בית המדרש

  • מדורים
  • פרשת שבוע
לחץ להקדשת שיעור זה

ומידת התורה - כותבת ומפרסמת עושה מצוה

undefined

הרב יוסף כרמל

אלול תשפ"ב
3 דק' קריאה
"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים י"ד כב).
כך ציוותה התורה בחלקו הראשון של ספר דברים.
בפרשתנו, לקראת סופו של הספר מובא סיכום הנושא: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (שם כ"ו יב).
עם סיום מעגל המעשרות, בערב פסח של השנים הרביעית והשביעית, מצווה התורה על כל איש ישראל להכריז: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיך…שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם יג-יד).
הכרזה זו בפה מלא, טעונה הסבר, שהרי היא עלולה לשדר יומרה ואולי אפילו גאווה. האם אכן יש מישהו שיכול להכריז, בפה מלא, עשיתי את מה שאני צריך?!
כדי לענות על כך פירש רש"י: "עשיתי ככל אשר צויתני - שמחתי ושימחתי (אחרים) בו". אין מדובר ביומרנות או גאווה אלא בהדגשת היבטים נוספים. הראשון צריך לעבוד את הקב"ה בשמחה, כמו שמודגש בהמשך הפרשה "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה..." (כ"ח מז, עיינו גם בדברי חז"ל ובראשונים על חשיבות השמחה בעבודת השם).
הנתינה משמחת. ההיבט השני הוא שאין שמחה בלי לשמח אחרים, ההכרזה באה להדגיש זאת.
בעל ספר החינוך הסביר בכיוון אחר וז"ל: "משרשי המצוה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים … ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן … וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין" (מצווה תרז). לדבריו, אמירה זו איננה יוהרה, אלא נועדה לחזק את המחויבות בקיום מצוות המעשר.
כיוון חדש, שיש לו גם משמעות הלכה למעשה, מצוי בדברי אברבנאל במקום וז"ל: "…ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיוון שעתה בעת הוידוי בירושלים ובית ד' יתברך, תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו, ויהללוהו בשערים…" (דברים כ"ו יב).
אם כך, לפי דעתו, ההכרזה הפומבית מותרת ומומלצת כפרס וכתמריץ לנותני הצדקה.
כך מופיע גם בשו"ת הרשב"א (ח"א תקפא) שהובא להלכה גם בידי הרמ"א (יו"ד סי' רמט סע' יג).
הרשב"א נשאל: האם הציבור יכול למנוע ממי שתרם להרחבת בית כנסת, מלציין את תרומתו על גבי הבנין? וז"ל: "איני רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין ולא מן הראוי מכמה צדדין. כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו…ועוד דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל (של בית הכנסת). וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם".
הרשב"א מביא הוכחה לדבריו מהמופיע בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלג ע"ב). שם מסופר כי יוסי בן יועזר קנה דג לכבוד לידתה של אשתו ומצא בבטן הדג מרגלית. רבי יוסי הקדיש את המרגלית לבית המקדש "וכתבו (גזברי ההקדש) יוסי בן יועזר הקדיש אחת בנו הקדיש שש". סיכם הרשב"א: "מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושה מצות".
לשיטה זו יש לעודד נותני צדקה (במקרה והם מעוניינים בכך) על ידי פרסומם.
כך נבטיח את סיפוק צרכיהם של מקבלי הצדקה (עיינו גם שו"ת במראה הבזק ח"ב תשובה יז עמ' 23).
רמז לכך מצוי גם בפסוק הראשון של הפרשיה שציטטנו לעיל, המסתיים ב"וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ". מי יכול ערוב לכך כי מעשר יספיק יביאם לידי שביעה!! ולא רק לסיפוק צרכיהם הבסיסיים של הנזקקים? נדיבות מיוחדת, מעבר לחובת המעשר, היא שיכולה להבטיח זאת. אחת הדרכים לעודד את הנדיבות היא ההיתר המיוחד לפרסם את עושי המצווה.

נסיים ונדגיש כי עם ישראל אכן אימץ נורמה זו בכל הדורות. גם יעקב אבי האומה התחייב לתת מעשר מכל "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כ"ח כב), למרות שמן התורה החיוב לתת מעשר הוא מן הדגן התירוש והיצהר בלבד.
כך גם בימינו אלה, "שלומי אמוני ישראל" נוהגים לתת מעשר כספים, בלי ניכוי מוקדם של הוצאותיהם ההכרחיות.
מותר לפרסם כי עם ישראל צועד בדרכו של אברהם אבינו - גומלי חסדים.