אמנם זהו רק באמצע הדרך, אבל מגמתנו הלא היא לראש פסגת ההשלמה, להוד השלום האלהי המגביהי לשבת ומשפילי לראות, לאותו המצב האיתן ששום כח טוב גם הקטן שבקטנים לא יצר את משנהו, ומכל- שכן את הקודם לו בערך ובמעלה, כ"א י[עמוד על ימינו] לסעדו ולחזקו, "פרזות תשב ירושלים" "נחלה בלא מצרים" כדמסיים קרא "והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך" , כי עצם המשאל ירוחב, וגם בזאת, ודוקא במעלה נעלה כזאת, אין צר המקום ואין התנגשות לכל מפעל שהוא מצד [עצמו]. ע"כ רק אז בליל-שמורים, "המשומר ובא מן המזיקין" , הבאים מכל כח [של הפרעת] המשקלות בנטייתם, המתפרנסים רק מן המותר של העדר שווי הערך של בני אדם, להשפיל הגבה והשפלה להגביה, שגורמים בזה להסרת המצנפת והרמת העטרה , רק בהתקדש חג קדוש זה הננו מוכשרים לציין חירותנו, בתפיסת חיפוש אכילה של מאי דגריר, שמרבה את העונג הבלתי-מתואר כלל במטבע של הכרח, כ"א במטבע של מטרה בלתי-משועבדת, שאיך שיהיה ערכה היא מוצאת את מקומה ומצטרפת אל הכלל הגדול לשכללו ולהעלותו בכל חדוה וצהלה. ובזה דוקא בזה יתקשרו המטרה והאמצעים באגד אחד, האוכל והמשקה בטיבול, שבנשיאת ידים קודש לד' יהיו לרצון ויפארו את השלחן אשר לפני ד'. אמנם המדה העליונה שתביא לידי זה הכשרון הגדול, העתיד לצאת לפעלו בכל הודו ותקפו בעם-ד', לא היה אפשר כלל שתהיה נקנית כ"א ע"י הזיכוך שקדם, ע"י כור הברזל של העבדות ומרירות החיים, "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", בעבודת פרך. ההשפלה דכאה אמנם את הרוח, עד כדי הטמיעה היותר שפלה, רק בחלק היותר תחתון שבחיים, רק בהרגשת הנאת הקיבה הרעבה, "את הדגה, הקישואים, ואת האבטיחים, את החציר ואת הבצלים ואת השומים". אבל כ"ז היה עצה מרחוק להטביע את החותם, שאין לנו כל דבר פחות שבחיים שלא יוכל להתעלות, ושלא יהיה נחמד בעילויו בהשתמשו במקומו ובזמנו. אותו כור הזהב הסיר את הסיגים, והכין הכנה אדירה, שיהיה הזיקוק טוב לזכות לארץ חמדה "אשר לא תחסר כל בה, ללמדך שאין א"י חסרה כלום" , "לתת להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצרו". וכ"כ הרבה הרושם המתרחב להתגדל ביחש הארץ הטובה והרחבה, עד אשר בעת הקנין והכיבוש, ירוחב המושג בכל טוב עד התחתית של הטוב היותר קלוש ויותר מעונן ומעורפל, "כתלי דחזירי" . ע"כ נאותה היא דרשת דורשי רשומות : "כרפס - פרך ס'" , כי הדברים מתיחשים ונערכים.