נתיב העבודה - פרק י"ג

פרק יג
מצוה שיתפלל האדם כאשר יוצא לדרך. ובפרק תפלת השחר (ברכות כ"ט ע"א) אמר ליה אליהו לרב חסדא לא תרוי ולא תחטא לא תרתח ולא תחטא וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא א"ר יעקב אמר רב חסדא זה תפלת הדרך ע"כ. ויש לתמוה מאד מה ענין אלו ג' דברים ביחד, ופי' זה שהחטא היא יציאה מן השווי כי כאשר האדם עומד בשווי אין כאן חטא, וכאשר הוא יוצא מן השווי הן מצד גופו הן מצד נפשו הוא חוטא. ולפיכך אמר לא תרוי ולא תחטא לא תרתח ולא תחטא כי הכעס הוא מפעולו' הנפש בתוספת כאשר ידוע לכך אמר שלא יכעוס שזהו התחלת יציאתו של נפש מן השווי. והשכרות הוא תוספת הגוף כשהוא נוטה אל תאותו והוא יציאה מן השווי, ולפיכך אמר לא תרוי ולא תחטא. ועוד על זה הוא השלישי כי השנים הראשונים שלא יהיה יציאתו מן השווי, ואח"כ הוא מזהיר אותו אף על גב שלא יחטא אשר החטא היא היציאה מן השווי ודבר זה הסרה מן השם ית', ומכל מקום אף שאינו יוצא מן השווי מכל מקום צריך שיתדבק האדם בו ית' ולא יהיה נדחה מאתו ובכל דרכיו יזכיר את השם ית' וידע אותו, וזהו שאמר וכשאתה יוצא לדרך לצרכך ראה שתהיה עם הש"י שלא ילך למעשיו ולעסקיו כי אם בעצת הש"י, שאם יעשה צרכיו דהיינו הליכת דרכיו דבר זה נקרא שפונה לעסקיו ונבדל מן הש"י. ולכך אמר המלך בקונך וצא שאז מה שיצא לדרכו לא נחשב זה הסרה מהשם ית' כי ראוי שיהיו כל מעשיו על פי השם ית' ולא יסור מאתו, והבן זה והוא דבר גדול בתפלת הדרך, ויתבאר עוד מאמר זה בנתיב הכעס:
בפרק הרואה (שם נ"ד ע"ב) א"ר יהודא ד' צריכים להודות ואלו הן יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא וכו' מאי מברך אמר רב יהודא ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב ואמר אביי צריך לאדויי קמי עשר' דכתי' וירוממוהו בקהל עם מר זוטרא אומ' ותרין מנייהו רבנן דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו דברים שצריכים להודות אל השם ית' דוקא מפני שהדברים שבאין על האדם הם ארבע, וזה כי האדם כאשר הוא במדבר ואינו מוצא במדבר מה לאכול ולשתות ואין לו צרכיו ראוי שיגיע אליו מיתה מצד זה שהוא משולל מכל דבר שצריך אל האדם, וכאשר הוא יורד לים באים הגלים לשטוף אותו בכח ואין דבר יותר גדול וחזק כמו הגלים שבאים על האדם בכח לשטוף אותו. הרי הראשון מצד ההעדר שאין לו כל והוא מצד השלילה, ודבר זה שהוא הים אינו שלילה רק בא עליו דבר בכח מבחוץ והנה זהו הפך הראשון. אמנם החולי הוא מצד האדם עצמו שאינו חסר דבר כמו מי שהוא במדבר ואין דבר בא עליו מבחוץ כמו גל הים רק החולי הוא באדם עצמו שיש בו שנוי מזג, והוא אמצעי בין הים ובין המדבר. ויש עוד דבר רביעי כאשר הוא מסור ביד האדם והוא בבית האסורים, שכאשר נתון ברשות האדם אז האדם פועל בו כל אשר ירצה והוא פועל בחירי ורצוני. ומה שאמר שצריך להודות בפני עשרה ושנים מהם רבנן, כי עיקר ההודאה היא כאשר הש"י עשה לו דבר כמו זה שהציל אותו מן המיתה ונתן לו החיים על כן נותן הודאה אל הש"י, וכמו שאנו אומרים מודים כו' על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו, ומפני כי האדם יש בו נשמה קדושה לכך צריך עשרה לתת הודאה בתוכם, כי לקדושה כמו שהיא הנשמה ראוי לה מספר עשרה וראיה לזה כי אין קדושה בפחות מעשרה (ברכות כ"א, ב') וצריך שיהיו שנים מהם רבנן, כי הנשמה של אדם היא שכלית אבל אין האדם שכלי לגמרי רק מקצת, ולכך צריך שיודה בתוך עשרה ושנים מהם רבנן אבל אחד אינו נחשב מקצת מן עשרה שהם רבים. כלל הדבר כי האדם יש לו נשמה שכלית והנשמה קדושה, ולכך יתן ההודאה תוך עשרה ושנים מהם רבנן כפי מעלת הנשמה שהיא קדושה. ועתה יש בני אדם שכאשר זרקו אבן עליו ולא הגיעו האבן מברכין גומל חסדים טובים, וכל זה מנהג של עמי הארץ כי אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט אין זה מן הארבעה אשר צריכים להודות, ולכך אמר מנינא לומר שלא יברך כי אם על ד' דברים, וזה כי אלו ד' דברים כבר היה בים, וכן כבר היה במדבר, וכן כבר היה חולה, וכן כבר היה בבית האסורין ויצא ממנו, אבל דבר אחר שלא היה בצרה רק שלא בא עליו צרה אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות: