בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה

לא יסור שבט מיהודה - הבטחה או דין מחייב

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשפ"ג
15 דק' קריאה
יעקב אבינו ע"ה ברך את יהודה במלכות, פרק מט פסוק י: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
האם זו הבטחה שמלכות ישראל תהיה משבט יהודה ולא תסור ממנו, או שיש כאן צוואה שמחייבת את כל ישראל, והעובר עליה עובר על צוואת יעקב אבינו, או יתרה מזאת עובר על דברי תורה ורצון ה', כי כך נמסר בנבואה ליעקב, וזה חלק מהמצווה להמליך מלך שצריך להיות מיהודה?
מעיון בדברי הרמב"ן עולה שיש כאן גם הבטחה וגם איסור לעבור על צוואת יעקב, בהתחלת דבריו מסביר הרמב"ן שזו הבטחה שלא תסור מלכות וממשלה מיהודה, ומתמודד עם השאלה מה קורה בזמן הגלות, ולפני שנבחר דוד למלך, ומה דינו של מלך משאר שבטים.
ביחס לזמן הגלות שאז אין כלל מללך בישראל, משיב הרמב"ן שאין זה קשה שאין מלך: "לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה".
"אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים:"
מדבריו עולה שההבטחה כוללת לא רק מלך שלא יסור מיהודה אלא שגם מחוקק לא יסור מיהודה. מה בין מלך למחוקק?
מובא בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד א: שהסמכות של ראש הגולה גדולה יותר מהנשיא שבארץ ישראל, מפני שראש הגולה קבל סמכות ממלכי פרס אפילו להפקיר ממון למי שלא ישמע בקולו, ולכן אם דיין קבל רשות לדון בבבל רשות זאת מועילה גם לדון בארץ ישראל. "כדתניא: לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים" 1 .
"מחוקק" הוא הנשיא שבארץ ישראל, ויש לו דין מלך לגבי כמה עניינים כגון לגבי חיוב קרבן שעיר שמביא כמו מלך שחטא בדבר שזדונו כרת. וכך בתלמוד בבלי מסכת הוריות דף יא עמוד ב: "בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: הרי צרתך בבבל. איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם! אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו. רב ספרא מתני הכי, בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? א"ל: התם שבט, הכא מחוקק, ותניא: לא יסור שבט מיהודה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל; ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים".
לפי תירוץ ראשון הגמ' נשיא שבארץ ישראל לא מביא שעיר כיון שהוא כפוף לראש גולה שבבבל, אולם לפי תירוץ שני נשיא אינו מביא שעיר כיון שאינו בבחינת "שבט" שכופה את פסקיו, אלא הוא בבחינת "מחוקק" מנהיג רוחני. הואיל ולא ידוע לנו שהנשיא באר"י היה כפוף בפועל לריש גלותא, נלע"ד לחבר את שני התירוצים ביחד, ולפרש שנשיא "כפוף" היינו - פחות מושל מראש גולה, ושתי התשובות אחת הן בניסוח שונה.
תוספות בסנהדרין מקשה הרי הסמכות ההלכתית לפסוק הייתה גדולה יותר לנשיאים שבארץ ישראל? ועונה: "ואומר רבינו תם דה"מ במילתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי דאוירא דא"י מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים אבל לענין הפקעת ממון ליפטר דהפקר בית דין הפקר עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי".
היינו שמבחינת סמכות הלכתית יש לחכמי ארץ ישראל עדיפות על בבל, אבל מבחינת סמכות לאכוף יש לחכמי בבל עדיפות. ומוסיף התוספות שיש בזה גם ענין סגולי, שראש גולה מתייחס לדוד מהזכרים, והנשיא מן הנקבות.
ואם הרמב"ן מתכוון למחוקק כפי הגדרת הגמ' בסנהדרין, צריך לומר שבשביל להיות מחוקק די שהוא מתייחס לשבט יהודה מן הנקבות.
בהמשך הרמב"ן הוא קובע שאם יהיה מלך משבט אחר, אפילו אם ימונה ע"י נביא אינו יכול להיות מלך לדורות, ואם יקח לעצמו מלכות לדורות יעבור על דברי יעקב וייענש, וכך קרה לשאול המלך שאמנם התמנה ע"י שמואל הנביא, אבל הייתה זו מלכות שעה, וכיון שלא העביר את המלכות לדוד סופו שנהרג הוא ובניו: "וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות".
ולכאורה שאול נענש על שלא קיים מצוות ה' למחות את עמלק כפי שצווה, וכן על שהרג את נוב עיר הכהנים, ולא בגלל שלא העביר את המלכות לדוד? (התירוץ בהמשך)
וכן כתב הרמב"ן שהחשמונאים נענשו על כך שהתמנו מלך אחר מלך ולא חפשו מלך מבית דוד: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום".
וקשה האם על חטא כזה שמלכו בזה אחר זה מגיע להם עונש כ"כ חמור שהם נכרתו לגמרי ולא נשאר שריד ופליט מהם, וזאת למרות שהם היו חסדי עליון וגרמו שתורה לא תשתכח מישראל?
מאי משמעות "צוואת זקן" יעקב אבינו ע"ה, האם היא מחייבת אותנו לשמוע בקול אבינו, או שיש לכך משמעות של איסור דאורייתא למשוח עליהם מלך רק משבט יהודה?
גם ברמב"ם בהלכות מלכים אנו מוצאים את ההבטחה של "לא יסור שבט מיהודה" ודברי הנביא שהמלכות לא תסור מדוד וזרעו אחריו. וכך בהלכות מלכים פרק א הלכה ז: "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי, אף על פי שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו".
הלכה ח: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אף על פי שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך, שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו', ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים".
הלכה ט: "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים".
הראב"ד משיג על הרמב"ם ומקשה: מצד אחד הרמב"ם כותב שאם נביא ימליך מלך משבט אחר והוא ילך בדרכי ה' כל מצוות מלכות נוהגות בו, ומשמע שלא תפסק מלכותו, ומצד שני כתב הרמב"ם שאם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק ממנו המלכות".
ותשובת הראב"ד: "אלא ודאי כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון, קיסר ופלג קיסר".
וכעין זה אומר הרמב"ן: "ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה".
נראה ליישב את כל הקושיות שהקשנו על הרמב"ן והרמב"ם כדלקמן:
התורה אומרת בספר דברים פרק יז פסוק טו: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:
יש מחלוקת בין התנאים אם יש מצוות עשה להמליך מלך, או שזה כנגד תרעומתם של ישראל, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב: "רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך". הרמב"ם פוסק שזה מצוות עשה, אולם בין כך ובין כך התנאי למלך שהוא חייב להיות מלך שה' יבחר בו. אומנם לא די בכך אלא צריך שגם העם יבחר בו, שאין ממנים פרנס על הצבור עד שלא נמלכים בצבור 2 , ולכן אין ממנים מלך אלא ע"פ סנהדרין ונביא. וכיון שהצבור צריך להיות מעורב בבחירת המלך, עליו לכוון דעתו ולבחור כזה שיש להניח שגם ה' יבחר בו, ועל כן כאשר יעקב אבינו בצוואתו נותן מלכות ליהודה, וכל דבריו ברוח הקודש, הרי הוא מודיע לנו שה' בוחר בדוד ובזרעו אחריו. וזאת מפני שהם הראויים ביותר למלכות. ולכן כל מלך שיתמנה משבט אחר הרי זה בבחינת הוראת שעה, וצריך לדעת שהמלכות מתאימה לדוד ולזרעו. ולכן במציאות לא תמשך מלכות משבט אחר והיא לא תצלח לאורך ימים ותחזור המלכות לדוד ולזרעו.
וכך אומר הרמב"ן הנ"ל: "ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו".
"הוד מלכות" היא אור פנימי היוצא ממי שמתאים להיות מלך בעצמותו, מה שאין כן מי שיהיה משאר שבטים יוכל להיות מנהיג שכל דיני מלכות נוהגים בו, אבל הוא אינו מלך בעצם. והרמב"ן קורא להם "שופטים ושוטרים".
וכן הרמב"ם מדגיש הלכה ח: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אף על פי שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך, שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו', ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים".
ולכן תפסק המלכות ממנו, אע"פ שאותם מלכים יהיו צדיקים ועל פי הכללים הבנים יורשים את אבותם במלכות, אבל כיון שאינם מתאימים למלכות בעצם, חזקה שמלכותם לא תמשך. וזה תשובה לקושית הראב"ד איך תפסק מלכותם אם הם ילכו בדרך התורה? התשובה, שבאופן טבעי מלכותם לא תמשך ותישאר רק כהוראת שעה.
עוד כותב הרמב"ם בהלכה י: אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון, ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד, ואין מושחין אלא זרע דוד. הלכה יא: כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין.
כל הדברים הללו הם סימן לכך שמלך מזרע דוד תמשך מלכותו, שמן המשחה וירושלים מקום המקדש, ומעין שנשמך ללא הפסקה.
ובאופן חריף יותר כותב הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה שסב: לאחר שמבאר את הלאו למנות למלך גר שהוא לא מקרב אחיך, מוסיף הרמב"ם: "אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (קה"ר רפ"ז וכעי"ז יומא עב ב) כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו".
הרמב"ם קובע כאן שמלך משבט אחר הוא "נכרי" ביחס למלכות, והוא כמו זר שעובד עבודה במקדש.
ולפי זה ניתן להבין את מה שקרה לאלה שרצו שמלכותם תמשך ולא העבירו אותה לזרע בית דוד, כיון שהם לא היו ראויים למלכות נגרמו על ידם קלקולים שהביאו למותם, וחטאם נבע מזה שלא היו להם התכונות הנדרשות למלך, וזה הביא לכך ששאול המלך ושלושת בניו נהרגו, וזה גרם לחשמונאים שנהרגו ולא נשאר מהם זכר.
ואע"פ ששאול נבחר למלך ע"י נביא, הייתה זו מלכות שעה (כדברי הרמב"ן), ונראה שהסיבה לבחירתו הייתה כדי שילחם בעמלק. שאין עשיו נופל אלא בידי בניה של רחל. ואחר כך כשראה שאול שרוח ה' שורה על דוד, ונודע לו שהוא מפרץ שהמלוכה עתידה לצאת ממנו, היה צריך להעביר את המלכות אליו. נראה שההזדמנות להעברת המלכות לדוד היתה לאחר שניצח את גלית, ושאול הבטיח לו את בתו מרב לאשה, ואם היה מקיים הבטחתו לדוד, היה יכול להעביר כך את המלכות לדוד משכבר נמשח למלך באותה שעה.

מהם התכונות של מלך אשר יבחר ה'
חז"ל דנו בשאלה זו מפני מה זכה יהודה למלכות? וענו על כך מספר תשובות, שכל אחת מהן מלמדת על סגולות הנדרשות למלך אשר יבחר ה'.
יהודה שהודה - כוח התשובה וההודאה בחטא
וכך בתוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה יח: "מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע אלעזר בן מתיא וחנניא בן כינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני והיו עסוקין במה ששנה להם ר' עקיבא מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר... "
יהודה הודה מיד בחטאו למרות שהתבזה בכך, ולא ניסה להצטדק ולומר שתמר גרמה לו את הדבר. את התכונה הזאת להודות בחטא קבל בירושה מאמו לאה, שאמרו עליה במדרש (בר"ר פרשה עא סימן ה) : "לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב", שורש הודה הוא גם הודיה וגם ווידוי, ובשביל שניהם צריך ענווה, ודוד הודה לקב"ה והיה נעים זמירות ישראל, וגם בעל יכולת להודות בחטא, ללא כל הצטדקות. ועליו אמרו (מועד קטן דף טז עמוד ב): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על - נאם דוד בן ישי, שהקים עולה של תשובה". וגם יעקב רומז למידה זו בברכתו ליהודה "יהודה אתה יודוך אחיך".
ובגלל מידה זו שהודה זכה למלכות. מפני שתכונה זו של הודאה בחטא מוכיחה על לקיחת אחריות וראויה למלך. (הוריות דף י עמוד ב): "ת"ר: אשר נשיא יחטא - אמר ריב"ז: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, אם נשיא שלו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו הדיוט!"
מידת הענווה
מידה זו של הודיה ווידוי על החטא נובעת ממידת הענווה, והמלך האמיתי הוא לפי ספירת הקבלה "לית ליה מגרמיה כלום", היינו תכלית הענווה כדוד שאמר "והייתי שפל בעיני". ואם לא יהיה ניחן במידה זו, לא יוכל להיות מלך אשר יבחר ה'. כי מלך אפילו יהיה צדיק ומוסרי ביותר, מתוקף תפקידו להנהיג בעוצמה ובכוחניות, הוא עלול לאבד את מידת הענווה הנחוצה לו, ועל כך הוא מצווה מן התורה לכתוב לעצמו ספר תורה נוסף על מה שהניחו לו אבותיו: דברים פרק יז: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: " וטעם המצווה כדי שלא ירום לבבו על אחיו.
הרמב"ם הלכות מלכים פרק ב הלכה ה – ו מלמד על הענווה הנדרשת מהמלך:
"וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה, וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו, וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי, במה דברים אמורים בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה, אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה, ולא יעמוד מפני אדם, ולא ידבר רכות, ולא יקרא לאדם אלא בשמו כדי שתהא יראתו בלב הכל."
הלכה ו: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו', לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'".
והנה "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". הסיבה לכך מפני שכבודו נובע מעם ישראל, והוא אינו יכול למחול על כבודם. וצריך להיות מודע לכך שכבודו הוא כבוד העם, ואינו שלו.
קבלת ערבות ואחריות
הסבר נוסף נאמר שם בתוספתא "אלא מפני מה זכה יהודה למלכות אמ' לו מפני הענוה שנ' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וגו'... אמר להם והלא ערב הוא וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו".
יהודה ערב לבנימין, והיה מוכן להיות עבד תחתיו. מידה זו מלמדת על מסירות עבור אחיו היא מיוחדת למלך, שצריך למסור נפשו על עמו, ולכן היא מזכה אותו להיות מלך בישראל.
הערבות שקבל יהודה על בנימין המשיכה גם בדורות הבאים. אנו מוצאים שוב איך דוד מיהודה עוזר לשאול מבנימין במלחמת גלית. וכך במדרש תנחומא (בובר) פרשת ויגש "כי עבדך ערב את הנער, אימתי פרע יהודה ערבותו בימי גלית, כיון שהיו ישראל באותה שעה בצרה, מה כתיב ויגש הפלשתי השכם והערב (שמואל א יז טז), מחרף ומגדף התחיל שאול מוציא כרוז והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך וגו' (שם שם /שמואל א' י"ז/ כה)... אמר ישי לדוד בנו, הרי השעה לקיים אותו הערבות של זקינך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר אנכי אערבנו, אלא לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח (שם שם /שמואל א' י"ז/ יח), ואין ערובתם אלא ערבות, מה עשה דוד, הלך וקיים את הערבות, והרג את גלית."
אנו מוצאים שחלקו של בנימין צמוד לחלקו של יהודה, ובמיוחד הם מחוברים בחלק בית המקדש, (זבחים דף נג עמוד ב): "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה".
וכך היה מרדכי נקרא איש יהודי ואש ימיני ונאמרו על כך כמה פירושים, (מגילה דף יב עמוד ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה". חיבור שני השבטים הללו הבטיח את היכולת של מרדכי לעמוד מול המן הרשע וגזרותיו.
"רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי - דלא קטליה דוד לשמעי, דאיתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני - דלא קטליה שאול לאגג, דאיתיליד מיניה המן, דמצער לישראל". לפי רבא שאול מבימין גרם שיוולד המן הרשע ודוד מיהודה גרם שיוולד מרדכי שילחם בו, הרי לנו שוב ערבות של יהודה לבנימין.
מסירות נפש
תשובה נוספת בתוספתא "אלא מפני מה זכה יהודה למלכות אמרו לו ילמדנו רבינו אמ' להם מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים כשבאו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני ארד וזה אומ' אני ארד קפץ שבטו של יהודה וירד תחלה וקדש שמו של מקום על הים ועל אותה שעה הוא אומר הושיעני אלים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשט' שבו' וג' ואו' היתה יהודה לקדשו וגו' יהודה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים לפיכך ישראל ממשלתיו."
וכך מובאת מחלוקת התנאים מה היה על הים: (סוטה דף לו עמוד ב): "דתניא, היה ר"מ אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר: שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: ובין כתפיו שכן; אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".
לפי ר"מ בנימין רצה לקפוץ ראשונה לים ויהודה מנע ממנו, אפשר שזה נבע מהערבות עליו. אולם לפי רבי יהודה אף אחד לא רצה להיכנס לים עד שקפץ נחשון משבט יהודה, ובגלל מסירות נפשו זכה למלכות.
עבד לעם הזה
עצת הזקנים לרחבעם (מלכים א פרק יב פסוק ז) אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה, מוזכרת ברמב"ם כהנחיה למלך (הלכות מלכים פרק ב הלכה ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו', לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'."
וכך מצאנו שרבן גמליאל אומר לתלמידי חכמים שסירבו להתמנות על הצבור מרוב ענוותנותם (הוריות דף י עמוד א): "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה".
ולפי זה, הקב"ה בחר בדוד ובזרעו אחריו מפני שיש בהם הסגולות הראויות למלכות, ולזה התכוון הרמב"ם בספר המצוות שהזכרנו, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה". ואנו מתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך ציפינו כל היום".




^ 1.ופירש העמק דבר (פר' ויחי): דמחוקק משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו, וזה אי אפשר אלא באמצעות תלמידים כמאמר חז"ל 'הרבה למדתי מרבותי כו' ומתלמידי יותר מכולם', והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול, כך התלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה. והנה המנהג לפנים היה, שהרב היה יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע, כדאיתא במסכת בבא מציעא (פד, א) דכי הוו יתבי כו' יתבי קמייהו ראב"ש ורבי אארעא מקשו ומפרקו. וכן מצינו להלן (יז, ב), 'דן לפניהם בקרקע', ואם כן התלמידים ישבו בין רגליו של הרב. וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם.
^ 2.ילקוט שמעוני תורה פרשת כי תשא רמז שפט: אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור שנא' ראה קראתי בשם בצלאל, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לפניו רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כל שכן. אמר לו אף על פי כן אמור להן לישראל, הלך ואמר להן לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו משה רבינו אם לפני המקום ולפניך הגון עלינו לא כל שכן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il