בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת וישב תשפ"ג

המציאות: התגלות ולבוש של ה'

יוסף ניצל מלחטוא עם אשת פוטיפר בזכות ההסתכלות שלו על העולם; הוא ראה בכל דבר את השורש האלוקי שבו, ולא את הלבוש החיצוני שלו | התורה צריכה להיות כמו אוכל, אנו צריכים להרגיש רעבים כשאנו לא לומדים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ג כסלו תשפ"ג
13 דק' קריאה 41 דק' צפיה
המבט האמוני של יוסף שהצילו מהחטא
רבי מנחם מנדל מוויטבסק, מגדולי החסידות, בספרו 'פרי הארץ', מדבר על ההתמודדות של יוסף. הוא מביא את דרשת חז"ל על הפסוק: "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" (בראשית לט, יא) - שיוסף שעמד בניסיון, מחייב את הרשעים (יומא לה:). ומצד שני אומרים חז"ל (סוטה לו:), שכאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף ותפסה בבגדיו וכמעט שכנעה אותו לחטוא, נראתה לו דמות דיוקנו של יעקב אבינו בחלון והוא נרתע. שואל 'פרי הארץ' איך יוסף מחייב את הרשעים הרי כל אחד שיראה בחלום את דמות דיוקנו של יעקב אבינו, או של משה רבינו, כמובן שלא יחטא?
ומסביר בעל 'פרי הארץ' על פי דברי חז"ל שבכל יום ויום ניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף כל פעם בשיטות חדשות, בכל פעם בלבוש אחר, וניסתה לפתות אותו בכל מיני צורות ודרכים שונות. שזוהי דרכו של היצר הרע שהוא מנסה לפתות את האדם ולמשוך אותו לחטוא כל פעם באופנים אחרים. הזכרנו את זה לגבי שרו של עשו שמופיע בחז"ל (חולין צא.) שיש אומרים שהגיע בתור תלמיד חכם, בתור אויב, בתור גוי שמנסה לחבק, שטנו של עשו מופיע בצורות שונות, וכך גם יצר הרע מופיע בדרכים שונות, ומהשיטות של היצר הרע שכל פעם בא מצד אחר, צריכים ללמוד לעבודת ה'. כשם שהיצר הרע מנסה לפתות את האדם כל פעם בלבושים אחרים, כך יש להתבונן שגם הקב"ה מתגלה באופנים שונים. וכל פעם צריכים לראות את ריבונו של עולם במבט אחר, במבט נוסף, לראות את הגילויים האלוקיים בכל יום ויום באופן שונה מחברו. בוקר שונה מצהריים, וצהריים שונה מערב, בכל פעם אנחנו פוגשים את מעשה ה' בצורה מחודשת. הקב"ה מדבר אלינו מכיוונים שונים וצריכים לראות שבעצם יש כאן הופעות אלוקיות שמעוררות אותנו מכל הצדדים לראות את הגדולה והטוב האלוקי. 'גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור', 'המאיר לארץ ולדרים עליה' צריך לראות את מעשה ה' שמופיע בגוונים ובאופנים השונים. ובעצם כל הבריאה כולה, כל מה שמתגלה בעולם, אלו לבושים של הקב"ה. וכשאנחנו מתבוננים ורואים את הגדולה האלוקית בעוד אופן ובעוד צורה, אנחנו מתעלים ומתגדלים בעבודת ה'. וצריך לחיות את העובדה הזאת, שכל מה שאנחנו רואים, אנחנו בעצם פוגשים את ריבונו של עולם. כל דבר נברא הוא הופעה אלוקית, גילוי אלוקי, הוא פגישה עם ריבונו של עולם, הוא לבוש והופעה של הקב"ה. כל תנועה שנעשית, הקב"ה נתן את הכוח שהתנועה הזאת תיעשה. כל בריאה שאנחנו רואים, הקב"ה השפיע ויצר את הבריאה הזאת. כשאדם חי את העובדה הזאת באופן עמוק ופנימי שכל מה שהוא רואה, הוא רואה את ה', והוא יודע שהקב"ה נמצא בכל מקום ולית אתר פנוי מיניה, ואין שום הופעה בעולם חוץ מההופעות האלוקיות, וכל מה שאנחנו רואים אלו רק לבושים, והתפשטויות, התגלויות והופעות מריבונו של עולם, כשאדם יודע וחי את המציאות האלוקית שממלאה כל, ואין עוד מלבדו רק ריבונו של עולם - הוא חי מציאות מרוממת מאד, וכל דבר הוא מקשר לשורש. וזה היה המבט של יוסף, להתבונן בשורש הדברים. יוסף חי את האמונה באופן כל כך חזק, עד שהבין שבתוך כל הלבושים, ריבונו של עולם מופיע, והתגלתה לו דמות דיוקנו של יעקב, שמבטא את חיבור הדברים לשורש. אכן יוסף חי את המציאות בפנימיותה, ובמובן זה יוסף מחייב את הרשעים, כי כל אחד צריך לאמץ את המבט הזה.

להתבונן בתוצאות המעשים לעתיד
חז"ל אומרים (סוטה לו:) יוסף גם חשב מה יהיה לעתיד לבוא. זה גם לימוד חשוב מאוד, שאדם בכל מעשה שהוא עושה, צריך לחשב תמיד מה יצא מהמעשה הזה, אילו תוצאות יכולות להיות לו, אם תוצאות טובות או להפך, לדעת מה יקרה אחרי הרבה זמן, לראות את הנולד. וזה גם במובן החיובי, לא רק ללמוד מה לא לעשות, אלא גם ללמוד מה כן לעשות. חז"ל אומרים (מדרש רבה רות, ה, ו) אילו היה יודע ראובן שהתורה תספר עליו שהוא רצה להציל את יוסף, אז היה משתדל יותר ומציל. אם אדם יודע שכל מה שהוא עושה, הכול נכתב ונרשם, ולכל מעשה יש תוצאות ארוכות טווח, ההתנהגות שלו כמובן תהיה עוד יותר מושלמת.

הלימוד לאהבת ה' מעוצמת אהבת שכם לדינה
כעין הרעיון הקודם שהבאנו מפרי הארץ, אנחנו פוגשים בדברי חכמים בפרשה הקודמת במדרש (בראשית רבה פרשה פ', ז):
"וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר" (בראשית לד, ח) ריש לקיש אמר בג' לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה. בדביקה – "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד, ד). בחשיקה – "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם" (דברים ז, ז). ובחפיצה – "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" (מלאכי ג, יב). ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה, בדביקה - "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב" (בראשית לד, ג). בחשיקה - "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם" (בראשית לד, ח). בחפיצה - "כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב" (שם לד, יט).
זאת אומרת, משלשה ביטויים שאנחנו פוגשים אצל שכם בן חמור, באים חז"ל ולומדים מזה שכמו ששכם בן חמור אהב את דינה כך הקב"ה אוהב אותנו. שכם אהב את דינה, הוא התאהב בה, הוא חפץ בה, הוא דבק בה, הוא חשק בה. שלשה ביטויים לא כל כך מקובלים... ובא המדרש ואומר שכך הקב"ה אוהב את ישראל.
ממשיך המדרש ואומר:
"ר' אבא בר אלישיב מוסיף תרתי באהבה ובדיבור. באהבה - כתוב " אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי א, ב). בדיבור - "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַים" (ישעיהו מ, ב) ואנו למדים מפרשתו של רשע זה, באהבה - "וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה" (בראשית לד, ג) בדיבור - "וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה" (שם).
חז"ל מלמדים אותנו איך להתבונן. במבט ראשון לכאורה מה שייך להשוות בין אהבת שכם לדינה לאהבת הקב"ה לישראל, איך אפשר בכלל לחבר ביניהם?! ואולם חז"ל מלמדים אותנו, שכאשר מרגישים תחושה גשמית חזקה מאד של אהבה של דבקות של חשק, צריך לכוון אותה אל מקורה. כל ביטוי שמביע עוצמות, דביקה, חשיקה, חפיצה, חפץ מאוד! אנחנו לא מרבים להשתמש בביטוי 'חפץ'. אנחנו לא אומרים 'אני חפץ ללמוד תורה'. בפסוק מופיע הביטוי 'חפץ' "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר", זה ביטוי של תורה, ואנחנו במקום 'חפץ' אומרים 'רצה', 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר". הפסוק אומר 'חפץ' ואנחנו מתרגמים את זה ל'רצה'. חפץ זה משהו עצמי זה חפצא, חזק, חפץ בדינה.
חז"ל רוצים ללמד אותנו, שצריכים להסתכל בעולם ולראות את הכוחות הגשמיים החזקים שבתוך הנפש, וללמוד מהם איך לכוון כוחות אלו אל מקורם. במקום להשתמש בהם לדברים חיצוניים, ונמוכים, תשתמש בהם לדברים היותר גדולים, לאמת הגדולה, לאהבת ה'. אדם אוהב את אשתו זה טוב ונכון, כך צריך להיות, כמו שנאמר אצל יצחק: "וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כד, סז). זה הסדר הנכון. אבל האהבה הזאת, התחושה הזאת, הרגש הזה, שיכול להיות חזק מאוד עד כדי כך ששכם מוכן שימולו אותו, ומוכן לשלם הון עתק כדי לזכות בדינה, צריך ללמד אותנו איך צריך להיות הרגש הזה שלנו כלפי שמיא. אם יש רגש כזה ורצון כזה חזק כלפי בריה כל כך קטנה - ולמה אישה מוצאת חן כי הקב"ה נתן לה טבע כזה שהיא מוצאת חן - אז כלפי המקור של כל החן שהוא ריבונו של עולם על אחת כמה וכמה. כל מה שמופיע, כל דבר שאדם אוהב, זו בריאה שהקב"ה נתן בה כוח כזה שאוהבים אותה. ואם כ תתבונן באופן יותר עמוק ויותר גדול במציאות האלוקית שהיא נמצאת בכל דבר ודבר, תעלה את האהבה שלך אל המקור שלה אל המקור העליון. אתה אוהב דבר קטן, על אחת כמה וכמה שצריך לאהוב בלי גבול דבר גדול. ככה צריך להיות כלפי שמיא. חז"ל אומרים לנו הקב"ה אוהב אותנו וחושק בנו, וזה הדדי כמובן, גם אנחנו מידה כנגד מידה, דבקים בו ואוהבים אותו מאוד, וצריכים להוציא את האהבה הזאת מן הכוח אל הפועל. וכשמתבוננים בזה, שכל מה שאנחנו פוגשים בעולם, כל דבר טוב שאנחנו פוגשים, בעצם מגיע מטובו של הקב"ה, וכשחיים כך, הלב מתמלא באהבת ה', וכל התורה נלמדת באופן אחר, כל המצוות נעשות באופן אחר, הכול מגיע למדרגה גדולה של קיום מתוך אהבה. זה המבט שמלמד אותנו 'פרי הארץ'.

הסבר המחלוקת בין יוסף לאחיו
חז"ל אומרים לנו שיוסף הוציא דבתם רעה, הוא אמר על אחיו שהם אוכלים אבר מן החי.
בספר 'פרשת דרכים' של ה'משנה למלך', הוא מסביר שיש כאן מחלוקת הלכתית. יש לנו כלל, בישראל אם אדם שחט בהמה והבהמה עדיין מפרכסת ולא מתה, מבחינה הלכתית היא נחשבת מתה, כיוון שהיא שחוטה ואפשר לאכול אותה וזה לא נחשב איבר מן החי. אבל לגויים שאין להם דיני שחיטה, ממילא כל זמן שהבהמה עדיין חיה, אם היא מפרכסת, יש בה איסור של אבר מן החי. אף על פי שהיא נשחטה, היא לא נחשבת מתה מבחינת אבר מן החי ולכן אסור לאכול אותה. אמנם יש דעה בגמרא שגם לגויים יהיה מותר כי אין דבר שלישראל מותר ולהם אסור, יש בזה דיון בגמרא. אך יש דעה שלאחר שחיטה לישראל מותר ולגויים אסור. ומבאר ה'משנה למלך' שזו הייתה נקודת המחלוקת. יוסף אמר שהם אוכלים איבר מן החי כי הוא סבר שכל עוד לא ניתנה תורה אנחנו עדיין בני נח, ולבני נח אסור לאכול אפילו שחוטה, כי הבהמה צריכה להיות מתה ולא חיה. והשבטים טענו, שמאז אברהם אבינו שהוא קיבל עליו את כל המצוות כולן, וכן יצחק ויעקב, יש לנו דין ישראל, ושחיטה מספיקה להוציא מההגדרה של חי. והם היו זהירים בהלכות שחיטה, אחרי שהם מכרו אותו, הם שחטו וישבו לאכול. זאת אומרת, יש כאן מחלוקת עקרונית בין יוסף לאחיו. זו דוגמא, זה פרט מסוים, שבעצם מגלה לנו על המחלוקת העמוקה בין יוסף לאחיו.

הסבר המחלוקת האידיאולוגית בין יוסף לאחיו
יוסף הייתה לו השקפת עולם שונה. הוא חשב שאנחנו שבטי בני יעקב, בני אברהם יצחק ויעקב, וכמו שאברהם אבינו הלך וקירב רחוקים והוא אב המון גויים וגם יצחק היה מגייר גיורים כמו שהמדרש אומר בהתחלת הפרשה שלנו, "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" (בראשית לז, א) אל תקרי מגורי אלא מגיורי אביו, כלומר אביו יצחק היה מגייר, ואברהם היה מגייר, כפי שלמדנו בפרשת לך לך מהפסוק: "אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה), שאברהם היה מגייר את האנשים, ושרה את הנשים, וכך גם יצחק וכך גם יעקב. אז אנחנו צריכים לעסוק בכל העמים כולם, לא רק להצטמצם בתוך עם ישראל בתוך המחנה הפרטי שלנו. ושאר השבטים שהולכים אחרי יהודה, הם בהשקפת עולם אחרת. הם סוברים שאנחנו צריכים עכשיו לבנות את בית יעקב ולהתרכז בתוכנו. יש לנו דרך מיוחדת, להתרכז ולעלות בה, וקודם כל על עם ישראל לגלות את הכוחות שלו בינו לבין עצמו, ובעתיד זה ישפיע על כל העמים כולם. אבל התפקיד שלנו עכשיו להתרכז פנימה. ליוסף השקפת עולם שונה, יוסף חושב שצריך להתפשט. הם אומרים זה מסוכן, אם יוסף ישפיע עלינו, וינהיג אותנו כמו שהוא טוען לפי חלומותיו, הוא ימשוך אותנו לכיוונים אחרים, והדרך שלנו לא תצליח. יש כאן מאבק אידיאולוגי אמוני באיזו דרך צריכים ללכת.

יוסף בדרך האבות, השבטים בדרך הבנים
אומר הרב בשמועות ראיה, שיוסף הוא בעצם במצב ביניים, בין האבות לבין השבטים. שני בניו הם נחשבים בין השבטים, אז הוא כאילו חלק מהאבות, ומצד שני הוא אח של השבטים, הוא נמצא באמצע בתווך, הוא רואה את עבודת האבות שהיא דרך העבודה הנכונה, והשבטים אומרים שאמנם כך הייתה דרך האבות שהם היו יחידים, והדרך שלהם הייתה על ידי בניית מצבה, וכולם מתאספים סביב המצבה, אבל אחרי שנולדו כל השבטים הגיע הזמן לבנות בית לא מצבה. מצבה הייתה אהובה בימי האבות ואחר כך היא הייתה שנואה. כי יש לנו דרך של מסגרת ולא משהו פתוח כזה. אברהם נקרא הר, יצחק נקרא שדה, ויעקב נקרא בית, מיעקב מתחילה דרך חדשה של בית יעקב, בית עם מסגרת של תורה ומצוות ומסגרת לאומית. ויש עם מיוחד שמתקדש ומתעלה ונושא את שם ה' בעולם וזה העניין שלנו.
זה היה המאבק האידיאולוגי העמוק בין יוסף לאחיו.
המדרש אומר (שיר השירים א, ג) "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ". רבי ינאי בריה דרבי שמעון כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו. אבל אנו (עם ישראל) "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ". כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו. כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו. אבל אנו "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ", מאתים וארבעים ושמונה מצוות עשה, ושלש מאות וששים וחמש מצוות לא תעשה.
אומר הרב ריח שווה לכל נפש והוא מתפשט, ונתינת התורה היא טעם. יש טעם ויש ריח. בטעם לכל אחד יש טעם אחר, זה אוהב חריף וזה אוהב מתוק וזה אוהב חמוץ. הטעמים שונים וכל אחד אוהב טעם אחר. בדברים של טעם יש הבדל בין אחד לשני. ריח כביכול שווה לכל נפש. האבות הם בחינת ריח משפיעים על כל העולם. הבנים הם בחינה של טעם ויש להם את הדרך המיוחדת שלהם.

תפקיד ומהלך משיח בן יוסף (על פי דברי הגר"א בקול התור)
המחלוקת הזאת בין יוסף לאחיו לא נגמרת באותו הדור, היא מהלך שממשיך ומתפשט במשך כל הדורות עד הדור האחרון. חז"ל אומרים לנו שיש שני משיחים, יש משיח בן יוסף ויש משיח בן דוד.
בספר 'קול התור' מביא דברים בשם הגאון מוילנא שאמר שתפקידו של משיח בן יוסף להביא את התחלת שלבי הגאולה בדרך הטבע, ומשיח בן דוד עניינו להשלים את המהלך מבחינה רוחנית מעל הטבע. והתפקיד שלנו, וכך הגאון מוילנא ראה את עצמו, וכך הדריך את תלמידיו, להיות בתפקיד של משיח בן יוסף, וכך עשו תלמידי הגאון מוילנא שעלו לארץ ישראל, המשיכו את הדרך הזאת של אתחלתא דגאולה.
בספר 'קול התור' כתוב: שבעה דרכי אתחלתא למעשה בסייעתא דשמיא. הדרכות של הגאון מוילנא, חבלים ונעימים לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים'. כלומר יש קשיים והצלחות - כמרומז בפסוק 'חבלים ליוסף' היא באה במידת הדין, באיתערותא דלתתא. עקבות משיח באים בחבלים ולפעמים גם בעקיפין, אך מצד שני באה לעומתה מידת החסד.
"לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה והישועה באה מתוך הצרה על פי הכתוב "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל, ז). כלומר מהצרה יוצאת ישועה. לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים אבל בזה היא נקנית ממש. כלומר הייסורים עושים קניין בארץ ישראל. "עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו, שר הערב רב, אבל בסופו של דבר נופל ביד שרו של יוסף כמו שנמצא במדרש תנחומא ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה חס ושלום איזה קושי איזו מכשלה בדרך עבודתנו, להיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יוושע ומן המיצר נגיע למרחב י-ה".
יש לדעת את הידיעה הזאת, יש התמודדויות, זו הדרך של משיח בן יוסף, חבלים ונעימים, ויש כאן הדרכות, לעשות את כל הפעולות של אתחלתא, מפני שיש כאן מאבק עם כוחות שמנסים לעכב את זה. 'הצנע לכת' כל פעולה של אתחלתא דגאולה צריכה להיות בהצנע לכת עם ה' אלוקיך, מאיפה נרמז הדבר הזה - בסוד "וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ" (שמות יז, יד). דבר באוזן, לא לפרסם את הדבר הזה. יהושע הוא מצאצאי רחל של יוסף, אז הרמז הזה באוזני יהושע כפשוטו. וכן מרומז בעוד סודות כמו שהוא אומר, ולכן הגאולה שבדרך הזאת היא קימעא קימעא לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא כך היא על פי חז"ל, כך היא גאולתן של ישראל קמעא קמעא באה כאיילת השחר, "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז, ח). וזה הולך ואור עד נכון היום. לכן כל פעולה של אתחלתא יש להתחיל אפילו במעט על פי הכתוב אחד מעיר ושניים ממשפחה. כלל גדול הוא על פי רבינו, כי כל הדברים שעתידים לבוא בשלמות הגאולה מתחילים קמעא קמעא, גם באתחלתא וכן בעניין ירושלים אפילו להתחיל מאבן אחת על פי הכתוב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן" (ישעיהו כח, טז), כי האבן הזאת היא מבחן להוכיח את הרצון לבנות את ירושלים. כלומר אפילו מאמצים קטנים.
בהמשך הספר, בפסוק: "אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ" (תהילים פט, ב) כנודע אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא ועל זה נאמר 'אשר חרפו עקבות משיחך' וכבר מנו חז"ל את כל התלאות הבאות בעקבות משיחא, ואנחנו אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים ועל רצונו שאנו נעסוק באיתערותא דלתתא ולעמוד איתן נגד כל ההפרעות והחירופים, ולעשות ברוחו של איתן האזרחי שהוא אברהם אבינו. וההצלחה מובטחת מכיוון שזה משיח בן יוסף, אז במעשה של יוסף הדברים נרמזים, הרי כל תכונותיו וסגולותיו של יוסף שהצלחתו באה רק על ידי עשייה שנאמר ביוסף: "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג). ורבינו ז"ל - אתם יודעים שהגר"א הוא היה בעל תורת הרמז, פירושו של דבר, נוטריקון וגימטריאות וכד' והוא אומר: 'ורבינו הוסיף על זה רמז 'הוא עושה ה' מצליח בידו' בגימטריא תרי"ג'.

התיקונים להכשרת הגאולה (קול התור)
בהמשך הוא מביא שבעה תיקונים שיש לעשות להכשרת הגאולה. יש ביאור על דרך הרמז ודרך הסוד.
ויש על דרך הפשט התיקון ראשון – השתוות. היינו שכל אחד צריך להשתוות עם הכלל לא להתנשא לא להתגדל על אחרים לא בגשם ולא ברוח, אין בן דוד בא עד שיהיו כל המידות שוות.
תיקון שני – התעלות. על דרך הפשט התעלות היינו על כל אחד להתעלות ולהתרומם ממדרגת הבהמות החומריות השפלה ולעלות להתרומם ברוח ובמידות ברגש ובחינוך.
התיקון השלישי – התכללות. שכל אחד כל פרט בישראל צריך להתכלל בתוך הכלל, אין בפרט אלא מה שבכלל. כל ישראל ערבים זה בזה, כל פרט הוא חלק מהכלל אין נפרט פרטי בישראל מכל הבחינות.
וכן הלאה, היטהרות, התחדשות, התגברות, והתייחדות. זה התפקיד של הדור, דור של עקבתא דמשיחא. צריך לעבוד ולהתקדם בכל הכוחות והמידות.

להתאמץ בשקידת התורה בימי חנוכה
וזה גם עניינם של ימי החנוכה להיות מוסיף והולך.
אנחנו נכנסים בע"ה לימי החנוכה. וימי החנוכה מבחינת הישיבה הם מבחן... איך אנחנו לוקחים את הימים האלה להתחברות עוד יותר חזקה אל התורה, אל הקודש, אל הקביעות של הלימוד. למה אני אומר את הדברים הללו - כי בדרך כלל כשיוצאים מהלימוד, קשה אחר כך לחזור ללימוד. רוקדים, שרים, שמחים, אחר כך לחזור ללימוד גמרא עיון ובקיאות, זה מעבר שקשה לעבור אותו, אם לא מתבוננים ורואים שהכול זה בעצם דבר אחד, והשמחה של נר מצוה היא מחוברת עם תורה אור. ובעיקר דווקא אנחנו צריכים לדעת את הדברים האלה, אנחנו כבר בוגרים. הישיבות התיכוניות יוצאות לחופש מוקדם, והרבה מהמשפחות יוצאות להרבה טיולים, ואנחנו נמצאים במקום אחר. אנחנו ביחידה צבאית מיוחדת שצריכה לעשות את האימונים באופן מרוכז. אם בקורס טיס, האנשים יוצאים פעם בחודש, אז בקורס אסטרונאוטים יוצאים פעם בשישה חודשים.. ואנחנו יותר מהאסטרונאוטים.. אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו באמת במקום גדול עם מסירות נפש. רק במסירות התורה נקנית, אי אפשר לקנות תורה מהצד. צריך להתמסר, לשקוע בתורה. כמו שאדם טובל במקווה כל גופו, ככה צריך לשקוע בתורה. ואיך מגיעים לזה - על ידי תרגול, עוד יותר שוקדים ועוד יותר שוקדים ואז מרגישים שאי אפשר בלי זה. מרגישים שאם יש איזו הפסקה שאי אפשר ללמוד, זה כמו להיות בלי אוכל. אם יש איזו סיבה שמעכבת מלימוד, מרגישים חוסר, אי אפשר בלי זה...
צריכים להתבונן איך להפוך את ימי החנוכה לימי שקידה בתורה. איך לקחת את השמחה בחנוכה של הניצחון ושל המסירות נפש נגד היוונים, ולראות איך אנחנו מוסרים את הנפש לעבודת ה'. ישנם ימים כאלה שהם ימי מבחן איך שוקדים בהם על התורה, כמו שישי ומוצאי שבת, איך לוקחים את הרוממות של השבת שמרגישים במוצאי שבת, וממשיכים אותה ללימוד. לפעמים מרגישים שקשה ללמוד, אבל אלו לא שני דברים נפרדים, השמחה של שבת והרוממות של שבת והקודש, זה הכול ביחד, התורה והמצווה, ושמחת מצווה ושמחת תורה, שמחה בלימוד התורה זה הכול דבר אחד. זה עניין של עבודה כי הנפש היא מורכבת, קצת יוצאים מהלימוד, אחר כך קשה לחזור. אבל אנחנו חייבים לפתח את הכוחות הללו, ולשקוד כמה שאפשר לשקוד. לפי זה היה צריך להישאר בישיבה גם בשבת הבאה... אז אנחנו נסתכל על מי שיסע, כאילו אנחנו יוצאים בשליחות להפיץ את האור בחוץ, במשפחה, לא נוסעים לנוח, נוסעים לעבוד, נוסעים להאיר את האור בחוץ, זה העניין של נרות חנוכה. אז ביום חמישי, בשבת, שכולכם תהיו בבית, תרגישו שאתם באים להאיר ולהוסיף עוד קדושה ושמחה בכל מקום שאתם נמצאים בין החברים ובין בני המשפחה. וצריך גם להרגיש אחריות ציבורית, כל משפחה מתכננת תוכניות של חופשים להתחלת חנוכה ולסוף חנוכה. אנחנו צריכים להגיד למשפחה, יש לנו את הסדר שלנו, אנחנו בצבא, אנחנו לא יכולים לצאת. אני לא מדבר מהבחינה הזאת שהצבא אומר לנו שיכולות להיות בדיקות גם בימים האלה עד יום רביעי בצהרים, ואני לא חושש מהאפשרות שיבואו לראות מי נמצא ומי לא נמצא. הרי אנחנו לא לומדים בגלל זה. .
אני רוצה לספר לכם ישבתי פעם עם קבוצת ראשי ישיבות באיזה דיון והם מאוד התמרמרו שהצבא עושה את המבחנים האלו לראות אם תלמידים נמצאים או לא נמצאים, והייתה להם תחושה שזה לא במקום שלוחצים אותם יותר מדי. ואני אמרתי שיבואו כל שבוע, למה לא, אדרבה אנחנו רוצים ללמוד! לא באנו לכאן לשבת בגלל שהצבא יבוא לבדוק אותנו, אנחנו זוכים להיות כל הזמן בשקידה. אני יודע שיש כאלו מתלוננים שבחורי ישיבות בטלנים, בחופשים יש להם חודש ניסן, באב שלשה שבועות, אחר כך בתשרי שלשה שבועות, ולחיילים אין להם החופשות האלה. אנחנו מדברים על חיילים בקורסים של טיס, לא חיילים בטלנים, חיילים כמו בני הישיבות שהם צריכים להיות מיוחדים. לחיילים ביחידות הקרביות אין חופשות ארוכות כאלה. אנחנו משוחררים מהצבא כדי ללמוד, כדי לעלות במעלות הקודש. לא כדי להשתמט מהצבא וכד'. אז אם נהיה לדוגמא, ונהפוך את הימים האלה עד היציאה לבית, לימים של שקידה יותר מהרגיל, לא פחות אלא יותר. כך נקנה את השקידה, כשקשה ומתאמצים אז קונים את השקידה. הימים האלה הם אכן ימי שמחה, ימי רוממות, אבל הרוממות הזאת צריכה להיות אמיתית לא חיצונית, וממילא השקידה צריכה להתרבות בימים האלה, ובעזרת השם חזק ונתחזק, ואנחנו נהיה לדוגמא, כשנצליח בדרך שלנו, ילמדו גם אחרים.
שיהיה לנו שבוע טוב וחנוכה שמח ומוסיף והולך, ביום ראשון לומדים טוב, ויום שני עוד יותר טוב, ושלישי עוד יותר טוב, וכן הלאה, בסוף נמצאים בתנופה כזאת שיהיה קשה לצאת מהישיבה...
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il