חובת הבאת התרומה מוטלת על כל אדם ואדם מישראל. בהבאת התרומה, מלבד התועלת בבניית המשכן, יש עניין נוסף - ורומזת לכך הלשון "ויקחו לי תרומה". כאשר האדם נותן צדקה הוא עוזר לנזקקים, ומתקן את העולם. אך בעומקה של הצדקה יש עניין נוסף - תיקון האדם הנותן, שמעוניין יותר לתת מעצמו לאחרים, עד שהוא מגיע למדרגה שהוא רוצה לתת צדקה. וזה גם התיקון של הנותן תרומה למשכן. וכמו בצדקה, גם בלימוד התורה יש שתי בחינות , שמלבד תיקון העולם שנעשה ע"י התורה, הלימוד מרומם את האדם, הופך אותו ליותר ערכי ויותר מתוקן.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" המקד שהוא מקום השראת השכינה. בספרות חז"ל מתואר שהמשכן הוא המקום שיעודו הוא שיהיה קשר מתמיד בין ישראל לקב"ה, מקום גילוי שכינה. אך אנו רואים שגם בימי החורבן שורה שכינה בישראל: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם". חז"ל מצאו שכוונת הנביא יחזקאל בדבריו "ואהי להם למקדש מעט", הכונה היא לבתי כנסיות ובתי מדרשות. השכינה שבמקדש מתפרשת גם לאותם המקומות, והדבר הזה מחייב אותנו להתייחס אליהם כראוי, כפי שנקבע בהלכה.
ישנם מדרגות בהשראת השכינה, כשהגבוהה מכולם היא בבית המקדש. בבית המקדש מתגלה השכינה הטמונה בישראל - היא יוצאת מהכח אל הפועל. כך בכל בית כנסת, מתגלה השכינה הטמונה באנשי זה המקום. בכל שעל ושעל בחיים נדרש מאיתנו להוות בחינת משכן, ולגלות את השכינה הטמונה בנו.

"משנכנס אדר, מרבין בשמחה". בספר קהלת מתואר שריך לשבח את השמחה, ובמקום אחר מתואר יחס של זלזול. במסכת שבת מתואר שחז"ל רצו לגנוז את ספר קהלת, אך בסוף דרשו שיש כמה סוגי שמחה, ורק שמחה של מצווה היא שצריך לשבח. ישנה שמחה הנאות זמניות, שהיא איננה נעלה כלל, אך ישנה שמחה של עיסוק בדברים שמקדמים את האדם. כאשר האדם מתקדם, ועושה דברים שהופכים אותו לשלם יותר, זה משמח אותו. זוהי שמחה של מצווה.
האדם המאמין הוא אדם שמח. איך משנכנס אדר מבין בשמחה? כאשר מעיינים במגילה, כיצד הגזירה הקשה שנגזרה עלינו, נהפכה לטובה, הדבר ממלא אותנו באמונה ומביא אותנו לשמחה. זה עניינו של חודש אדר, להתבונן בחסדים שהקב"ה מעניק לנו בכל דור ודור, ומתוך כך להתמלא באמונה ובשמחה.