בית המדרש

  • מדורים
  • מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

המשימה הבאה של הרב קוק

מעל שורת המשימות הרוחניות והלאומיות מציב הרב קוק את השאיפה המעשית להחזרת רוח הקודש אל היחידים בעלי הכישרון באומה. זו המשימה של דורנו, על אף הניסיון להתחמק ממנה , לרגל יום פטירתו בג' באלול.

undefined

הרב טל חיימוביץ

ג אלול תשפ"ב
5 דק' קריאה
87 שנים עברו מאז פטירתו של מרן הרב זצ"ל (המאמר נכתב בשנת תשפ"ב), בעל האורות. הרב זצ"ל ראה אורות בכל מקום. כבר אמר עליו הסופר הזועם והפסימיסט הגדול י"ח ברנר: "הרב הזה רואה אור בכל מקום כשהמציאות לגמרי חשוכה". האור הוא אור הקודש השורה בכל המציאות ומחיה אותה. הוא פנימי ותוכי לקליפת המציאות, ובעלי נשמות עליונות כמרן הרב זצ"ל יכולים להביט בתוכן הפנימי של המציאות, לראות את נקודת התוך של המהלכים ההיסטוריים ולזהות את ניצוץ הקודש שמתוכו צומחת המציאות כולה עם כל מאורעותיה, הטובים ושאינם כאלה. כשזו התכונה של הצופה, הרי שהוא יכול להתריע לכל העם על המאורעות העתידיים ועל דרך הפעולה הנכונה.
לא פלא אפוא כי דברי מרן הרב זצ"ל הולכים ומתקיימים, ומה שאחרים ראו כדבר שאין לו קיום, ראה בעל הראי"ה הזכה כעץ מניב פירות שעתיד להוביל לגאולתם של ישראל.
דוגמה יפה לכך אפשר לראות בחילוק שבין הרב זצ"ל לסופר ברנר המוזכר לעיל. לברנר היה ידיד חרדי קיצוני בשם יעקב מלכוב, שהיה מתנגד גמור לציונות. מלכוב סיפר על שיחה מיוחדת שהתקיימה בינו ובין ברנר לאחר ועידת סן רמו, שבה הוחלט על החלת מנדט בריטי בארץ שיפעל לטובת הקמת בית לאומי לעם היהודי. בשיחה שנתגלגלה אמר לו הסופר שהוא אינו מאמין בכל הרעש הזה, ובכלל איננו מאמין שישיבו לישראל את ארצו, ושיהיה במשך העת עם חי על אדמתו (מתוך אתר 'אור האורות').
ומי צדק בוויכוח? אותו סופר מפוכח אולי, אך רואה שחורות, "בן הפוגרומים"? אולי העסקן החרדי, שתיאר את התפתחות הציונות בשיבת העם לארצו כמעשה שטן שבוודאי ייבול בתוך זמן קצר? ושמא מרן הרב, שראה את אור הישועה הזרוחה עולה ומתעלה?!

לראות אור
הרבה צפיות צפה מרן הרב, והרבה משימות הוריש לנו. משימות לאומיות גדולות, ואולי בעיקר משימות תורניות. אך כמדומה שהמשימה הגדולה מכולן היא העמידה על אותה תכונה עצמה שהייתה למרן הרב: להיות מסוגל לראות אור. להיות מסוגל לעמוד על תוכה הפנימי של המציאות.
מרן הרב כותב כי למציאות הזו של צפיית העתיד הגנוז בהווה ותיקון המציאות על פיו, קוראים רוח הקודש: "חוכמת צדיקים מקשקשת לפניהם כזוג, בחדוות רוח הקודש, ורואים הם את העתיד באור ההווה, ומחיים בזה את ההווה של העולם באור העתיד, וממשיכים נועם עולם הבא בעולם הזה" (אורות הקודש א קכט, אור העתיד וההווה). ואכן, לא לשווא בפרקי הצפייה לישועה שבאורות הקודש כרך ג, מדברות רבות מהפסקאות על רוח הקודש: דמיון שכל ורוח הקודש; שאיפה לרוח הקודש; שאיבת רוח הקודש; רוח הקודש על המשיג העובד, וכד'.
מו"ר הרב יהושע ויצמן הצביע כמה וכמה פעמים על דברי מרן הרב זצ"ל, שרוח הקודש בדורנו, ובייחוד בארץ ישראל, אינו מצב של פריווילגיה, אלא מציאות הכרחית שחסרונה הוא מחלה של ממש: "חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להירפא, כי אני ד' רופאך" (אורות הקודש ג, צפיה לישועה).
האמירה שחסרון רוח הקודש איננו רק חסרון שלמות לא מאפשרת בריחה ואמירה ש"אלו דברים לעתיד לבוא", שזו "מציאות עליונה שצריך כמובן לשאוף אליה, אבל מה לנו ולה?!". הרב זצ"ל עצמו סותר את התפיסה המחלישה הזו כבר בתחילת הפסקה:
"לגבי ישראל, צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכישרון שבאומה" (שם, שם).
זוהי שאיפה שהציב הרב כבר "בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה". זו לא שאיפה לעתיד לבוא רחוק, עם ביאת המשיח וצפונה, אלא מיד עם תחילת שיבת ציון.
הרב גם קבע כי הדבר מתייחס ל"רוב בעלי הכישרון שבאומה". מי אלו? רוב בעלי הכישרון, כנראה אלו תלמידי החכמים. למעשה ייתכן שאלו הם דברי חז"ל על בסיס נבואת יואל: "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נתנבאו יחידים ולעולם הבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר (יואל ג, א-ב): 'והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם זקניכם וגו''. כך דרש רבי תנחומא ברבי אבא" (במדבר רבה טו, כה).
נכון שבדרך כלל הדיבור סביב מונחים כמו רוח הקודש מרחיק ומרתיע, כי "מה לנו ולזה". ובכן, בהסתייגות יש לומר שגם אם זה היה נכון פעם, בימינו זה כנראה לא לגמרי כך. ואפילו אם זה נכון לגבי רוב האנשים, והעיסוק ברוח הקודש ראוי רק ליחידים - סוף סוף הדרך להגיע למציאות שבה יהיו אנשים בעלי רוח הקודש מתהלכים בתוכנו, עוברת דרך ציבור שלם שחותר למטרה. כבר הורונו חז"ל כי בנוהג שבעולם, אלף נכנסים לבית המדרש ורק אחד יצא להוראה (ויקרא רבה, פרשת ויקרא). ומדברי מרן הרב עצמו בפסקה מאוחרת יותר מובן כי שאיבת רוח הקודש גלויה של יחידים, הנקראים כנראה בלשון הרב "בעלי רוח הקודש", היא עצמה נובעת מהשתפכות הארה עליונה זו באופן מסוים על אומה שלמה (אורות הקודש ג, ח).

איך עושים את זה?
השאלה הגדולה באמת צריכה להיות: איך עושים את זה? הרב עצמו תבע את ההכרזה על כך ממש באותה הפסקה, מאחר שעצם ההכרזה על המטרה כבר תעורר אותנו למצוא את הדרכים לכך: "ההכרזה של המילה תעורר את הביאורים השונים שלה, וכל צד מצדדיה יאיר באור מיוחד, ועל פי רוב יגלה כל ביאור איזה חלק מהאמת הגדולה והחיה של אוצר הטוב והקדוש הזה" (שם, שם).
בהחלט ייתכן שכרגע אין לנו תשובה נכונה לדרך שבה נוכל לסגל רוח הקודש ברוב בעלי הכישרון; אך ברור שכאשר מציבים מטרה ויעד נכון, הדרך הופכת סלולה, וסופה שתגיע אל יעדה.
מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ואולי ניתן לומר שתי נקודות משמעותיות שהרב זצ"ל הציב בעצמו.
דרך אחת שתאפשר את תכונת רוח הקודש באיזו מידה שהיא, היא לימוד רזי תורה. לא לשווא כתב הרב זצ"ל גם על גילוי רזי תורה כי בדור האחרון הוא דבר מוכרח (אורות הקודש א, קכב). הסיבה לכך היא, כאמור, כי רזי התורה מכילים את המגמות העולמיות כולן (אורות הקודש א, קכג). מאחר שהתורה עצמה היא ספר תבנית הבריאה, התוכנית האדריכלית של היקום כולו (בראשית רבה א, א), ממילא ברור כי היא כונסת בתוכה במקום כלשהו את תוכנית ההתפתחות העולמית. והיכן? בחוכמת האמת ופנימיות התורה.
בדורנו השאיפה צריכה להיות התרחבות ענפה של לימוד פנימיות התורה על כל חלקיה. עוד ועוד בתי מדרש צריכים להיפתח בתחום זה. יותר חיבורים ויותר דחיפה מתוך כלל ציבור הלומדים. כל סגנונות הלימוד בתחום זה וכל הביאורים ללימוד זה זקוקים לנו, ראויים לנו ויפים לנו.
דרך שנייה מופיעה פסקה אחת לאחר הפסקה שבה הרב תובע את הופעת מציאות רוח הקודש. הרב קובע כי התבוננות מאחדת על המציאות, על חלקי התורה עם חלקי החוכמה, התרבות ודרך ארץ, היא זו שיכולה לסגל התבוננות פנימית על המתרחש במציאות, בהוויה, ומתוך כך "שאיבת רוח הקודש ממעמקי נשמתו" (אורות הקודש ג, ה). מדוע זה כך? משום שהסתכלות בעין אנושית רגילה רואה מאבקים סותרים בכל חלקי המציאות. כוחות ואינטרסים שונים נאבקים זה בזה: הקודש לעומת החול, הרוח לעומת החומר, התורה לעומת החוכמה, הימין והשמאל, ישראל והעמים ועוד ועוד. רק מי שמכיר כי ישנו זרם אלוקי בהוויה המחולל את כל תופעותיה, רק מי שמסגל לעצמו את ההתבוננות הזו - יוכל להתחיל להרגיש את נשמתו, שהיא מעין תשקיף העולם הרוחני השוכן בארץ, מהדהדת בתוכו: "האדם אפשר לו לבוא לידי מידה כזו עד שיגלה בקרבו את המרכזיות של כל ההוויה שבקרבו. ואז ירגיש ברוחו את כל המתרגש, כל העשוי, כל המוברק, וכל המתנועע בכל מלא היש לכל פרטי דרגאותיו. כי לא יעשה ה' אלוקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (שם, ו).
בסופו של דבר הרי נגיע למטרה הזו, נזכה לגאולה שלמה ולהשתפכות רוח הנבואה על כל בשר. האם לא יפה שעה אחת קודם?!

הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות, ראש פרויקט 'רבנן דאגדתא'
מתוך העיתון 'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il