מצוה לספר
קול גלגלי העגלה נשמע בכפר למרחוק. היהודים שלא היו רגילים לראות בכפרם הנידח עגלות של ממש, התקבצו ובאו לראות מי האורח שהגיע. אחד הנוסעים, בחור צעיר, קפץ מהעגלה ואמר לכל הנוכחים, כי בעגלה יושב לא אחר מאשר הבעל שם טוב הקדוש, שמתלבט האם להישאר בכפרם ליום הכיפורים שחל בעוד מספר ימים. לפני שיחליט האם להישאר או לא, מבקש הבעש"ט להיפגש עם גבאי בית הכנסת. הגבאים הוזעקו מיד למקום ונעמדו בדחילו ורחימו לפני הבעש"ט, שביקש מהם לספר לו על צורת תפילתו של השליח ציבור של העיירה, ביום הכיפורים. הם סיפרו לו את כל הפרטים, ובין היתר אמרו כי את הוידוי הש"ץ מזמר בניגון שמח במיוחד. הבעש"ט כששמע זאת ביקש מהם לקרוא לש"ץ, וכשהגיע שאלו לפשר העניין. הש"ץ בלב הומה מהתרגשות אמר: "בזמן שאני אומר את הוידוי, אני רואה בעיני רוחי את עבד המלך, שמנקה את חדר האוכל שהתלכלך כשאכלו בו כל משרתי המלך את ארוחתם. אין ספק כי העבד שיודע שהמלך צריך לבוא, מנקה בשמחה רבה את כל הלכלוך, מרוב אהבתו למלך. כך גם אני, בזמן הוידוי אני שמח על כך שאני זוכה לנקות את עצמי מהלכלוך, לכבודו של המלך". ענה הבעש"ט: "אם זאת כוונתך בשמחתך, אזי אשאר פה לשבות ביום הקדוש".

אחוז שרעפים ישב הקדוש ר' חיים מצאנז על כיסאו. החסידים היו רגילים למראה זה, שחזר על עצמו מידי ערב לאחר שגמר להדליק נרות חנוכה. אבל הערב היה שונה, מספר דקות קודם לכן התעלף בנו של הרבי, ר' ברוך, והחשש לשלומו היה מרובה. כולם מלמלו תהילים בכוונה עצומה, אבל לא העזו להפריע לרבם הקדוש בשעות קדושות אלו. לאחר שעה קלה חזר ר' ברוך, בנו של הרבי, כשהוא הולך על רגליו ונראה היה שברוך ה' חזר לעצמו. בגדיו היו רטובים לחלוטין מהמים הרבים ששפכו עליו בזמן עילופו על מנת שיתעורר.

מצוה גדולה (111)

הרב שמואל הולשטיין

add_alert

12 - מצוות עשה לעשות תשובה

13 - מצוות עשה לעשות תשובה

14 - הפרת נדרים ושבועות

טען עוד

לאחר זמן מה הרבי ננער והתחיל לשיר 'מעוז צור' במנגינה מתוקה, עד שלפתע הבחין כי בנו, ר' ברוך, רטוב כולו. לשאלתו סיפר לו בנו את אשר קרה, הרבי ששמע זאת שאל את בנו: "האם רגע לפני שהתעלפת התוודת? דע לך, כי בצעירותי קרה לי פעמים רבות שחשתי ברע ולפעמים אפילו התעלפתי, אולם תמיד הקפדתי מאוד, רגע אחד לפני שאיבדתי את הכרתי, להתוודות על עוונותי, כי מי יודע אם אזכה לקום..."

מצוה להורות
זה לשון הרמב"ם (הלכות תשובה א' א'):

עיקר הוידוי הוא בכוונת הלב שאכן חוזר בתשובה ומתחרט על עוונותיו, אחרת הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו. וכפי שהמשילו זאת בעלי המוסר, לאדם שנתפס על עברת זיוף כספים, והרי הוא צפוי לעונש כבד ביותר. אולם עקב תחנוניו המרובים, והטחותיו כי לעולם לא יחזור שוב על מעשה נפשע זה, נאות השופט לשחררו תמורת קנס כספי בלבד. לאחר ששוחרר הלך הוא ושילם את הקנס בכסף מזויף...

מצות הוידוי נוהגת בכל זמן ובכל עת. ובעיקר ביום הכיפורים, וכתב בעל ספר החינוך, שאם לא התוודה ביו"כ ביטל מצות עשה זאת. וזה לשון הברייתא:

על עברות שבין אדם לחברו יתוודה רק לאחר שפייס את חברו. ובייחוד בעבירות כגון גזל שחייב להחזיר לחברו את ששייך לו, אחרת מעורר עליו קטרוגים בכך שמזכיר את עוונותיו