין הוא מדרבנן.
יש המבינים בדעת התשב"ץ שהמקור הוא מהתורה, משום שסובר שזוהי זכות ממונית בנחלות, כפי שיובא בהמשך.

טעם
בטעם התקנה מצאנו כמה הסברים. השואל ומשיב ביאר שזה בכלל גמילות חסדים, חסד של אמת, לפי שידענו שיש למת נחת רוח כשמקיימים דבריו, והואיל ומצוות עשה מדרבנן לגמול חסדים למתים בכלל זאת גם לקיים דבריהם. ואילו השמחת יום טוב (למהרי"ט אלגזי. סימן כט ס"ק ו ד"ה איברא) ביאר שטעם התקנה הוא כטעם התקנה של מתנת שכיב מרע שיוכל להקנות בדיבורו בלי צורך במעשה קניין, שתיקנו זאת כדי שלא תיטרף דעתו אלא יהיה רגוע בכך שידע שרצונו ייעשה וירושתו תחולק כרצונו.
התשב"ץ (ח"ב סי' נג ד"ה ולענין מצות) כותב ש"בממון שלו יכול לצוות וחייבין הכל לקיים דברו, ונכלל בכלל מצות נחלות". באופן פשוט עולה מדברי התשב"ץ טעם שלישי, וכן ביארו אחרונים רבים, והוא שיש כח לאב בנכסיו כפי שמצאנו בדין הנחלה דריב"ב שיש לו יכולת לקבוע כמה ולמי מבניו תהא כל נחלה. לפי זה לכאורה השורש אינו מצווה אלא זכות ממונית, וממילא יש חובה לקיים את דבריו, כעין המצווה לפרוע חוב. אך ניתן לומר שגם התשב"ץ הולך בדרך הראשונה, שזו מצוות חסד של אמת, אלא שבא לסייגה שאין מצווה לקיים כל דבר שיבקש אלא דווקא במה שיש לו זכות, קרי בממונו. לא מדובר כאן על זכות ממונית גמורה, שהרי לאחר מותו שוב אין לו כח בממון, אלא יש כאן זכות מוסרית המחייבת אותנו להקשיב לבקשתו ולגמול עמו חסד. על כל פנים מלשונו של התשב"ץ ברור שהטעם אינו משום שמא תיטרף דעתו.

במה מחוייבים לקיים דבריו?
התשב"ץ (ח"ב סי' נג ד"ה ולענין מצות) דן באדם שנדר לא לדבר עם אחי אשתו אולם אביו ציווה בשעת פטירתו שידבר עם אחי אשתו, ועלתה השאלה אם זה נחשב דבר מצווה שאז זו סיבה להתיר את נדרו. התשב"ץ משיב על כך "שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא שיצוה החיים לקיים דבריו שאין שלטון ביום המות, ולא אמרו זה אלא כשצוה שיעשה מממונו כלום שמצוה לקיים דברו שהרי בממון שלו יכול לצוות וחייבין הכל לקיים דברו. ונכלל בכלל מצות נחלות". וכן האריך להוכיח גם ב שבות יעקב (חלק א סימן קסח; מובא בפתחי תשובה חו"מ רנג ס"ק א), וכתב שם שלא מצאנו בשום פוסק שמצווה גם בשאר עניינים. וביד מלאכי (כללי הדינים סימן תכ) הביא לכך הוכחה מכתובות קג ע"ב שרבי ציווה בשעת פטירתו שרבי חנינא בר חמא ישב בראש הישיבה ובכל זאת רבי חנינא לא קיבל ולא עשה כן משום שרבי אפס היה גדול ממנו בשנתיים וחצי.
מנגד, מדברי ר"י שועב בשם הרמב"ן , שהובאו למעלה, משמע שנוהג גם בשאר עניינים, שהרי שם עוסק בצוואת יעקב לבניו שיקברוהו ולא בעניין של הנחלת נכסיו. השואל ומשיב דחה את ההוכחה מיעקב אבינו ששם יתכן שחובתם היתה מצד כיבוד הורים. לאור דבריו, יש להעיר שלמעשה יש לברר בכל מקרה, גם אם לא שייכת המצווה לקיים דברי המת, שמא יש חובה מצד כיבוד הורים. נראה שגם לדבריו אין להרחיב גדר זה יתר על המידה, אלא דווקא בדברים השייכים לכבודו של הנפטר כמו קבורתו.
השולחן ערוך (חו"מ רנג, ל) כותב שאדם המצווה שלא יספידוהו אין סופדים אותו, ובסמ"ע (חו"מ רנג ס"ק סט) דייק מהלשון שלא רק שאין צורך אלא אסור להספידו ונימק "כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו, והרי מחל על כבודו, ומצוה לקיים דברי המת". והנה נקט כאן בשני טעמים, ראשית, שזכותו למחול על כבודו, ושנית שמצווה לקיים דברי המת. וראיתי בספר ויאמר שמואל (סימן עט ס"ק ה) ביאור יפה, שהטעם הראשון מסביר מדוע אין חובה להספידו אך עדיין יש מקום לומר שאם רוצים יכולים, ולפיכך הוסיף שמצווה לקיים דבריו ולכן אסור הדבר. נמצא שגם הסמ"ע הולך בדרכו של הר"י שועב שהמצווה אינה מוגבלת רק לנכסיו, אך גם כאן יש לסייג כפי שסייגנו בדעת ר"י שועב, שמדובר דווקא בדברים הנוגעים לכבודו של הנפטר. ובשדי חמד (כללים מערכת מ, כלל ריט ד"ה והנה ביורה דעה) הביא בשם המוהר"ם תאומים , שהעמיד הלכה זו שאין להספיד במקום שצריך להוציא על כך הוצאות מכספי הנפטר ולכן נוגע הדבר לממונו.
הנודע ביהודה (תניינא אה"ע סימן מה; הובא בפתחי תשובה רנב ס"ק ג) דן בבת שרצתה להינשא לדודה אך אביה ציווה לפני מותו שלא תינשא לו. וכותב שאין בכך משום מצווה לקיים דברי המת בגלל שלא מתקיים כאן הסייג של התוס' שהושלש הכסף ביד אחר, וכאן שאין מה להשליש ממילא לא שייכת כאן המצווה. והוסיף שאף לשיטת הריטב"א החולק על הסייג של הושלש, יש חובה לקיים רק כאשר הציווי היה למי שבידו לקיים, וכאן אין ביד האם לקיים, כי בתה יכולה להינשא בעל כרחה. מכך שהנודע ביהודה לא דחה באופן פשוט שכאן לא מדובר על ממונו, דייק השדי חמד (כללים מערכת מ, כלל ריט ד"ה ומדברי הגאון) שהמצווה שייכת גם במה שאינו נוגע לממונו. יש להעיר שלפי שיטת רבנו תם שהמצווה היא רק בהושלש יתכן שבפועל אין נפקא מינה כי לכאורה שייכת השלשה רק בדברים הנוגעים לממונו, אך לפי שיטת הריטב"א יש נפקא מינה. אולם צריך עיון על דיוקו של השדי חמד, כי הנודע ביהודה מוסיף טעם נוסף שאף לריטב"א ודאי שאין כאן מצווה, והטעם הוא שהמצווה היא רק במצווה על שלו אבל אם מצווה לאחר על של אחר ודאי שאין שום מצווה. מכך משמע שסבר ממש כדברי התשב"ץ.
למעלה העלנו שני טעמים למצווה, או מטעם שלא תיטרף דעתו או מטעם גמילות חסדים. לפי הטעם שלא תיטרף דעתו פשוט שמצווה זו נוהגת רק בדברים השייכים לממונו, כי זו הרחבה של תקנת שכיב מרע שתוקנה רק לעניין ממונו. וכן לפי הטעם השלישי, כפי שיש המבארים בתשב"ץ, שזוהי זכות ממונית, לא שייכת מצווה זו אלא בממונו כפי שביאר התשב"ץ בעצמו. לפי הטעם של גמילות חסדים לכאורה שייך בכל העניינים, אלא שגם לטעם זה ודאי ניתן להבין שאין מצווה אלא בדברים הנוגעים לממונו, שהרי אפילו לגבי כיבוד הורים המצווה היא רק לגבי דברים הנוגעים לגופם וכבודם וכן נפסק שהחובה היא רק "משל אב" ואין הבן מחוייב להוציא מממונו, ואם כן כל שכן בגמילות חסדים לא מסתבר שנהיה מצווים בכל דבר שיאמר המת, וכדברים המתיישבים על הלב של התשב"ץ "שאין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא", ומכל מקום לטעם זה מסתבר מאוד כשיטות שהרחיבו גם לדברים הנוגעים לכבודו, כגון קבורה והספד.

סייגים נוספים
הראשונים נתקשו מכמה סוגיות שבהן לא מצאנו שמצווה לקיים דברי המת, וכגון מדוע במתנת שכיב מרע במקצת זקוקים למעשה קניין, והרי בכל מקרה היה עלינו לחייב מטעם מצווה לקיים דברי המת. כדי להשיב על קושיות אלו נאמרו בראשונים סייגים רבים לדין של מצווה לקיים דברי המת.
ההגהות מרדכי (רמז תרסו ד"ה ועוד) כותב שאין זו כלל קושיא משום שמטעם מצווה לקיים דברי המת אינו זוכה כלל אלא שכופים היורשים לקיים מצוות אביהם, ולכן אם אמר תנו חפץ זה לפלוני ובאו היורשים ונתנו או מכרו לאחר אין לו טענה על הלוקח או על מקבל המתנה אפילו אם החפץ בעין, אבל מטעם דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו זכה בחפץ לגמרי ואם מכר או נתן יש לו דין על הלוקח או המקבל שהחפץ נקנה לו, אם החפץ בעין יטלנו וגם אם לא עליו להחזיר לו הדמים. מדברי התוס' והראשונים שלא השיבו כך יש שדייקו שלדעתם גם בדין שלנו שמצווה לקיים דברי המת חל קניין ממש ואין זו רק מצווה בעלמא, ובכך נעסוק בהמשך.
המרדכי (רמז תרכו) בשם רבנו אפרים כותב שהמצווה לא נאמרה אלא בדבר שאין קניין תופס בו, כגון שרוצה שיחול רק לאחר מותו או שאין דרך לבצע קניין. מדבריו נראה שנקט בטעם הדין כדברי השמחת יום טוב, שזוהי תקנה שלא תיטרף דעתו, ואם כן דבריו מהווים בית אב לדעת השמחת יום טוב.
התוס' (ד"ה דקא מגמרי) הביאו בשם ר"י שהמצווה קיימת רק כשהושלש, וצריך להבין מהי הסברא בחילוק זה. השואל ומשיב מנמק על דרך נימוקו שהמצווה היא מצד חסד של אמת, שדווקא כשהושלש ביד שליש ניכר שרצונו כך באמת אבל כל שלא הושלש לא ניכר שרצונו באמת כך ו"דיבורי מקרי ואמר". כלומר, ללא השלשה יתכן שאין כאן רצון מוחלט לאחר שיקול דעת והכרעה. הרמב"ן חולק על כך, ובשואל ומשיב מסביר זאת על פי הבנתו בשיטת הרמב"ן שהמקור לכך הוא מהתורה, ואם כן אין מקור לחלק בין הושלש ללא הושלש.
בהמשך מביאים התוס' סייג נוסף בשם רבנו תם , שניתן לצוות רק כשיש למי להוריש, למעט גרים, וכמו שרק מי שראוי להוריש יכול לתת מתנת שכיב מרע כך הדין גם לגבי מצווה לקיים דברי המת. דבריו הובאו כאן בקיצור אולם בדברי התוס' בגיטין (יג ע"א ד"ה והא) וכן בר"ן (גיטין ה ע"א) הובא בפירוט ושם מנמק שמצווה במי שיכול להוריש "הואיל ולא פסק כוחו מאותו הממון, דמכוחו יורשים". נראה שרבנו תם הולך בדרך שביארו האחרונים בתשב"ץ שזוהי זכות של האב בהנחלת נכסיו, ואם כן דברי רבנו תם מהווים בית אב לשיטת התשב"ץ.
בשם הריב"ם מסייג שהמצווה קיימת רק כשאמר תנו. אולי יש להסביר סייג זה כדרכו של השואל ומשיב, שרק כאשר אומר תנו אנו יודעים שאכן החליט כך בדעתו, מה שאין כן כשנודע לנו שזהו רצונו אך לא ציווה בפירוש לשום אדם שיעשה כן.

קניין או רק מצווה?
כפי שהובא, הראשונים נתקשו מכמה סוגיות בש"ס מהן משמע לכאורה שאין דין של מצווה לקיים דברי המת, וביניהן העלו את הסוגיא של מתנת שכיב מרע במקצת שצריכה קניין, וקשה הלא אף ללא קניין חייבים לקיים דבריו מצד מצווה לקיים דברי המת ומה צורך יש בקניין, וכן קשה מדוע נזקקו לתקנה שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי הלא בלאו הכי חייבים לקיימם מצד המצווה.
ב הגהות מרדכי (רמז תרסו ד"ה ועוד) משיב על כך שזו רק מצווה אך הקניין לא חל ולכן יש חשיבות בכך שיעשה מעשה קניין כדי שהקניין כבר יחול, ולמרות שגם על המצווה כופים את היורשים מכל מקום נפקא מינה למקרה שהיורשים מכרו לאחר, שאז אם חל כבר הקניין שוב אין תוקף למכירתם אך אם זו רק מצווה המכירה חלה והמצווה פקעה. וכן פסק הרמ"א (רנב, ב).
וכן מפורש בר"ן בגיטין (יג ע"א בדפי הרי"ף ד"ה ולי), וכתב שנפקא מינה ליתומים קטנים שאינם בני מצווה, שהואיל וזו רק מצווה ולא חל קניין הם לא מחוייבים.
התוס' (ד"ה דקא מגמרי) הביאו תירוצים שונים אך לא הביאו את תשובתו הפשוטה של ההגהות מרדכי, ומכך דייק הקובץ שיעורים (אות תקמא) שלדעתם גם הדין של מצווה לקיים דברי המת אינה מצווה בעלמא אלא חל קניין.
אולם נראה שאין הכרח בדבריו, אלא יש לומר שלא ראו בכך נפקא מינה משמעותית כיוון שסוף סוף גם על המצווה כופים, ולמקרים חריגים שהיורשים מכרו את הנכסים אין לחשוש ואין זו סיבה מספקת לכך שחז"ל יתקנו תקנה נוספת שדברי שכיב מרע יהיו ככתובים ויחילו קניין אף ללא מעשה קניין. וכן מדוייק בר"ן בגיטין (יג ע"א בדפי הרי"ף ד"ה מתני' בשכיב מרע) שבתחילה הביא את תשובת רבנו תם, וכתב שאין להשיב שבמצווה לקיים דברי המת אין כופים כי מוכח שכן כופים. משמע מדבריו שאין קניין גמור אלא רק כופים, ובכל זאת די בכך כדי להתקשות מדוע נאמר בגמרא שמתנה במקצת צריכה קניין. וכן משמע בפשטות גם מן התוס' בכתובות (פו ע"א ד"ה פריעת) שהוכיחו מדין זה שכופים על המצוות אף במצוות דרבנן, והרי אם יש כאן קניין גמור ודאי שכופים ואין להביא מכאן ראיה, אלא משמע שזו רק מצווה.
רבי עקיבא איגר (גיטין יד ע"ב ד"ה ר"פ אמר) דייק מהגמרא בגיטין יד ע"ב וכן מרש"י שם (ד"ה דמית נותן) שחל קניין, שהרי נאמר שגם אם מת המקבל קודם שהגיע השליח זוכים יורשיו. אם חל קניין ברגע שמת הנותן וכבר זכה המקבל יובן מדוע במות המקבל ירשוהו בניו, אך אם לא חל קניין ומעולם לא זכה המקבל עד שמת, מדוע יזכו בניו, הרי המתנה ניתנה בדווקא עבור המקבל ולא עבור בניו. לפיכך הוא תמה על פסק הרמ"א, אולם לכאורה סותר עצמו בתשובה שהובאה בחידושיו לקידושין לא ע"ב, בה הוא כותב שנפקא מינה בין מצווה לקיים דברי המת לבין כיבוד הורים, שעל כיבוד הורים לא כופים ואילו על מצווה לקיים דברי המת כופים. אילו סבר שממש חל קניין היה לו לומר שנפקא מינה אם חל או שרק מצווה, וכנראה שלהלכה לא רצה לחלוק על הרמ"א.
המחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן כט) הביא דברי ההגהות מרדכי והר"ן הכותבים בפירוש שלא חל קניין, ומנגד מדייק שדעת רש"י (גיטין יד ע"ב ד"ה דמית נותן) ו התוס' (גיטין לח ע"א ד"ה כל) שכן חל קניין, והוא עצמו כתב שמפשט הגמרא בגיטין יד ע"ב מוכח שחל קניין אך מאידך בתוספתא המובאת בר"ן שם רואים שלא חל, ויישב שיש לחלק בין מקרה שתולה ביורשים שהם יעשו שבכך עדיין לא חל הקניין עד שהיתומים יקיימו המצווה ויקנו אך כשנותן לשליח מיד כשמת הנותן זוכה השליח עבור המקבל מכוחו של המת.
בשיעורי רבי שמואל (גיטין יד ע"ב אות רעט) יישב את הסתירה באופן אחר וביאר שאמנם לא חל קניין אך מאידך זו גם לא מצווה לשמים גרידא כמו אדם שנשבע לתת לחברו, שהמקבל הוא רק האופן לקיים את המצווה, אלא יש כאן גדר אמצעי – זו מצווה ממונית לחברו, ואמנם אין לחברו ממש זכות ממונית אך הוא נחשב כבעל דבר ויש לו זכות תביעה על הממון. הוא מדמה זאת לגדר שמצאנו לגבי ריבית קצוצה, שכתבו רוב הראשונים שאין זו חובה ממונית אך כופין מצד כפייה על המצוות, ולפיכך פסק השולחן ערוך (יו"ד קסא, ה) שכופים אותו עד שתצא נפשו אך לא יורדים לנכסיו, ובכל זאת פסק השולחן ערוך (חו"מ פב, י) שאם הלווה תובע והמלווה כופר חייב המלווה שבועת היסת. הרי שיש כאן גדר אמצעי, שמצד אחד אין כאן חוב ממוני אך מאידך הוא נחשב בעל דבר וביכולתו לחייבו שבועה.
נחזור לטעמים שהובאו למעלה בשורש המצווה. אם מדובר בחסד של אמת ודאי אין לומר שחל קניין אלא יש כאן מצווה בעלמא, ואילו לפי ההבנה בתשב"ץ שזוהי זכות בנחלה כמו הנחלה דריב"ב מסתבר שחל קניין. ולפי הדרך שזוהי תקנה שלא תיטרף דעתו יש סברא גדולה לומר שחל כמו מתנת שכיב מרע 2 , אך יש מקום לומר שיש רמות בתקנה, ובשכיב מרע שממש עומד למות והקנה כל נכסיו נזקקו לתקן שממש יוקנה, אך באדם בריא או בשכיב מרע שמצווה רק על מקצת נכסיו תיקנו רק שתהיה מצווה על היתומים לקיים דבריו, ובכך די כדי להרגיעו.




^ 1.תלמיד הרשב"א
^ 2.במתנת שכיב מרע חל אף כשלא נתקיימו הסייגים שהעלו הראשונים כגון השליש וכד', ובבריא או כשנותן רק מקצת נכסיו חל רק כשנתקיימו הסייגים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il