וכך הייתי אומר...

ה'אוהב ישראל' מאפטא ידע מה אירע עימו בגלגולים הקודמים. הוא העיד על עצמו, שזה הגלגול העשירי שלו, ובאחת הפעמים הקודמות זכה להיות כהן גדול.
מספרים, שביום הכיפורים, בעת שה'אוהב ישראל' היה ניגש לפני התיבה, ומגיע בתפילת מוסף לסדר עבודת הכהן הגדול, היה משנה מעט בנוסח התפילה, ובמקום שכולם אומרים – "וכך היה אומר", היה ה'אוהב ישראל' מזכיר בסילודין – "וכך הייתי אומר...", כי זכר את הפעמים שעבד בעצמו את העבודה בזמן המקדש....
אנו (לפחות, רובינו) איננו זוכרים את גלגולינו הקודמים, וגם ככל הנראה לא זכינו לשמש ככהנים גדולים בבית המקדש. ובכל זאת, דומה שבתוך ליבנו עלינו לומר לעצמנו בשעת אמירת סדר העבודה – 'וכך הייתי אומר'.
וכאן תשאלו – מדוע ולמה?
מי שיתבונן בענייני יום הכיפורים, כפי שהם מוזכרים בתורה, יגלה בוודאי שמרכז עבודת היום היא עבודת הכהן הגדול במקדש. כל העם צם ושב בתשובה, אך הלב והמרכז הייתה עבודת הכהן הגדול. ואכן, בזמן שהמקדש קיים, העם כולו היה מרוכז בצפיה והתבוננות בכהן הגדול, וחש שעבודת העם היא רקע וליווי לעבודת הכהן. וכך אנו אומרים בתפילה – "והכהנים והעם, העומדים בעזרה, כשהיו שומעים...".
ולכאורה, דבר זה תמוה מאוד - הרי זוהי עבודתו של אדם אחד? אמנם, אדם גדול מאוד, אך אדם אחד. לכאורה, כפרתו של כל אחד תלויה בעיקר בעבודתו שלו, ולמה תלתה התורה את כפרת כולם בעבודתו של איש אחד?
התשובה היא, שמצד האמת, הכהן לא נכנס אל הקודש לבדו, אלא נכנס בשם כל ישראל, וכך למעשה כולנו נכנסים עימו. עלינו לעשות עבודה פנימית לחוש, שאנו בעצמנו הקטרנו קטורת בקודש פנימי, בבחינת 'וכך הייתי אומר'.
וכעין רעיון זה מצאנו בפירוש בעל הטורים לפרשת וארא (ז, ט). כידוע, בעקבות מעשה קרח, ציווה ה' שנשיאי השבטים יכניסו את מטותיהם לקודש פנימה, ומטה אהרון בתוך מטותם. ובבוקר, כשהוציאו את המטות, התברר שרק מטה אהרון פרח, ונודע שאהרון נבחר לקדוש ה'.
ויש להקשות – הרי המקדש נקרא בית יער הלבנון, לפי שהכל פרח שם, ואפילו הקורות המסותתות, שמהם נבנה המקדש, פרחו. וכיצד לא פרחו מטות השבטים? והתשובה לפי ביאור הטור, שכשהכניסו את המטות פנימה, בלע מטה אהרון את המטות האחרים, (כפי שבלע את מטות חרטומי מצריים), וכשהוציאום - חזר ופלטם, ולכן המטות האחרים לא פרחו.
לפי זה, היו בני ישראל יכולים להמשיך ולהתלונן כתלונת קורח, שבגלל אהרון הם לא זוכים להתעלות ולהתקדש, כי רק הוא נכנס פנימה, וכפי שהמטה שלו בלע את מטותם. אלא, שהתשובה היא, שכולם פרחו, כשהם היו בתוך מטה אהרון. וכך, כשאדם מרגיש שאהרון נכנס לקודש הקודשים, כשכל יהודי שרוי כביכול בתוך ליבו של אהרון, הוא זוכה לכפרה והתעלות.
ונראה, שהעובדה שכולם מתרכזים סביב עבודת האיש האחד, מורה לנו את הדרך לתיקון החטאים. הרבה פעמים, האדם חוטא, כי הוא לא מרוכז. אם האדם היה מתרכז וחש שה' כאן משגיח עליו, והוא מצוי בקודש הקודשים שלו, הוא לא היה חוטא.
בא יום כיפור, ומלמד אותנו – תתרכז! גם כשאתה עומד רחוק, תרגיש בקודש הקודשים! תחוש שה' משגיח עליך כל הזמן, וממילא לא תחטא. וכפי שהרמ"א פותח את אורח חיים – שיוויתי ה' לנגדי תמיד, תחוש שה' משגיח על כל תנועותיך, ולא תחטא!
שנזכה עוד השנה לראות את הכהן הגדול בעבודתו! ותמיד נחוש שה' עימנו!