בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

שמיטת כספים ופרוזבול

האם ההידור לתת הלוואה בסוף שנת השמיטה כדי לשמוט הוא הידור נכון , מה הפתרון להלוואות בסכום גבוה,האם הלוואת חלב וביצים נחשבת הלוואה לעניין שמיטה , צריך לשמור את שטר הפרוזבול עד אחר כניסת שנת תשפ"ג ולא יותר.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אלול תשפ"ב
5 דק' קריאה
מצוות ההלוואה
מצווה מהתורה להלוות לאדם כסף בלא ריבית בשעת דוחקו. מצווה זו היא ענף של מצוות הצדקה. ההלוואות שדיברה בהן התורה הן בעיקר הלוואות קטנות לזמן קצר לצורך קניית מצרכים בסיסיים. וכפי שאמרו חכמים (מכות ג, ב): סתם הלוואה לשלושים יום. שכן עד העת החדשה, שבה למדו האנשים במדינות המודרניות לייצר מזון ומלבושים ושאר צורכי הבית בכמויות גדולות ובזול, המחסור היה גדול, ואנשים עבדו בעבודות קשות כדי להשיג לבני ביתם לחם לאכול ובגד ללבוש. ואף שעבדו לפרנסתם, לעיתים נותרו ללא כסף מפני שעדיין לא סיימו את עבודתם או מפני שעדיין לא שילמו להם או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו עניים שאינם מסוגלים לעבוד, שציוותה התורה לתת להם צדקה, אלא הם נצרכו להלוואה שתאפשר להם לשרוד עד אשר יקבלו את שכרם, וציוותה התורה למי שיכול להעניק להם הלוואה בלא ריבית.

המצווה להלוות לאנשים נאמנים בלבד
המצווה להלוות היא דווקא לאדם נאמן, אך כאשר מבקש ההלוואה ידוע כאדם לא אמין, אין מצווה להלוות לו (שו"ע חו"מ צז, ד). להפך, יש להימנע מלהלוות לו, כדי שלא יגיעו מתוך מצוות ההלוואה לסכסוכים סביב החזר ההלוואה. ואם האדם שאינו אמין הוא עני ונזקק מאוד, אזי מצווה לעזור בסכומים קטנים יותר במסגרת מצוות הצדקה, אבל אין לתת הלוואה.
אומנם בכל הלוואה יש סיכון מסוים, כי אף שהמצווה היא להלוות לאנשים אמינים, תמיד ישנו חשש מסוים שמא הלווה ייקלע לקשיים לא צפויים, ולמרות רצונו לא יצליח לפרוע את חובו, ולסיכון הזה נצטווינו להיכנס כדי לקיים את מצוות ההלוואה.

מצוות שמיטת כספים
ציוותה התורה שבסיום שנת השמיטה ישמטו כל ישראל את החובות שזמן פירעונם הגיע לפני סיום השמיטה. והעובר על כך ותובע חוב אחר השמיטה, מבטל מצוות עשה ועובר על מצוות לא תעשה (דברים טו, א-ג). שלא כשמיטת הפירות, שמיטת הכספים נוהגת גם בחוץ לארץ.
בנוסף לכך הזהירה התורה שלא נימנע מלהעניק הלוואות לאנשים אמינים סמוך לשמיטה, אף שאם לא יצליחו להחזיר את חובם עד סוף השמיטה נצטרך לשמוט את החוב. והעובר ונמנע מלהעניק הלוואות סמוך לשמיטה נחשב רשע וייענש על שלא נענה לעזור לאחיו העני במצוקתו. והזוכה לקיים את מצוות ההלוואה גם סמוך לשמיטה יזכה לברכה, שנאמר (דברים טו, י): "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך".

מצווה למי שיכול להחזיר את סכום החוב במתנה
כיוון שמגמת מצוות שמיטת כספים לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור כי חובו כבר נשמט, מצווה שיחזיר אותו בתורת מתנה. ואם ניצל את שמיטת החוב ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו, והרי הוא נבל ברשות התורה (משנה שביעית י, ט; פנה"ל שביעית ו, ב). לכן לא בטוח שההידור לתת הלוואה בסיום השמיטה כדי לשמוט אותה הוא הידור נכון.

הפתרון להלוואות בסיכון גבוה
כאשר אנשים אמינים ביקשו הלוואה והסיכון עבור נותן ההלוואה היה גדול מדי או שגם מצבו עצמו היה רעוע או שהיה מדובר בהלוואה בסכום גבוה - הפתרון היה לדרוש ממבקש ההלוואה משכון בשווי ההלוואה, או שישעבד קרקע (אפותיקי) להבטחת ההלוואה. באופן זה היה המלווה מבטיח את החזר חובו, ואף בסיום השמיטה הלוואה כזו אינה פוקעת, הואיל והחוב כבר נחשב כגבוי על ידי המשכון או הקרקע.
כאשר לא ניתן היה לשעבד קרקע או משכון להחזרת החוב, היה פתרון נוסף - למסור את שטר החוב לבית הדין, שכן גם באופן זה אין החוב נשמט בסוף השביעית. שנאמר (דברים טו, ג): "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" - דווקא חובות שבידך תשמט, אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים.

תקנת הפרוזבול
בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות והתקשו לפורען, וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו. לפיכך תיקן הלל הזקן שיכתבו שטר פרוזבול שעל ידו ימסרו את חובותיהם לבית הדין, ובכך החובות לא יתבטלו בסוף השביעית, והעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים סמוך לשמיטה בלא לחשוש שיפסידו את כספם.
אומנם אם חיוב השמיטה היה מהתורה, לא היה ניתן להסתפק בכתיבת שטר פרוזבול, אלא היה צריך למסור בפועל את החוב לבית הדין, ובית הדין היה צריך לנהל בעצמו את גביית החוב; אך כיוון שמאז שגלו שבטי ראובן וגד בשלהי ימי בית המקדש הראשון מצוות שביעית מהתורה בטלה, וחיוב השביעית מדברי חכמים, ניתן היה לתקן שמסירת החובות לבית הדין תתקיים על ידי כתיבת שטר פרוזבול בלבד, בלא שבית הדין יהיה מעורב בפועל בגביית החוב (פנה"ל שביעית ו, ה, 7).

מה נשמט ומה לא
שביעית משמטת את כל סוגי ההלוואות, בין קטנות ובין גדולות, בין אם נעשו בעל פה ובין אם נכתבו בשטר. ואף אם נכתב בשטר שכל נכסי הלווה יהיו ערבים להחזרת החוב, בסיום השמיטה החוב נשמט. ורק אם נכתב בשטר שפירעון החוב יהיה מקרקע מסוימת, אין השמיטה משמטת את החוב, מפני שהוא נחשב כגבוי ועומד מהקרקע שנקבעה לכך.
כספים שמופקדים בבנק בתוכנית חיסכון או בקרן השתלמות או פנסיה אינם נחשבים הלוואה אלא השקעה או פיקדון, ולכן אינם נשמטים.
שכר שמעסיק צריך לשלם לעובד או חוב של קונה לבעל החנות אינם נשמטים. אולם אם הצטברו חובות וסיכמו את דרכי התשלום, נעשה התשלום כהלוואה, והשביעית משמטת אותה.
גם הלוואות שנתן אדם לבני משפחתו, כגון הורים או ילדים או אחים, נשמטים. ואף אם זו הלוואה לצורך קניית דירה, כל זמן שלא נכתב בשטר שהדירה משועבדת לפירעון החוב - החוב נשמט.
המלווה לחברו חלב או ביצים, כיוון שהלווה אינו מחזיר לו אותם עצמם אלא חלב וביצים אחרים, הרי זו כהלוואה שנשמטת בשמיטה, ובלבד שהיה צריך הלווה להחזיר את המוצרים לפני סוף השנה השביעית.
גם מי שאינו זוכר שנתן הלוואה, נכון שיכתוב שטר פרוזבול, כי ייתכן שנתן הלוואה ושכח ממנה. בנוסף, יש בכתיבת הפרוזבול מעלה, שעושים על ידו זכר לשביעית.

שטר הפרוזבול ודיניו
הפרוזבול הוא שטר שבו מעניק ההלוואות מוסר אותן לבית הדין. אין צריך למסור את שטר הפרוזבול לדיינים, אלא העיקר שהמלווה יכתוב בפרוזבול שהוא מוסר את חובותיו לבית הדין שבמקום פלוני, אפילו הם בעיר אחרת.
בפרוזבול אדם מוסר את כל ההלוואות שלו לבית הדין, לכן פרוזבול אחד מועיל לכל ההלוואות שנתן.
בני זוג שמנהלים חשבון משותף, יכול אחד מהם לחתום על פרוזבול עבור חשבונם המשותף. ואם יש להם חשבונות נפרדים, צריך שזה שחותם על הפרוזבול יציין במפורש שהוא כולל גם את חשבונות בן או בת זוגו.
הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שניתנו עד זמן חתימתו, ולא להלוואות שיינתנו לאחר מכן. לכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה.
אפשר למסור את הפרוזבול לכל שלושה רבנים, אולם לכתחילה נכון למסור בשטר הפרוזבול את החובות לבית דין של רבנים מוכרים, מהרבנות המקומית או של גוף רבני מוכר.
תיקנו חכמים שהפרוזבול יחול בתנאי שיש ללווה או לאשתו זכות בקרקע כלשהי. אולם למעשה אין צריך לדקדק בזה, מפני שאין אדם שאין לו זכות בקרקע כלשהי, שכן גם מי ששוכר דירה או אף קיבל קרקע בהשאלה למקום מיטתו נחשב כמי שיש לו קרקע. לכן בת שיש לה מיטה בבית הוריה, ובחור ישיבה שיש לו מיטה קבועה (אפילו במיטת קומתיים), נחשבים כמי שיש להם קרקע.
טוב ששני העדים שחותמים על השטר יהיו כשרים לעדות ולא קרובי משפחה, אך מצד הדין אפשר שיהיו פסולים וקרובים או נשים. זאת משום שגביית החוב אינה נעשית מכוח העדים, אלא מכוח זה שהמלווה מסר את הלוואותיו לבית הדין, וחתימת העדים אינה אלא לקיום הדבר.
כיוון שאין בכתיבת הפרוזבול עשיית דין, אפשר לכותבו בלילה.
אפשר לעשות שליח לכתיבת הפרוזבול.
צריך לשמור את שטר הפרוזבול עד אחר כניסת שנת תשפ"ג ולא יותר, שכן הלכה היא שאם יאמר כשיבוא לגבות את חובו "שטר פרוזבול היה לי ואבד", מאמינים לו ויגבה את חובו.

מחלוקת אסורה
לצערי, בכתבה שהתפרסמה בגיליון הקודם על הכשרות בא לידי ביטוי איסור המחלוקת. להתווכח על הלכות כשרות ונוהלי כשרות זה דבר מקובל, גם כשהוא כרוך באי־נעימות. אבל כאשר מבקרים באופן חד־צדדי ופומבי את הכשרות של ארגון צהר ושל הרב סתיו בשוהם והרב שפירא מכוכב יאיר, תוך התעלמות מכל הבעיות החמורות שישנן בגופי כשרות אחרים של רבנויות מקומיות ובד"צים ארציים, זו כבר מחלוקת שאינה מכוונת לשם שמיים, היינו להטבת הכשרות, אלא לשם ניגוח והשחרת פניהם של תלמידי חכמים מובהקים מחוג מסוים.
בנוסף לכך, העמדות ההלכתיות שגונו והותקפו הן על פי כללי ההלכה, כפי שמבואר בפוסקים, ובדרך כלל גם כפי שנהוג ברבנויות ובגופי כשרות שונים בארץ. כיצד אפשר לתקוף ולגנות את כשרות צהר על כך שאינם מוכנים לחייב את כלל ישראל לנהוג על פי מיעוט הפוסקים המחמירים?!
מתוך העיתון 'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il