בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

מגדל הפורח באוויר

אל לנו להתבונן בבעיית הסוכות במגדלי מגורים במשקפיים של פרקטיקה הלכתית בלבד, אלא לעיין בהדרכה התורנית שיוצאת ממנה – המגורים במגדלים מנוגדים לטבעיות החיים.

undefined

הרב טל חיימוביץ

חשוון תשפ"ג
5 דק' קריאה
תושבי מגדל בבל שבפרשתנו לא נזקקו לדון בשום פורום בדבר המיקום של סוכתם. הם הסתדרו יפה מאוד גם בלא מרפסת סוכה. אבל השנה נוכחנו גם באופן ציבורי כי אנשי המגדלים שבאזור המרכז מתחבטים בעניין זה.
חג הסוכות תשפ"ג עורר דיון ער מאוד ביחס למצוות הסוכה בעולם המודרני ואתגרי הבנייה הרוויה; אך למעשה מצווה זו היא רק משל לשאר מצוות וערכים שנאלצים לעמוד על נפשם מול עולם שבו דברים שהיו מובנים מאליהם כבר אינם כאלו. האם המציאות מובילה אותנו להבין כי ההלכה והעולם המוסרי אינם תואמים למציאות המתהווה והמתפתחת, והם זקוקים לעדכון "רענן וחדשני" שיהיה יותר טבעי ונוח למשתמש?

התורה ומצוותיה טבעיים
ראשית יש לדעת כי אכן, הדרישה שעומדת מאחורי הרצון לעדכן את ההלכה או את ענייני המוסר נובעת כנראה מתביעה פנימית שיש בה נקודת אמת. לא ייתכן כי התורה ופיקודיה ישכנו בדיסוננס עם החיים הנורמטיבים והטבעיים. כך משמע מדברי חז"ל בעשרות מקומות. חז"ל אמרו ש"אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג יז; ראה פרקי משה אלמושנינו שם), וקבעו בכך את התפיסה כי המוסר הטבעי וההתנהגות הנורמטיבית לא רק שאינם עומדים בניגוד לתורה, אלא הם הבסיס לקיומה, עד שנכון לומר כי "דרך ארץ היא יסוד לתורה" (נתיבות עולם למהר"ל, נתיב דרך ארץ, א).
בזמן הגלות אומנם הפכו החיים הטבעיים למציאות מנותקת מהאידיאל היהודי. האידיאה הדתית התכנסה "בקן הקטן והדל, במקדש מעט שבבתי כנסיות ובתי מדרשות, בחיי הבית והמשפחה הטהורים, ברשמי שמירת דת תורה" (למהלך האידאות ד). הגלות הייתה מצע רוחני שבו שרר ניתוק בין החיים הטבעיים לחיי הקודש, והגישה הכללית הייתה ש"כל מה שיוסיף היישוב תיקון יוסיף השכל חורבן" (חובות הלבבות, שער הפרישות, ב). זאת משום שהקדושה שבגלות היא "כישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע" (אורות התחיה כח). לעומת זאת, כששב ישראל לארצו והחל לדרוש כראוי להעמיד את הקדושה המתאימה לטבע, שהיא קדושת ארץ ישראל (שם, שם) - התביעה לחיבור בין החיים הטבעיים למעשה התורה והמצוות הפכה לצורך שאי אפשר לוותר עליו.
משום כך ברור כי כשדרך החיים הטבעית נראית כמתנגדת לקיום חיים תורניים, עולה התמיהה: הייתכן כי דרך התורה לא תתאים לחיים מפותחים ומודרניים?!

זהירות, כאן בונים!

אלא שלמול זאת ראוי להעמיד הסתייגות חשובה, שבלעדיה בניין זה עלול להיות כבניין נערים הראוי לסתירה. נכון הוא ש"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו... שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה" (אורות התורה יא, ב). ומשום כך, באופן עקרוני אין לו לאדם להתכחש לתחושתו הפנימית. עם זאת, עליו לזכור ש"התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה" (שם, שם). מאחר שהישרות הטבעית של האדם נבקעה ונרמסה כבר בחטא האדם הראשון (ראה שמונה קבצים א, עד), ואדם שלא תיקן את דרכיו בהתאמה מוחלטת לדרכי התורה מתוך עמל והכנעה, קשה להאמין שכל תחושותיו הפנימיות נולדות רק מתוך ישרות טבעית ולא מתוך היכנעות לעצלות, לתאוות חושיות או לחלופין מתוך סחף אחר רוח פרצים מערבית כובשת – כדברי מרן הרב לר' חיים הירשנזון: "שאין ליבו נוטה לחשוד את הדברים המוחלטים בחברה האנושית שבהווה בתור מוסר וצדק, שהרבה מהם אינם כי אם כסף סיגים מצופה על חרס" (אוצרות הראיה א, עמ' 397).
סביר יותר להניח כי אדם שכזה מנע את עצמו ממרירות הסם, סמא דחיי, הנדרש לקניין דברי תורה (ראה מוסר אביך ב, א); הלך אחר עיניו – ואחר כך עוד דרש שהתורה תתיישר בבקשה ומהר.
"כל זמן שאין האדם בשלמות, כל מה שמדמה לו ידע שהוא ממש להפך, כעניין 'האומרים לרע טוב' וגו'... רק מי שהאיר ה' יתברך עיניו בדברי תורה דכתיב בה אמת כמו שאמרו ז"ל, על ידה יכול לבוא על האמת" (צדקת הצדיק קמ).

לארגן את החיים על פי התורה
אמשיך להשתמש במשל מרפסות הסוכה במגדלים. לכאורה אין שום מצווה או עבירה לחיות במגדלים גבוהים ככל שיהיו, ונראה שלתורה שאין מה לומר על זה. אבל כל זה רק אם אנו סוברים שהמקום של התורה הוא בין התנור לכיריים, או שהוא רק במקום מוגדר ומסוים מאוד. תפיסה זו היא תפיסה גויית (או שפינוזית) שנולדת מתוך שחיי הקודש שלהם כולם רק התייחסות לעצמות הא־לוה הבלתי נתפס לגמרי – מה שהופך את חיי הקודש והדת לדבר זר לחיי האדם (ראה דעת אלוקים עמ' קלג). תפיסה שכזו מחייבת מי שרוצה בחיים נורמטיביים לצמצם את הנוכחות של האלוקים המהממת את רוח האדם למסגרת המיסה של יום ראשון.
אבל ישראל קדושים, כל חייהם קדושים, ולמרות שהם שוקקים ברגשותיהם לא־לוה עצמו, הם מתרכזים במוחם וליבם ומגלמים בחייהם ממש את האידיאלים האלוקיים (שם, עמ' קלב) – "מה אני רחום אף אתה רחום, מה אני חנון אף אתה חנון". זוהי תורה לחיים, לכל פרט בחיים. אצל ישראל הקודש והתורה אינם איזה מקצוע, אלא הקודש מעצב את כל חייהם. אין אף אומה ולשון שדומה לישראל בזה. בספרו המצוין של הרב ד"ר יוסף שטמלר 'פלטינה ופלסטלינה' ישנה הרחבה גדולה בעניין זה, אך ראוי לצטט מספרו דווקא את מי שדמותו לא מהווה סמל ודמות רבנית, אך הבחין גם הוא בעניין זה:
"כשאמרו לפרופ' ליבוביץ שבדומה ליהדות, גם באסלאם יש חמש מצוות, הוא דחה את הדברים ואמר: 'אין זה עניין כמותי. זו שאלה של פרוגרמת חיים '. וכששאלוהו שאלה דומה בנוגע לנצרות, הוא גער בשואל: 'אין כאן שום אנלוגיה. הנצרות איננה פרוגרמת חיים! מה איתך?! הנצרות איננה מתייחסת למטבח ולשולחן, אין בה דיני נידה וטבילה המטביעים חותמם על חיי האיש והאישה במשך שליש של כל חודש, והעיקר - אין בה שבת... הגורם הדתי בנצרות הוא מקטגוריה אחרת לגמרי מאשר ביהדות... הנצרות אף פעם לא קבעה פרוגרמת חיים לאדם'" (שם עמ' 77-76).

הליכה בהלכה
ההלכה אמורה להיות - כלשון הנביא חבקוק (ג, ו) - "הליכות עולם", כלומר עניין של הנהגה (עי' מצודת ציון שם). היא אמורה להנהיג את חייו של האדם, לקבוע "פרוגרמת חיים". אין זה עניין שצריך "להסתדר איתו". אפשר לפעמים לשמוע שיח שבו החיים הם דבר נתון, ו"עכשיו נראה מה אפשר לעשות עם ההלכה". ובכן, לא כך הורונו חז"ל. בגמרא מנחות (מא, א) הוכיח המלאך את רב קטינא על שהיה עושה טצדקי להפקיע עצמו ממצוות ציצית, ואמר דבעידן ריתחא ענשינן אעשה. וכתבו התוספות שזהו אפילו בכגון מצוות ציצית, שאין אדם מחויב ללבוש טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית. וכן לגבי ישיבת סוכה, למרות ש"הולכי דרכים פטורים מן הסוכה" (סוכה כו, א), אמר על כך רבי אליעזר (בסוכה כז, ב): "משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל". אף אחד לא אמור להסתדר עם ההלכה, אלא לסדר את חייו על פי ההלכה.
כשהתורה כותבת מצווה, היא באה לסמן גבולות ונקודות טופוגרפיות על מפת חיי האדם, שעל פיהם עליו לכוון את חייו. לפיכך השאלה במשל שלנו היא לא איך נסתדר עם מצוות סוכה במגורים במגדל, אלא באיזו דירה ראוי לגור כך שמצוות התורה ישתלבו שם באופן הטבעי ביותר. ולא משום שאנו מנסים להפקיע את טבעיות החיים, אלא משום שההלכה היא המסמנת לנו מהי הטבעיות של החיים! ואכן, כנראה שלצורך העניין - זה לא כל כך טבעי לגור במגדלים. אדם שגר במגדל הרי לא יכול לקיים מצוות התלויות בקרקע; מתקשה במצוות סוכה; מתקשה בהעמדת נר חנוכה (למעלה מכ' אמה) וכן הלאה והלאה. אם, כהמשך למשל, ציבור הדורשים מגורים הקרובים יותר לקרקע היה הולך וגדל - ארץ ישראל הייתה כמובן יותר מיושבת, והפריפריה הייתה הופכת למקום יותר מרכזי. גם ארץ ישראל וגם מצוות חסד, מה רע?
דומני שראוי, בדומה למה שראינו בפרשת השבוע, לחשוב ולהחליף את מגדל בבל המודרני ב"מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב" (משלי יח, י), ובא לציון גואל – תרתי משמע.

הכותב מכהן כר"מ בישיבת מעלות וכראש תוכנית רבנן דאגדתא
מתוך העיתון בשבע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il