בית המדרש

  • מדורים
  • חינוך ילדים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

מריבות ילדים

שני ילדים בני שלש וחמש רבים ביניהם על משחק, האם ישנה עצה? המריבה היא סוג של שיתוף פעולה סמוי בין הילדים בכדי להשיג תשומת לב מההורים; ילדינו הם ילדים טובים. צריך להיות לנו, ההורים, אמון מלא בילדינו, שבכוחם לפתור את הבעיות ביניהם בכוחות עצמם.

undefined

הרב אליקים לבנון

ח' אלול התשס"ו
2 דק' קריאה
שאלה:
יש לנו שני ילדים בני שלש וחמש. לעיתים קרובות הם רבים ביניהם על משחק או מי ראשון וכד'. אנו מנסים לעשות סדר, אך בדרך כלל זה רק מעמיק את המריבה. האם ישנה עצה?

תשובה:
אחד הדברים החיוניים לילדים הוא, תשומת הלב של ההורים. תינוק בגיל הרך, תלוי למעשה לגמרי בהוריו. הם מאכילים אותו, הם מלבישים אותו וכו'. לאט לאט, גדל התינוק ונעשה עצמאי יותר. מחד, הוא שמח בכך מפני שהוא כבר לא תלוי לגמרי בהוריו. מאידך, מרגיש הילד הקטן חסרון, מפני שתשומת הלב של הוריו איננה נתונה לו במלואה. שני אחים, מבלי להבחין בהגיון, אלא בהרגשת הלב, לומדים יחדיו כיצד למשוך תשומת לב של ההורים, והם משתפים פעולה, שלא ביודעים, איש עם רעהו. לכן, למשל, כאשר יש משחק אחד, לומדים שניהם, שאם ישחקו בו בשלום ובשלוה, לא ימשכו כל תשומת לב של ההורים. לעומת זאת, אם יריבו על המשחק, מיד יתעוררו ההורים ויחקרו מי התחיל ומי המשיך, וזה יטעון בכה וזה בכה, כך הם מערבים את ההורים והופכים אותם לשותפים פעילים במשחק שלהם. גם אם אחד ההורים צועק על ילד אחד, אין לך השגת תשומת לב גדולה מזו. למען האמת, הילדים כאילו "חופרים בור" להורים, וההורים פשוט נופלים בבור זה.

הפתרון בא ע"י אימוץ של כמה הנחות יסוד:
א. ילדינו הם ילדים טובים. הם אוהבים איש את רעהו ורוצים רק להיטיב אחד לשני.
ב. הם סובלים מהמריבות שביניהם, ומאד רוצים להפסיק לריב. אבל אנו ההורים, נותנים להם תשומת לב ובכך גורמים להמשך המריבה.
ג. יש לנו, ההורים, אמון מלא בילדינו, שבכוחם לפתור את הבעיות ביניהם בכוחות עצמם, והם אינם זקוקים לפתרונות שלנו.

על יסוד הנחות אלה, כאשר אנו ההורים רואים אותם מתקוטטים, אנו עושים מיד את החשבון, ואומרים לעצמנו: הם מתקוטטים כדי למשוך את תשומת לבנו. אם לא ניגרר אחריהם, ודאי יפסיקו לריב, מפני שלא תהיה להם כל סיבה לכך. הפתרון שהם ימצאו, טוב יותר מכל פתרון שאנו נמצא להם. לכן, נשקיף על המריבה בשלוות נפש, מתוך ידיעה שהם גם לא יזיקו האחד לשני, שהרי הם אוהבים מאד. התוצאה תהיה, שבימים הראשונים הם יגבירו את המריבות ויקצינו מאד, מתוך תקווה שאולי שוב יצליחו למשוך את תשומת לבנו. אבל לאחר מספר ימים, יתייאשו הילדים מתגובת ההורים, ויבינו, ששוב אין להם סיכוי למשוך תשומת לב באופן כזה. הם יפסיקו את המריבות, וינסו לחפש דרך אחרת, לפעמים חיובית ולפעמים שלילית כד
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il