פעם אחת, באחד מתלמודי התורה בישראל, נגנב שעון יקר מאחד הילדים. חרושת של חשדות החלה להציף את הכיתה, והאירוע גרם למהומה גדולה. חלק מהתלמידים הציעו לערוך חיפוש בכיסים ובתיקים של כל הילדים, וכך לאתר את הגנב.
המלמד, החליט לתת הזדמנות אחרונה לגנב, ולאתרו בדרך שלא תבייש אותו ברבים. הוא הורה לכל התלמידים לעמוד בשורה מול הקיר ולעצום את עיניהם. התלמיד שגנב את השעון, יחזיק אותו בתוך ידו הקמוצה. כל התלמידים יושיטו את ידיהם מאחורי גבם, והמלמד יעבור ביניהם, יפתח את ידיהם, וישלוף את השעון בלי שהתלמידים האחרים ידעו מי הגנב. הוא גם הבטיח שהגנב לא ייענש.
ואכן, השעון התגלה, והשלום שב לשרור בכיתה, כשהמלמד שומר על סודו של התלמיד שכשל.
התלמיד שכשל ציפה שהמלמד יקרא לו וינזוף בו, אך למרבה הפלא, המלמד התעלם לחלוטין מהגניבה והמשיך להתייחס אליו כרגיל.
עברו שנים רבות, המלמד הזקין וגם התלמיד התבגר והיה לאיש. יום אחד בא התלמיד לביקור מיוחד אצל המלמד. לאחר ששוחחו מעט, אמר התלמיד: "אני רוצה להגיך לך תודה מיוחדת על כך, שלמרות המעשה הנורא שעשיתי, המשכת להאיר לי פנים. אני בטוח שזה היה קשה מאוד"!
ענה לו המלמד: "איני יודע על איזה מקרה אתה מדבר. לא ידוע לי על מעשה נורא שעשית".
כשהזכיר לו התלמיד את מקרה השעון, גילה לו המלמד: "דע לך, כשאמרתי לכל התלמידים לעצום את העיניים, גם אני עצמתי את עיני..."
ואולי, הסיפור הזה מתרץ את התמיהה הגדולה ביותר בפרשתינו - הכיצד יצחק אבינו, נביא ה', רצה לברך את עשיו הרשע? וכי העובדה שכהו עיניו מראות באופן גשמי גרמה לכך שכהו עיניו מלראות באופן רוחני את רשעותו של עשיו? והלא, אדם גדול כמוהו, וודאי יכול להרגיש מבחינה רוחנית בשקריו ורשעותו של עשיו?
יתר על כן, רש"י (כז, א) מביא שעיניו של יצחק כהו בגלל העשן של נשות עשיו, שהיו מקטירות לעבודה זרה. ואף התורה מעידה על נשות עשיו – "ותהיין מורת רוח ליצחק...". אם כך, יצחק ידע, ראה וניזוק מרשעותם של נשות עשיו, וכי היה תמים לחשוב שהנשים רשעות והבעל צדיק?
תשובות רבות נאמרו לקושיא זו, אך הבעל שם טוב הקדוש (בעש"ט על התורה, פרשת תולדות, אות ג) אומר בהקשר לכך דבר מדהים – "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. פירש רש"י שהיה צד אותו ומרמהו בדברים, ואמר הקדוש רבי מיכל מזלאטשוב בשם רבו מרן הקדוש רבינו הבעל שם טוב זצלה"ה, שמיום שרימה עשו את יצחק גרם שאין שום צדיק יוכל לראות על בנו שום דבר רע".
יודעים אנו, לאור דברי הרמב"ן, שהתכונות הטובות שיש בעם ישראל הוטבעו בנו מכוח מעשיהם של האבות הקדושים, "מעשי אבות סימן לבנים". כך, למשל, היכולת של יהודי למסור נפשו על קידוש ה', היא מכוח מסירות נפשו של יצחק בעקידת יצחק.
מחדש כאן הבעש"ט, שיצחק, כביכול, בכוונה הטעה את עצמו להאמין לדברי הרמייה של בנו, והכהה את עיניו, כדי לא לראות את חטאי בנו. ומכח דרכו זו של יצחק, הוטבע בלב כל ישראל, שהדרך הטובה והצדיקה היא לא לראות בחטאי הילדים.
וודאי שלא טוב להיות תמים, אך יש כאן אמירה חינוכית עמוקה, שביסוד הקשר בין הורים לילדים, ההורים צריכים כביכול שלא לראות את מעשיהם הרעים של ילדיהם...
ומכח זה, רצה יצחק לברך את בנו, כדי שהעין הטובה והברכה הזו, תהפוך אט אט את לבבו לטוב...
ויהי רצון, שנזכה תמיד לראות את הטוב בילדינו, להתפלל עליהם, לברך אותם, ומכוח זה יצמחו להיות ילדים טובים וצדיקים!