בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • התבוננות כללית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

"בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא"

מהי "מחלת הישות"? עם אלו ניסיונות מתמודד דורנו? על החצנה ועל תפילת הירושלמי.

undefined

הרב יהושע כ"ץ

אלול תשס"ו
11 דק' קריאה
במשנה בסוף מסכת סוטה רשימה של תופעות, המתארות מצב שיהיה בעקבות המשיח. ("בסוף הגלות, לפני ביאת המשיח". רש"י שם.). התופעה הראשונה הנזכרת שם היא: "חוצפא יסגא", כלומר החוצפה תגדל. המושג "חוצפה יסגא" יש לו משמעות אדירה. בדרך כלל משתמשים במושג "חוצפה" לאמירה קשה, התנהגות מזלזלת ופוגעת, כפיות טובה, או גילוי של עזות. ומצאנו שהתרגום של "גוי עז פנים" (דברים כח, נ) הוא: "אומא חצופי אפין" (יב"ע שם). 1

באותו מקור בסוטה, וגם בסנהדרין צז, נזכרות תופעות נוספות, שאפשר לחברן להגדרה זו המקובלת לחוצפה. "נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים. בת קמה באמה וכלה בחמותה... ואין הבן מתבייש מאביו". "העזות תרבה". ועוד. אלו נראות כפירוט והרחבה של "חוצפא יסגא". תופעות אלו, לצערנו, בולטות בדורנו, ולא רק בקרב רחוקים.

נראה שחז"ל לא רצו לתת לנו רק סימנים, כדי שבהגיעם נשמח ונגיל, בסגנון: הנה הוא בא, בקרוב ממש. מטרתם היתה, שנהיה מודעים לכך שאלו יהיו הנסיונות של הדור; ועלינו להקדיש תשומת לב לכך ולמצוא דרכים להתמודד, לעמוד בנסיון ולגבור על אותם יצרים. ובכך נקדם (תרתי משמע) את המשיח, שיתגלה בב"א. 2

מחלת הישות
כיוון מיוחד ל"חוצפא יסגא", [השייך למאמר הנ"ל "נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים"], עולה מתוך ספרו החינוכי הנפלא של הרבי הקדוש מפיאסצנה זצ"ל הי"ד, "חובת התלמידים" בפרק ו'.
"מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלת הישות , כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה ח"ו עד שאול ירד. לדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב את עצמו ודעתו ל-יש בפני עצמו . הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר, ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר רק מפני שהוא רוצה בכך; ולב התלמיד מתרחק על ידי זה מרבו, עד שכל דבריו תורתו והדרכתו, לא יועילו לו".
"מין גאות היא זאת המחלה; וכבר חזו לנו קדושינו ז"ל מראש ואמרו שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה וביטול לפני הוריהם, רבותיהם ומדריכיהם הטובים. הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת עבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל את עצמם לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מחשכת יער האיום אל דרך ישוב בני אדם, היה רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קדוש היה, בלעוהו ואל תוך נפשם וליבם הכניסוהו, לא כן עתה שהנער מתגאה לאמור: אני די לעצמי , דעתי טובה וישרה, עליה אסמוך ובדרכי אלך".

נתבונן עד כמה דברים אלו, שנכתבו ערב השואה האיומה, יכולים לעורר מחשבה למחנכי דורנו! מעניינת במיוחד ההגדרה "מחלת הישות". בזמננו נוהגים הצעירים, בהתרשמם מהישג, או כשדבר מהנה אותם במיוחד, או שהצליחו לקבל מצופה, להכריז בקול גדול: "יש!". ייתכן שיש כאן ביטוי ל"מחלת הישות" בתת ההכרה.

התקשורת כהתגלמות החוצפה
א. בדורנו "זכינו" להבנה נוספת, חדשה , מעמיקה ורחבה, למושג "חוצפא יסגא". ניתן לומר שהבנה חדשה זו, בעקבות המציאות שאותה אנו חיים, היא עצמה מסימני הגאולה... ה"חוצפא יסגא" היא היפך המושג "הצנע לכת". התופעה מתבטאת לפחות בארבעה תחומים, כדלהלן.

את המושג "הצנע לכת" לימדנו הנביא מיכה (ו): "הגיד - הקב"ה (רש"י) - לך אדם מה טוב - לך לעשות (רש"י) - ומה ה' דורש ממך? כי אם: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת - עם א-להיך". חוצ-פה מאפיינת את ההחצנה, כל מה שאנו מוציאים לחוץ, בעיקר מחוץ לפה, והיה צריך להיות מוצנע.

ישנם דיבורים מיותרים , ויש שאין כדאי לאומרם; והרבה מן הדיבורים הנם אסורים ממש . כגון התחום הרחב והחמור כל כך - לשון הרע ורכילות. כל אלו אין מקומם חוץ פֶה .

אפשר לדרוש את סוף הפסוק הנ"ל במיכה: אם רצונך להיות "עם ה' א-להיך", אזי עליך לקיים "והצנע לכת ". לא להיות מהולכי רכיל, המעבירים "סחורתם" ממקום למקום ואומרים: "כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני". זוהי רכילות! או: "כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך שמעתי עליו... דברים של גנאי". זה לשון הרע! (עפ"י רמב"ם דעות ז, ב). כולם בכלל חוצפה הם. עליך להצניע ידיעותיך על בני-אדם או על ציבור; אין לך לגלות אלא את הנצרך, מה שאינו במסגרת זו, תצניע ואל תוציא חוצ-פה.

הגדילו "לעשות חיל" בכך בדורותינו אמצעי התקשורת לגווניהם. תחושתנו היא שכמעט כל מטרתם היא לחשוף, ומה שיותר מהר, בבחינת "כל הקודם זוכה"; לחשוף את הבלתי ידוע עדיין. במיוחד את השלילי והגרוע. כל מה שעל-פי רוב כדאי שיהיה יותר מוצנע - אתגר גדול יותר הוא, לגלותו ולהוציאו לאור. "צנעת הפרט" - מאן דכר שמיה?!

להיפך, שולט מושג, כעין חוק, שאוזן לא שמעתו בעבר, " חופש הביטוי ", (ומצטרף אליו המושג המעוות: "זכות הציבור לדעת"), הנותן למעשה לגיטימציה לכמה מסוגי "חוצפא יסגא" (=התגברות החוצפה).

לא אחת, ואולי מותר לומר בדרך כלל, מוסיפים אמצעי התקשורת לסוגיהם נופך, שקרים, עלילות, גוזמאות ופרשנות מסולפת - בזדון או בשגגה - וכן מעלים השערות שאין להן כל אחיזה במציאות ועוד. התקשורת היא התגלמות של חוצ-פה יסגא; אויב מספר אחד של המושג הנאצל "והצנע לכת"; וממילא גם של ההמשך, "עם ה' א-להיך". הסכנה גדולה. השפעתם של אמצעי התקשורת לגווניהם היא, כידוע, עצומה; כי במשך הזמן ומתוך ההרגל שפתה-שפתנו, נטיותיה-נטיותינו, השקפתה-השקפתנו. אין ברירה, יש להתרחק, עד לשינויה המהותי.

ב. כאמור, חוצפה היא החצנה, המתבטאת בעיקר בפה. ובכן, כמה מאפיין את דורנו הפרסום. כוונתי למפרסמים עצמם באמצעים שונים. דואגים ומשתדלים שיכירו אותם, שידעו עליהם ועל פעלם [למרבית האירוניה (זה טרגי-קומי) הרבה פעמים מעוניינים שיידעו הרבה מעבר לפועלם... ] וכך הם קונים לעצמם שם, מעמד, פרסום רחב והצלחה, לטעמם.

כמובן אין מדובר כאן בפרסומת חיובית, להשפיע השפעת קודש; אף לא בפרסומת מסחרית וכדומה עסקינן, שהיא חשובה להצלחת העסק, הפרנסה, אם כי גם בזה אין להגזים וח"ו לסטות מן האמת; מדובר כאן על רדיפת הכבוד. כבוד, כמובן, לא במובנו האמיתי. פעמים לא מעטות, כתוצאה מרדיפת קניית השם, דוחקים רגלי אחרים; ויש שפוגעים בהם ובמעמדם.

כך "דוחקים את רגלי השכינה" (ראה קידושין לא א); שהרי כיצד זה ייתכן שתהיה "עם ה' א-להיך", כאשר הקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" (עפ"י סוטה ה).

נעיר כי לא הרחבנו כאן עוד על תופעת הראוותנות והדגשת חיצוניות בכלל: בעושר, ביופי, בעוצמה. ברור שכל תופעת ה"חוץ" גם בלא ה"פה" היא פגומה, וסותרת ערך "הצנע לכת". ואולי נוכל "לדרוש" המילה חוצפה, חוצ-פֹה; שכל המעניין פֹה, הוא - איך נראים הדברים כלפי חוץ (הערה זו שייכת - במידה רבה - גם לסעיף הבא, כי גם שם, כמובן, לא מדובר דווקא על הפֶה).

צניעות בעבודת ה'
ג. תחום נוסף בו מוצאים אנו את החוצ-פה, הוא בדברים שביני לבין הקב"ה . הכוונה אינה לתחום שבין אדם למקום דווקא, אלא לכל סוגי המצוות, גם אלו שבין אדם לחברו . דברים יפים רבים אנו עושים, ואף אחד לא צריך לדעת עליהם. מדוע אפוא להוציאם החוצה?!

זאת ועוד, יש ערך עצום, המגדיל לאין ערוך את זכות המצווה וגודל המדרגה של עושיה, כשהדבר נעשה בסתר. דוגמה בולטת היא צדקה, ככתוב: "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא, יד), (=חרון אף). כמו-כן הנהגות מיוחדות של גמילות חסד ושאר עניינים שבין אדם לחברו. הנהגות טובות, עניינים של חסידות; התגברות על מידות רעות והרגלים רעים; הצטיינות בביטחון, בתפילה ועוד ועוד. לכולם יפה הצניעות.

כל זה מרומז במשפט אחד בתרגום יהונתן לפסוק הנ"ל במיכה: "והצנע לכת עם א-להיך", " והוי צניע להלכא בדחלתא דאלקך ". תרגום חופשי לעברית: נדרשת צניעות בהליכה ביראה ועבודת ה'. הרחיב - במצודות דוד (שם): "כי אם. ר"ל אין שום דבר כי אם לעשות משפט ולאהוב את הצדק וללכת עם א-להיך - בדרכי מצוותיו - בצנעה - לא בפרסום רב ולהתייהר ".

בסוגיה נכבדה זאת כדאי לציין את הגמרא במסכת סוכה (מט, ב). הגמרא דורשת את "והצנע לכת " שזו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. והגמרא ממשיכה: "והלא דברים קל וחומר. ומה דברים שדרכם לעשות בפרהסיא אמרה תורה 'הצנע לכת' ; דברים שדרכם לעשות בצנעה - על אחת כמה וכמה".

רש"י שם מחבר את הוצאת המת עם ניחום אבלים, ומבאר את הקשר של "והצנע לכת " עם הוצאת המת והניחום והכנסת כלה. וזה תורף דבריו. אלו דברים שנאמר בהם "לכת". "טוב ללכת אל בית אֶבֶל מלכת אל בית משתה" (קהלת ז, ב). אלו הן מצוות, שכאמור, מעצם מהותן מבליטות את עושיהן. כמעט שאי-אפשר לעשותן בצנעה, ואף על פי כן, גם במצוות אלו (מכאן לשונו של רש"י) "צריך הצנע. לספוד (וי"ג לסעוד) במדה נאה ולשמוח במדה נאה... ויש אומרים שאם צריך להוציא הוצאות להוצאת מת עני או להכנסת כלה ענייה יעשה בצנעה", ולא יספר למי שלא שמע על כך. והביא פירוש זה בשם רב אחאי גאון, בעל השאילתות.

שני הפירושים מתאימים לסעיפנו. כאן מתחבר יסוד "והצנע לכת" עם "אהבת חסד". "ואהבת חסד והצנע לכת"; את אהבת חסד זו תעשה - בהצנע לכת.

חכמה מכוח הצניעות
בהיעדר חוצ-פה מסוג זה, המפורטת בסעיפים ב' ו-ג', בהצטיינות הצניעות וההסתרה, זוכים לחכמה. כמאמרו של החכם מכל אדם: "ואת צנועים חכמה" (משלי יא, ב). ישנם הסברים שונים על מעלת הענווה שמכוחה ובזכותה זוכים לחכמה. אנו נאמר את הדבר הפשוט ביותר.

בדרך הטבע אם האדם אינו חוצפן, אם הוא צנוע, אין לו שיקולים זרים המעסיקים אותו ומפריעים לו להתקדם בחכמה. כגון: מה חושבים עלי? שמא ידעו שאיני יודע! גם אין לו עניין להבליט את עצמו, להפך, הוא נסתר; וכל מעייניו נתונים רק לברר ולהשיג את האמת, ולעסוק בחכמה לשם שמים. אדם כזה זוכה להשגת החכמה. וזה שאמר הכתוב: "ואת צנועים - חכמה".

לסיכום: יש להדגיש תדיר את התוך ולהעמיק האמונה ועבודת ה' בפנימיות . בבחינת "עבודה שבלב". ולמעט עד כמה שניתן את החוצ-פה, כלומר, את הפרסום לגווניו.

החשיפה - בושה לאומה ולארצה
ד. חוצפא היא גם חשיפה , שלא כדרך בני האדם הצנועים; היפך הכיסוי. המתנער, ובמיוחד המתנערת, מצניעות זו - יש בזה חוצפה (ראה גם נדרים כ, ב, "בני חצופה ", ופירוש רא"ש ור"ן). כאן שוב אפשר לחזור לתקשורת, וד"ל.

מקור לחוצפה מסוג זה, בגמרא (מועד-קטן טז,ב). מסופר שאישה ישבה בשביל, פשטה רגלה והניפה שעורים קלופים, תנועה שיש בה חוסר צניעות. כשעבר תלמיד חכם, לא שינתה את מצב גופה והמשיכה בפעילותה. אמר החכם: "כמה חציפא ההיא איתתא". ברור שמדובר שם בסוג של חוסר צניעות, במובן שעליו אנו מדברים בקטע זה. אגב, רואים כאן שיש הבדל במדרגת הצניעות בין בפני תלמיד חכם לשאינו תלמיד חכם.

צניעות האישה היא קודם כל ביטוי של ענווה; אינה רוצה למשוך תשומת לב, אלא להיפך! "כל כבודה בת מלך פנימה" - זוהי סיסמת בנות ישראל הכשרות, הצנועות. איסור החשיפה אינו רק שמירה יתירה; נכון שגם עצם העובדה שהן משתמרות לעומת נשות העולם היא דבר חשוב מאוד; אלא יש כאן בעיקר עניין מהותי, כך ברא הקב"ה את האישה מהצלע - כדי שתהיה צנועה (מדרש); וזה חלק חשוב ומרכזי באישיותה.

בשנים האחרונות רואים, לצערנו, הידרדרות בנושא זה, בעיקר בגילוי הבטן (שלא שמענו על כך בעבר, למעט בשפת הים וסביבתו) הנחשפת בצורה מחוצפת , כאילו מכריזה בריש גלי - על-פי רוב שלא ביודעין עד כמה הדבר חמור ונוגד ליסודות אומתנו - הנני פורקת עול הצניעות מעלי!

אפשר לכלול זאת ב"חוצפא יסגא". במיוחד כשהדבר נעשה בארץ קדשנו ותפארתנו. אדמת ארץ-ישראל ואווירא דארץ-ישראל "מתביישים" בבנות כאלה... ואף שאין להאשים את רובן, כי מושפעות מהאופנה ומהאווירה, ומתרגלות לכך, ואינן משיגות את העניין... אבל חוסר בושה זו, היא בושה לעם ישראל כולו.

בשעה זו שעם ישראל נמצא בצרה גדולה ובחורי ישראל נהרגים ל"ע, הלוואי ותיפסק נפילתנו ונילחם בעוז; חשוב מאוד למצוא כל דרך לתקן חציפות זו ולהתקדש יותר ויותר, ולהלחם בעזות דקדושה.

צריכים למחות בדרכי נועם ובהסברה. לענ"ד תפקיד זה מוטל בעיקר על הנשים, ובזכות נשים צדקניות ניגאל. וצריכים, כמובן, להתפלל על הילדות והנשים שלנו שלא תהרוסנה במו ידיהן את חייהן ועתידן. ואשאיר בסתר, מה שבלבי עוד בעניין; אקיים בגופי: "והצנע...", שהרי לא הכל ניתן להביע חוצ-פֶה.

להרחבת נושא נכבד זה נעיין בנושא גילוי ערווה ודבר ערווה בפרשת כי-תצא. התורה מזהירה מחנה היוצאת למלחמה - "ונשמרת מכל דבר רע ". בסיומה של הפרשה נאמר: "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". 3

בפרשה זו התורה מלמדת אותנו דברי הלכה ספציפיים, כגון: שאסור לומר דברים שבקדושה: קריאת שמע, תפילה, תלמוד תורה - כנגד ערווה ובמקום שבו חוסר צניעות או נקיות ועוד. אולם הוראתם העיקרית של הדברים היא להזהיר על הצניעות עצמה; היפך החשיפה המחוצפת . "והיה מחניך קדוש - ולא יראה בך - הקב"ה - ערות דבר". כך הם דברי הסמ"ק מצווה נז': " להיות צנוע , דכתיב "והיה מחניך קדוש", וכתיב "והצנע לכת עם א-להיך".

חוץ-פה שהיא ניבול פה
חז"ל מוסיפים על-פי המילה "דבר" - איסור ניבול פה , ערוות - הדיבור. כך הביא הרמח"ל ב"מסילת ישרים" בפרק י"א: "ולא יראה בך ערות דבר - זה ניבול פה". וממשיך שם: "...הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומעניינו". הוא קורא שם לניבול פה - "זנות הפה".

ניבול פה הוא סוג גרוע של חוצ-פה , שמוציאים מן הפה דברים שיש להצניעם, כי כך ראוי לעניינים אלו שלא ידברו בהם. כשם שאיברים מסוימים צריכים לכסותם; כשם שמצבים מסוימים, שהם מותרים וכשרים, צריכים להיעשות בצנעה.

כך אמרו חז"ל: "הכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה, אבל כל המנבל פיו" וכו'. (שבת לג) 4 . הדברים מדברים בעד עצמם. גם מה שידוע - יש והלכות הצניעות מחייבות שלא לדבר על-אודותיהן, זוהי "זנות הפה" כדברי הרמח"ל. ובשולי הדברים: אמרו חכמינו בספרי (תצא קיט), ומובא ברמב"ן: "כשהוא אומר " דבר " (="ונשמרת מכל דבר רע") - אף על לשון הרע ".

ונראה לי שבפסוק המסיים את הפרשה, שהוא כעין סיכום של כל הנאמר בה: "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" , מרומזת גם דרשה זו. "ערות דבר" היא כמו דיבור - ערווה, שמשמעותו גילוי מה שצריך להיות מכוסה כערווה, וזהו לשון הרע או רכילות, שאתה מגלה אותם בעוד שהיו צריכים להיות מוצנעים. ביסוס לדבר: מצאנו "ערווה" בהשאלה כזו, כמו "ערוות הארץ", (בראשית מב, ט). וראה רש"י שם, וזה לשונו: "ערות הארץ - גילוי הארץ... וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי הוא ... ".

עכשיו שזכינו לרדת לעומק המושג ערוות - דבר, הרי כל גילוי דיבור שאינו בזמן ובמקום הנכונים מתאים למושג זה. לאמתו של דבר כלולים בזה כל חלקי החוצ-פה, שכתבנו לעיל: דיבורים האסורים; סיפורים להגדיל פרסומת, לקנות שם; וכן גילוי מה שצריך לשמור בצנעה. הרי לנו בפרשתנו כל סוגי החוצ-פה שהזכרנו.

בעקבות הסמ"ק הנ"ל, המחבר את "והיה מחנך קדוש" עם "והצנע לכת עם אלוקיך" שבמיכה, ורואה בשניהם מצווה להיות צנוע, כנ"ל; נוסיף שכאמור, נוסף להצנע לכת ביראת ה', כלולה בפסוק גם הבטחה, הבטחת הנביא שבהליכת "והצנע לכת" - תזכה להיות "עם ה' א-להיך". הבטחה זו מקבילה ל "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". נסביר: "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחניך" - אם רצונך שידור אתך ואינך רוצה חלילה לגרשו ולגרום "ושב מאחריך", הזהר מדבר ערווה, מחוצפה. התנהג ב"הצנע לכת" שהיא הפך החוצפה, וחנך כך ילדיך וחניכיך, ואז תזכה להיות "עם ה' א-להיך".

כל היכול להשפיע על שלטונות הצבא, מבפנים ומבחוץ, לטהר את מחנות הצבא מתערובת ומפריצות, חייב לעשות כן! הדבר בנפשנו. בפרשה הנ"ל, כאמור, (ראה הערה 2) התורה מדברת בעיקר על מחנה היוצא למלחמה, ואיך נוכל לנצח ולהביא לקוממיות אם מצבינו יישאר כבהווה?

ובהזדמנות זו נברך את כל חיילינו, מוסרי הנפש, הלוחמים לכבוד ה', לכבוד האומה ולכבוד ארצנו הקדושה, יפרוס עליה הקב"ה סוכת שלום.

נישא תפילה שנוסחה על ידי חז"ל:
"יהי רצון לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתצילנו משעות החצופות הקשות (הרעות, היוצאות) המתרגשות לבוא לעולם". (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א)

לאור מאמרינו ומצבינו בחודשיים האחרונים (בתקופה המקבילה אשתקד), נראה שתפילה זו כמו נתחברה בעבור דורנו.

----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424


^ 1. ביחזקאל (ב, ד) נאמר: "והבנים קשי פנים וחזקי לב". מתרגם (יב"ע): "ומתקרן בניא אינון – חְצִיפֵי אפיא ותקיפי ליבא".
וכתב הרד"ק: "וכן גוי עז פנים" (דברים כח, נ). וממשיך: "מי שאין לו בושת פנים... והפכו, מי שיש לו בושת, רפו פניו והתאדמו כשיוכיחנו אדם". במקביל במצודת ציון: "הוא הפוך מבושת פנים; כי זהו פניו רכות וממהר להלבין בשביל בושה קטנה, ולא כך קשה הפנים".
^ 2. כאן המקום לציין דברי החפץ חיים במאמרו "ציפית לישועה" וז"ל: "דבאחרית זמן הגאולה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם יעזרו בקירוב הגאולה כאשר נבאר, שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יחזקו עצמם לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה'... אמנם גם זאת הגידו לנו חכמינו ז"ל מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור חדש שהם להיפך הראשונים, שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו (ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה). ואעפ"כ, אל יפול לבנו מזה כי זה גופא מסימני הגאולה... נמצא ששני סוגי אנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים, ואלה במעשיהם אשר לא טובים. ומובן הדבר כי טוב יותר להאדם להיות מהטובים ולא מהרעים".
^ 3. התורה מדברת כאן, כאמור, לאנשי מחנה המלחמה, אולם פסוקים אלו אינם שייכים רק לתנאי הצבא. הרמב"ן מבאר שהתורה כותבת את הדברים אליהם, בגלל נטייתם של אנשי הצבא, בתנאי מלחמה, לפרוק עול בנושאים מסויימים, מסיבות הקשורות לאופיה של המלחמה; לפיכך ישנה כאן התייחסות מיוחדת למצבם; אולם ההלכות והמשמעויות שבפרשה זו נוגעות לכל מצבי החיים.
^ 4. שם בגמרא מובאים מאמרים נוספים בגנות ניבול פה, ורב נחמן בר יצחק מוסיף שייענש חמורות – "אף שומע ושותק". לפיכך יש להעלות דברים על הכתב, כסגנון מאמר זה; לא לשתוק.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il