כשם שהגנות של העבדות גרמה לשבח מצדה, כן הגנות של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" הוא ג"כ גורם לשבח, שמפני יתרונם הגדול של ישראל, ונטייתם לרוחניות ולשכליות, מפני תעודת קדושתם, בתור עם קדוש, העומדים להודיע שם ד' האל הקדוש בעולמו, הלא יכול היה להיות משתמט מידם לגמרי כח הדמיון, באותו הצד שהוא צריך לשכלולו של עולם ותיקונו, להכשרת ההנאות והעידונים היפים שהם באים מיסוד ההכשר הדמיוני, והנטיה בכלל לחוזק גופי, שכח השכל והתגברות הרוחניות מכניעתו. ע"כ כדי לתן שורש בגזע לבל יבולע לצד הדמיוני והחומרי לגמרי, הכין אדון כל המעשים ב"ה רטיה קודם, שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו והתגברה בהם למדי התכונה החומרית והכשרון הדמיוני במדה נפרזה, מאחר שלא היה השכל הטהור שיסודו הוא דעת אלהים מעכבתו. ומזה יצא השבח, שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו ויכולים אנחנו להעשיר את תכונתה של העבודה האלהית, את הוד החסד והצדק האלהי הטהור, בכל אותם הכשרונות שנמצאים בנו מיסוד הגזע המקורי שעע"ז היו אבותינו, שנותן אימוץ לכח הגופי וכשרון הדמיון שימצא אחרי זיקוקו את מקומו המוגבל לו. זהו התכלית של הסברת המגיד, לסמן האיחוד של שני מיני האכילות, שהם מכוונים לעומת שני מיני החיים לכל צדדיהם.

הא לחמא וכו' כל דכפין וכו' כל דצריך וכו' השתא עבדי וכו' השתא הכא וכו'.
בעזה"י אפרש טעם ההקדמה הזאת, והנראה שתקנוה לאחר החורבן, ולמה לא תקנו קודם החורבן נוסח מה להזכיר, שזה הלחם אכלו אבותינו בארץ מצרים. והיותר פלא כי קודם שאלת מה נשתנה אמר הא לחמא וכו' וא"כ מה מקשה שבכל הלילות אנו אוכלים חו"מ, הלא אמר מקודם כי כלחם הזה אכלו במצרים ולכן יאכלום לזכר. אך הנראה בעזה"י לבל ירך לבבנו ונעציב נפשנו על גודל הנפילה אשר לנו בגלותנו, ואין אנו מקיימים מצות קרבן פסח, וגם שלא נאמר למה נזכור העבדות, ואנחנו כהיום הזה ג"כ עבדים, ומה נשיש בגאולתנו מקודם ועתה נהפכה לנו השמחה ליגון. ע"ז אמר כי כהא לחמא עניא, שאין לנו מזבח להקריב הפסח, והלחם עני בלא מצות הארץ, וכמו זה אכלו אבותינו בארץ מצרים, ועם כ"ז נגאלו, וגם אנחנו נזכור הגאולה העתידה, ויחזק בטחוננו בד', ואם יתמהמה עכ"ז אחכה לו, לכן לא תמנעו מלאכול המצה לתיאבון כהלכתה, אך כל דכפין ייתי וייכול, ובזכות זה יהיה כל דצריך ייתי ויפסח. כי הפסח נאכל על השובע, ואין שייך בו דכפין אלא דצריך, שהוא צריך לאכול הפסח משום גזרת המלך בתוה"ק. ומה שאנו צריכים לאכול המצה, שהוא זכר ליציאתנו מארץ מצרים, ארעא דמסאבא, מפרש טעם צוויו שצוה כל דכפין, משום דהשתא הכא ומ"מ אנו מקוים לעלות במב"י לאה"ק, לשנה הבאה בארעא דישראל, משא"כ אם לא יצאנו ממצרים ברגע ההוא ממש, שכבר נשקעו במ"ט שערי טומאה כמ"ש המקובלים.