בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שמואל א
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק א

חנה ופנינה נשות אלקנה

פקידת חנה - הפטרת ראש השנה, מן הפרט אל הכלל , ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים , מנה אחת אפיים , פנינה התכוונה לשם שמים , מכעסת וחוזרת ומכעסת , בעבור הרעימה , אנוכי טוב לך מעשרה בנים.

undefined

הרב שמעון כהן

אלול תשפ"ג
12 דק' קריאה
פקידת חנה - הפטרת ראש השנה
הפרק הראשון בספר שמואל מוקדש לסיפורה של חנה אשת אלקנה ולידת שמואל, ונקרא מידי שנה בהפטרת היום הראשון של ראש השנה.
הגמרא במסכת מגילה 1 מלמדת מהם סדרי הקריאה בתורה ומהם סדרי קריאת ההפטרות במועדים, ובין המועדים השונים מופיע סדר הקריאות בראש השנה:
"בראש השנה: 'בחדש השביעי' (במדבר כט), ומפטירין: 'הבן יקיר לי אפרים' (ירמיה לא). ויש אומרים: 'וה' פקד את שרה' (בראשית כא), ומפטירין בחנה (שמואל א' א). והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא כיש אומרים, למחר 'והאלקים נסה את אברהם' (בראשית כב), ומפטירין 'הבן יקיר' (ירמיה לא)".
כלומר, ביום הראשון של ראש השנה אנו קוראים את פרשיית פקידת שרה, ומפטירין בנביא בפרשיית פקידת חנה 2 , שכן "בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה" 3 . וביום השני של ראש השנה אנו קוראים את פרשיית עקידת יצחק "כדי שתזכר לנו היום במשפט" 4 ומפטירין ב"הבן יקיר לי אפרים", "משום 'זכור אזכרנו', 'רחם ארחמנו'" 5 .

מן הפרט אל הכלל
בפתח הספר נגענו בהרחבה בדמותו של אלקנה, ועמדנו על כך שבספר שמואל מתחילה עבודת ה' כללית יותר, בה הצדיקים לוקחים יותר אחריות על החיבור של כלל ישראל להקב"ה. החידוש הגדול של אלקנה היה, שלא הסתגר בד' אמותיו, אלא עורר את העם כולו לעלייה לרגל להיראות לפני ה' בבית אלקים שבשילה, והחזיר את העם אל התביעה הפנימית הבריאה המפעמת בכל לב יהודי, לגלות את נקודת הקודש של עם ישראל. בספר שופטים פגשנו פעולות יחידניות יותר של שופטי ישראל, עד שבא אלקנה ועורר את העם לשאיפת הקודש, ושמואל בנו עתיד להמשיך את אותו המהלך, על ידי כתות רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי לרומם את העם ולהשיבו אל ה', "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" 6 . זהו הבסיס והיסוד לצמיחת מלכות ישראל כחלק מבירור הקומה הרוחנית של האומה.

ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים
בעיוננו זה נתרכז יותר בדמותה המופלאה של חנה אשת אלקנה, שבתפילתה הנוראה לזכות בפרי בטן קבעה הלכות יסודיות בהלכות תפילה לדורות, וכך כתבו חז"ל 7 :
"אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה".
חנה מוזכרת בפעם הראשונה בפסוק המתאר את ביתו של אלקנה, וכך נאמר:
"וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה, וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים".
במבט ראשון נראה שהנביא מתאר מצב משפחתי-ביולוגי ומציג בפנינו פרטים יבשים, מבלי לגלות את הרקע שעומד מאחורי הדברים: מהי הסיבה שבגללה יש לאלקנה שתי נשים? האם מדובר בסיבה טכנית או מהותית? מה מתרחש בתוך הבית, האם הנשים צרות זו לזו או שמא משלימות זו את זו?
התבוננות בסדר המילים בפסוק מגלה שכשהפסוק מונה את נשיו של אלקנה, חנה קודמת לפנינה, ובסוף, כשהפסוק מדבר על הילדים, פנינה קודמת לחנה. לאמור, לחנה יש קדימות בנשים, היא עיקר הבית, אך לדאבון לב חסר לה ולד.
חנה משתוקקת לילד, וכדי להיפקד בבן היא מכניסה צרה חדשה לביתה. וכך אומרים חז"ל 8 :
"אמר רבי יונה בשם רבי: ואחר כל השבח הזה כתב בו: 'ולו שתי נשים' (שמואל א' א, ב), ולמה נטל שתי נשים? בשביל 'ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים'. כיון שראתה חנה שלא ילדה אמרה: אומר לו שיכניס צרתי לביתי, ומתוך זה יראה הקדוש ברוך הוא שהכנסתי צרתי לביתי ויפקוד אותי. אמר לה הקדוש ברוך הוא: חייך חנה, הפקדת אצלי נפשות, אני משלם ליך, 'כי פקד ה' את חנה'".
חנה מבינה שזה מה שנדרש ממנה כעת לעשות, וכשם שאימותינו שרה ורחל הכניסו צרותיהן לביתן וזכו להיפקד בזרע של קיימא 9 , כך בעזרת ה' גם היא תזכה.
אם נתבונן היטב במדרש נוכל להבין את הרקע למעשה. אלקנה וחנה היו נשואים במשך שנים רבות באהבה גדולה, ומתוך כך בצפייה ובהמתנה לחבוק פרי בטן. הולד מבטא את השייכות, את ה"ביחד", את היצירה המשותפת של בני הזוג, "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" 10 , ולמרבה הכאב מציאות נפלאה זו התמהמהה מלבא.
הכנסת גורם שלישי למערכת היחסים הנפלאה שבין אלקנה לחנה, עלולה להצר ולעורר ריב ולכן פנינה נקראת "צרתה" של חנה, ואף על פי כן חנה לא נרתעה, ופעלה בכל מאודה להופיע חיים חדשים בעולם על ידי הריון ולידה 11 . אם הכנסת צרה לביתה יכולה להביא לפרי הבטן המיוחל, חנה מוכנה לשאת את כל הכאב הכרוך בזה בלב שלם.
ואם יש אל השואל: כיצד על ידי הכנסת 'צרה' תזכה היא בפרי בטן משלה?
ניתן לומר, שהכנסת 'צרה' מעוררת קנאה, ועל ידי קנאה ניתן לזכות לתפילה מתוך שברון לב, ותפילה מתוך שברון לב מתקבלת יותר. אך דומה, שיש כאן עומק גדול יותר. הכנסת 'צרה' פירושה, הבנה שהמשכיות הבית אינה משאלה פרטית אלא רצון אלקי הנוגע לכלל האומה - הקב"ה חפץ שלביתו הגדול של אלקנה תהיה המשכיות, ומתוך מחשבה עליונה זו מתעורר גם כוח של תפילה.
מה שעומד בראש מעיינה של חנה אינו מימוש תפקידה כאם בישראל במובן הפרטי, אלא הנחלת מורשתו הרוחנית של אלקנה שעלה ונתעלה והכריע את כל ישראל לכף זכות, ופעל בכל מאודו כדי לחבר את האומה אל הקודש. חנה משתוקקת לבן שימשיך את מסורת בית אביו ויקדיש את חייו להכריע את ישראל לכף זכות ולחברם אל הקודש.

מנה אחת אפיים
לפי הזוהר הקדוש 12 , בראש השנה היה כל אותו המעשה. אלקנה זבח זבח לה' בשילה וחילק מן הזבחים לבני משפחתו, אולם חלוקת הזבחים לא היתה שווה, חנה קיבלה יותר מפנינה, "מנה אחת אפים", בהיותה עיקרו של בית והאהובה מבין שתי הנשים. אם כי המנה ניתנה לה באחרונה, לאחר שפנינה וכל עשרת בניה קיבלו את מנותיהם. וכך נאמר 13 :
"וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה, וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ".
הרגעים היותר הקשים שפוגשים אדם שחייו חסרים, אם בשל רווקות מאוחרת ואם בשל עקרות, אם בשל התאלמנות ואם בשל אובדן כלשהו, הם ימי החגים. כשכולם מתאספים מסביב לשולחן וקולם של הילדים נשמע, ישנה תחושה של רוממות ושמחה, אך יחד עם זאת, דווקא ההמולה והשמחה מבליטות אצל מי שחייו חסרים את החיסרון, הקושי והבדידות.
הקדמה זו מאפשרת לנו לחוש, ולו במעט, את הרגשת הלב שליוותה את חנה באותה שעה. וכדי להזדהות יותר עם הקושי הרב שחוותה חנה, נעמיק מעט בהבנת הביטוי "מָנָה אַחַת אַפָּיִם".
לפי המדרש 14 , אלקנה היה נותן לחנה את המנה המכובדת ביותר, בשמחה גדולה ובסבר פנים יפות: "'ולחנה יתן מנה אחת אפים' - בכפלים. 'אפים' - בסבר פנים יפות, כנגד פנינה וילדיה, כנגד כל הבנים. דבר אחר: היפה שבהם", וכן פירש רש"י : "מנה אחת אפים - תרגום: 'חולק חד בחיר', הראוי להתקבל בסבר פנים יפות".
אך הרד"ק פירש באופן אחר, וכה דבריו:
"ואדוני אבי ז"ל פירש, 'אפים' כעס, כלומר בכעס היה נותן לה מנה אחת לבד, לפי שה' יתברך סגר את רחמה ולא היו לה בנים שיתן לה מנות כמו לבני פנינה, היה לו כעס ועצב בזה, לפי שהיה אוהב חנה והיה מתאוה להיות לו ממנה ילדים".
בעקבות פירוש זה באר המלבי"ם :
"ונראה שרצה לומר, מנה זו היתה מעוררת אפים, חסרונות וכעסים הרבה, אם מצד אלקנה שהיה מתעצב על שה' סגר את רחמה, נוסף לזה שהיה מצטער בזה יען כי את חנה אהב".
כלומר המילים "מנה אחת אפים" מבטאות את המקום הנפשי העדין שבו נמצאים חנה ואלקנה אישהּ. חנה מלאה בכעס ובלעג על צרתה, וכשהיא באה לקבל את מנת הזבח שלה היא נתקלת בכעסו של אלקנה. אמנם כעסו של אלקנה נובע מאהבתו הגדולה לחנה ומהשתוקקותו הגדולה שיהיה לו ממנה ולד, אך סוף כל סוף מה שניכר על פניו בשעת אכילת הזבח, היה כעס ועצב. חנה מצאה את עצמה בודדה בעולם, ללא ילדים, וחשה שמכל עבר מביטים אליה בכעס ובעצב.
יכול להיות שאלקנה כלל לא ביטא את כעסו כלפי חוץ, אך זה השדר שחנה חשה. אלקנה בוודאי התנהג אתה בעדינות ובאצילות נפש, הוא היה אדם גדול. אך הכאב, המרירות והתסכול גרמו לו להעביר מעין מסר סמוי שנתפס אצל חנה ככעס. אלקנה אהב את חנה אהבה רבה, וכאב לו שהם לא מצליחים לייצר המשכיות ולהתברך בזרע של קיימא. כאב זה יצר מועקה פנימית שיצרה מתח מסוים ביניהם. וכבר הזכרנו שכך טבע העולם, שדווקא בחגים, כשכולם מתכנסים ויושבים מסביב לשולחן אחד, בולט ההעדר והחיסרון, והמפגש המשפחתי מהווה עבור מי שמציאות החיים שלו חסרה, מעין שיקוף של המציאות הכואבת שבה הוא נמצא.
בראש השנה, כאשר ישבה משפחת אלקנה לאכול מן הזבח לפני ה', התעורר כאבם על כך שאינם מצליחים לחבוק בן.

פנינה התכוונה לשם שמים
היחס ששרר בין פנינה וחנה מתואר בנביא במילים: "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ". פנינה היתה צרתה של חנה, שכן דרך שתי נשים הנשואות לאיש אחד, שהן צרות זו לזו 15 . פנינה הצֵרה לחנה והקניטה אותה על היותה עקרה, ומדוע? על כך דרשו חז"ל 16 :
"אמר רבי לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב, אמר: חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם. פנינה, דכתיב: 'וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה' (שמואל א' א, ו)".
פנינה לא הכעיסה את חנה מתוך כוונה רעה ומידות מקולקלות ח"ו, אלא ביקשה לעורר את חנה לתפילה וזעקה ממעמקי נשמתה, תפילה שתקרע שערי שמים ותתקבל ברצון 17 . אם פנינה נישאה לאדם גדול וצדיק כמו אלקנה, בוודאי היתה בעלת מידות תרומיות, ואם כן מוכרחים אנו לומר שנתכוונה לטובה. וכך נאמר בתהלים: "לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים" 18 . אדם כמו אלקנה בוודאי היה ראוי לאשה שהיא "פנינה", מרגלית טובה במחשבותיה ובמעשיה.

מכעסת וחוזרת ומכעסת
ב"ילקוט שמעוני" 19 דורשים חז"ל:
"'וכעסתה צרתה גם כעס'. מכעסת וחוזרת ומכעסת. מה הות אמרת לה? זבנת לברך רבא סודר וכתנת וחלוק?".
פנינה הכעיסה את חנה שוב ושוב ודאגה שהדברים שנאמרו באמת הצליחו לגעת ולפגוע בעמקי נשמתה. המדרש מונה מספר דרכים:
"אמר רבי נחמן בר אבא: היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה: אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לבית הספר?
ובשש שעות היתה אומרת לה: חנה, אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר?
רבי תנחום בר אבא אמר: היו יושבים לאכול והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו, היתה פנינה מתכונת להכעיס את חנה והיתה אומרת לאלקנה: תן לזה בני חלקו ולזה בני חלקו ולזה לא נתת חלקו. למה? 'בעבור הרעימה' על אלקים. אמר לה הקב"ה: את מרעמת אותה עלי, חייך אין רעמים שאין אחריהם מטר, מיד אני פוקדה, שנאמר: 'כי פקד ה' את חנה'".
פנינה התחילה בסדרת ההכעסות שלה בעלות השחר בטרם קמה חנה משנתה, המשיכה בצהרי היום בזמן ששבו ילדיה של פנינה מבית הספר, ושוב בשעת הארוחה המשפחתית. ומדוע? "'בעבור הרעימה', על אלקים".
מעניין הדבר, שבשמם של חכמי המדרש המתארים את מעלליה של פנינה, רמוזה דווקא מידת הרחמים: רבי נחמן בר אבא - "נחמן" מלשון "זה ינחמנו" 20 , ו"אבא" הוא המלא ברחמים כה גדולים על בניו, "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" 21 . רבי תנחום בר אבא - שם זה, כקודמו, מבטא תנחומים ואהבה.
אולי גלגלה ההשגחה שדווקא חכמים אלה ידרשו במעשיה של פנינה, ללמדנו שמעשיה היו מתוך רחמים גדולים, כדי שתזכה חנה בבן, כמפורש בסיום המדרש: "אמר לה הקב"ה: את מרעמת אותה עלי, חייך אין רעמים שאין אחריהם מטר, מיד אני פוקדה", נמצאנו למדים שבגלל מעשיה של פנינה נפקדה חנה.

בעבור הרעימה
פנינה ידעה שהיא עתידה להיענש על מעשיה, ובכל זאת נהגה כך ביודעה כי רק כך תצליח לעורר את חנה לתפילה עליונה שסופה להתקבל. המילים "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" ממחישות את גודל הכאב שמעשיה של פנינה גרמו לחנה. כשם שהרעם גורם בהלה ומרעיד את כל חלקי הגוף, כך מעשיה של פנינה גרמו צער עמוק שכאבו התפשט על כל חלקי גופה של חנה. וכשם שהרעם משאיר אחריו הד שנשמע למרחוק, כך הכאב שגרמו מעשיה של פנינה היה כל כך עוצמתי עד שהמשיך לחלחל בגופה של חנה ולהעמיק את כאבה הרבה אחרי המעשים עצמם.
ישנם שני סוגים של תפילה: תפילה של בקשה ותפילה של תביעה . ישנה תפילה שמהותה בקשה, אדם מבקש שיינתן לו דבר מה, אם יינתן מה טוב, ואם לא, לא יקרה דבר. אולם ישנו סוג נוסף של תפילה, תפילה שאינה מבטאת רק בקשה אלא תביעה. כשהתפילה היא תפילה של תביעה אי אפשר להמשיך הלאה אם לא יינתן הדבר המבוקש. במקרה כזה האדם מרכז את כל כוחו בתפילה, הוא מתרעם כנגד קונו. וכך כתב רבי נחמן מברסלב בספרו"ליקוטי מוהר"ן" 22 :
"ועקמומיות שבלב מפשיטין על ידי רעמים, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב' (ברכות נט ע"א), ורעמים הוא בחינת קול שאדם מוציא בכוח בתפילתו, ומזה נעשה רעמים. כי איתא בזוהר: 'כד קלא נפיק ואערא בעבי מטרא אשתמע קלא לבריתא ודא אינון רעמים' (זוהר, פינחס דף רלה ע"ב), ועיקר הרעמים הם מגבורות, כמו שכתוב: 'ורעם גבורותיו מי יתבונן' (איוב כו, יד). ובשביל זה אנו מברכין: 'שכחו וגבורתו' וכו'. והגבורות הם בחינת כח וגבורה, שאדם מוציא את הקול בכח גדול, והקול הזה פוגע בעבי מטרא, היינו בחינת מוחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזוהר: 'באר מים חיים ונוזלים מן לבנון' - 'מן לבונא דמוחא' (זוהר, פינחס דף רלה ע"ב). וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא לבריתא, היינו בחינת רעמים, וזהו: 'קול רעמך בגלגל' (תהלים עז, יט), היינו בגלגלתא דמוחא, כד אערא בגלגלתא דמוחא, נעשה מהקול רעמים, ונשמע לברייתא".

אנוכי טוב לך מעשרה בנים
אלקנה רואה את כאבה של חנה ומבקש לנחמה באומרו: "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ, הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". למילה 'למה' שתי משמועויות: "לָמָה", כמו פנייתו של משה רבנו לקב"ה: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" 23 , ו"לָמֶה" כמו בפסוק שלנו.
"לָמֶה" הוא ביטוי עדין יותר, משתמשים בו כשפונים לאדם שמצבו ידוע ומנסים לנחמו בלשון רכה, על מנת שיוקל לו. אלקנה מבין שהמטען הרגשי שרובץ על חנה הוא מורכב ועמוק. הוא יודע שחנה מרכזת בתוכה עוצמה אדירה של תפילות ובקשות שמלוות אותה כבר תשע עשרה שנים, וכעת בראש השנה, בבית ה' שבשילה, הכול מתפרץ החוצה. אלקנה עומד לצידה של חנה, מנסה להקשיב לכאבה, לעזור לה להשלים עם המצב ולהסיר את יגונה. וכך כתב האלשיך הקדוש 24 :
"'ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי' כו'. שנותו את לשונו, שלא אמר למה בקמ"ץ המ"ם כי אם בסגו"ל, הלא הוא כי אומרו למה בקמ"ץ משמעו הוא למה היא בוכה, ואין זו שאלה כי גלוי הוא שהוא על כי לא ילדה, אך באומרו למה בסגו"ל הוא כאומר ידעתי הטעם, אך בשביל מה, כלומר איזה תועלת ותיקון תוציאי מזה לצרתך. וזהו 'למה תבכי', מה תועילי בבכי. ושמא תאמרי שהוא להשקיט ולכבות אש דאגת הלב, כדרך הבוכים שמשככים בבכי קצת אש צרתם, אם זו היא כוונתך להניס יגון ואנחה על ידי הבכי, אם כן הוא, 'ולמה לא תאכלי', כי האכילה גם היא תסייע לדוץ דאבה. ואם הוא כי מורת לבך ונפשך אונסתך ומעכבתך מאכול ושתה, הנה אעיקרא דדינא פירכא, כי 'ולמה ירע לבבך' בלי סיבה, והוא הנודע כי אין האשה חייבת בפריה ורביה...".
אלקנה מסביר לחנה: כבר ניסינו הכול, אולי זה רצון ה', שלא יהיה לנו ולד, אולי הגיע הזמן להשלים עם המציאות הזו ולהסתפק בקשר הנפלא לו זכינו, "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". דברי נחמתו של אלקנה, במקום להביא מזור לנפשה, העמיקו את כאבה של חנה והביאו אותה לידי זעזוע. יותר ממה שהצליחה פנינה לעשות בהכעסותיה לאורך השנים, הצליח אלקנה לעשות בדברי "נחמתו".
חנה לא רצתה להסתפק באהבת בעל, היא השתוקקה לאהבת ילדים, להעמדת צאצאים שיגלו את מלכות ה' בחייהם. לאורך השנים חנה היתה מוכנה לסבול ביזיונות מצידה של פנינה צרתה כל עוד ידעה שיש לה שותף לדרך, שאלקנה בעלה לא התייאש, ושהוא מוכן לחוות עמה את קשיי הדרך, יהיו אשר יהיו, עד שתזכה לחבוק בן. אלקנה, עם כל רגישותו אצילותו וגדולתו, מבין שיש מציאויות מורכבות שצריך להשלים אתן. תשע עשרה שנים עברו, שנים של בכי ודמעות ותעצומות נפש גדולות, אולי הגיע הזמן לומר: די! "לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ", אולי הגיע הזמן להשלים עם גזרת עליון ולהבין שלא יהיה ולד, צריך לקום מהאבל, להתקדם הלאה ולשמוח במה שיש, "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים".
לשמע דבריו של אלקנה, חנה מבינה שמעתה אין לה שותף לדרך. היא זוכרת שכשליצחק ורבקה לא היו ילדים, הם עמדו בקרן זווית והתפללו אל ה', ומתוך התפילה המשותפת, הציבורית, הם זכו ל"וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" 25 , והנה כעת היא נותרת לבד במערכה. חז"ל 26 אומרים על יצחק ורבקה:
"'לנכח אשתו'. מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר: ריבונו של עולם, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו, אף היא אמרה כן, כל בנים שאת עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה".
תפילתו של יצחק על רבקה אשתו, ותפילתה של רבקה על יצחק בעלה, התפילה המשותפת הזאת, היא זו שהביאה אל ההריון והלידה. והנה כעת מתברר שכבר לא תהיה תפילה ציבורית משותפת, ואין הדבר תלוי אלא בה. הבנה זו, מעוררת בחנה כוחות מחודשים שלא הכרנו קודם לכן. חנה מתעצמת בתפילה בפתח בית ה' ופותחת בתפילה חרישית שתוכנה מרטיט את הלב ומטלטל את הנפש, וכך אומרים חז"ל 27 :
"'וחנה היא מדברת על לבה', אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן".
כאבה העמוק של חנה עורר אותה לתפילה רבת עוצמה, תפילה שעתידה להטביע חותם על תפילות ישראל לדורי דורות.








^ 1.מגילה לא ע"א.
^ 2.וכן פסק בטור, אורח חיים סימן תקפד: "...ומפטיר קורא בתחילת ספר שמואל 'ויהי איש אחד מן הרמתים' עד 'וירם קרן משיחו'".
ובבית יוסף: "בפרק בני העיר (מגילה לא ע"א) בראש השנה 'וה' פקד את שרה' ומפטיר בחנה. ופירש הר"ן, לפי ששתיהן נפקדו בראש השנה, כדאיתא בפרק קמא".
וכן כתב רש"י על אתר: "מפטירין בחנה. לפי שפקידתה היתה בראש השנה".
ובאבודרהם, תפילת ראש השנה, כתוב: "ומפטיר בתחילת שמואל 'ויהי איש אחד מן הרמתים' עד 'וירם קרן משיחו'. והטעם להפטרה זו, משום דקיימא לן בפרק קמא דראש השנה (יא ע"א) דבראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה".
^ 3.ראש השנה י ע"ב.
^ 4.רש"י שם.
^ 5.רש"י שם.
^ 6.שמואל א' ז, טז-יז.
^ 7.ברכות לא ע"א.
^ 8.פסיקתא רבתי (איש שלום) מג ד"ה כי פקד ה' את חנה.
^ 9.והיה זה ביום ראש השנה. נמצאנו למדים כי שלושת האמהות שנפקדו בראש השנה, שרה רחל וחנה, הכניסו צרותיהן לביתן.
^ 10.רש"י בראשית ב, כד: "'לבשר אחד'. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד".
^ 11.ברכות לא ע"ב: "'וחנה היא מדברת על לבה', אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן".
^ 12.למעשה נחלקו חז"ל אם היה זה בראש השנה. לפי הזוהר, בכל מקום שנאמר "ויהי היום" הכוונה לראש השנה. אך במדרש שוחר טוב שמואל פרשה א, דרשו: "'ויהי היום'. רבי יהושע בן לוי אומר: זה יומו של עצרת", ובפירוש מהר"י הכהן על המדרש מבואר: "מפני ה' 'היום' ה' הידיעה, שזה יום המיוחד, וידוע מצד מתן תורה כדכתיב עליו 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' גם כן בה' הידיעה, כי דרשו בו רבותינו ז"ל 'זה ששי בסיון'". וכן בתרגום: "והוה יום מועדא".
^ 13.שמואל א' א, ד.
^ 14.ילקוט שמעוני, נביאים, רמז עז.
^ 15.ראה יבמות פ"א, מ"א.
^ 16.בבא בתרא יד ע"א.
^ 17.עיין רש"י שם שהביא שני פירושים למילים "בעבור הרעימה": "שתתאונן, ורבותינו אמרו: 'בעבור הרעימה', שתתפלל, ולשם שמים נתכוונה".
^ 18.תהלים קכה, ג.
^ 19.ילקוט שמעוני - נביאים רמז עז.
^ 20.בראשית רבה כה, ב: "רבי יוחנן אמר, לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש, לא הוה צריך קרא למימר אלא נח 'זה יניחנו', או נחמן 'זה ינחמנו'...".
^ 21.תהלים קג, יג.
^ 22.ליקוטי מוהר"ן תורה ה.
^ 23.שמות לב, יא.
^ 24.אלשיך שמואל א' א, ח.
^ 25.בראשית כה, כא.
^ 26.בראשית רבה סג, ה.
^ 27.ברכות לא ע"ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il