בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

בר כוכבא וגיוס לומדי תורה לצבאו

בירושלמי מסופר שהיו לבר כוכבא מאתיים אלף חיילים קטועי אצבע ומאתיים אלף חיילים שרכבו על סוס ועקרו ארז מהלבנון, אי אפשר לעקור ארז באופן הזה, ותיאורים אלו הם סמלים בתורתו של ר' עקיבא, וגם יחסי התלמיד והרב שבין רשב"י לר' עקיבא הם סמליים.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

חשוון תשס"ז
9 דק' קריאה
וזו לשון הירושלמי במסכת תענית (פ"ד ה"ה) כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"רבי שמעון בן יוחי היה אומר: עקיבה רבי היה דורש 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' (במדבר כד, יז) - 'דרך כוזבא מיעקב'. רבי עקיבה כאשר היה רואה את בר כוזבה היה אומר: זה הוא מלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא 'עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא'.
... אמר רבי יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות רומאיים היו מקיפים את העיר ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות, והיה שם (בתוך ביתר) בן כוזבה והיה לו מאתים אלף חיילים מטיפי אצבע (מקוטעי אצבע 1 ) שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?! אמר להם: וכי היאך אפשר לבודקן (כלומר, לבדוק את אומץ ליבם)? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך. והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך."

על פי הירושלמי.
רשב"י - ר' שמעון בר יוחאי מסר לנו כי רבי עקיבא רבו, היה סבור ש"בר כוזבא" שהנהיג את המרד ברומאים (וידוע בכנויו "בר כוכבא") הוא "מלך המשיח". חיילי בר כוכבא חלקם היו "קטועי אצבע, כלומר שהיו נבדקים על ידי כך אם הם אבירי לב שיחתכו אצבע בשיניהם" (קרבן העדה). וחלקם היו חיילים שעקרו ארז מן הלבנון תוך כדי רכיבה על סוס.

אולם האפשרות שאדם ידהר על סוס ותוך כדי דהירתו יצליח לעקור ארז מן הלבנון נראית מופרכת; כיצד יתכן שמאתיים אלף איש הצליחו לעשות זאת?

האמנם רבי עקיבא רבו של רבי שמעון?
כדי לברר את השאלה הזו, צריך לברר את שאר הפרטים שבירושלמי שלפנינו.

מהירושלמי משמע שרבי שמעון (בר יוחאי) היה תלמידו של רבי עקיבא. וכן משמע גם בירושלמי במסכת סנהדרין (פ"א ה"ב) המתאר שרבי שמעון נסמך על ידי רבי עקיבא 2 , וזו לשונו:
"ורבי עקיבה (מינה) את רבי מאיר ואת רבי שמעון. אמר (רבי עקיבא): ישב רבי מאיר תחילה, נתכרכמו פני רבי שמעון, אמר לו רבי עקיבה (לרבי שמעון): דייך שאני ובוראך מכירין כוחך."

והמשמעות הזו עולה גם מן הבבלי במקומות רבים 3 . אלא שבספר "תורת הקנה" בחלק "ספר הפליאה" כתוב שרבי שמעון בר יוחאי לא היה תלמיד ממש של רבי עקיבא, וזו לשונו (ד"ה והא לך תחלת האמוראים, עמוד תק"ג בהוצאת נזר שרגא תשנ"ז):
"סתם משנה רבי מאיר, סתם ברייתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון בר יוחאי, וכולהו (וכולם) תלמידי רבי עקיבא הם (סנהדרין דף פו, א). והם איפלוגי אליבא דר"ע (נחלקו על פי שיטת רבי עקיבא) ואת רבי עקיבא לא ראו. למה- כי לא היו עמו בדורו, אלא פליגי (נחלקו) בדבריו על דעתו".

כדברי "ספר הפליאה" מובא גם בפרוש מחזור ויטרי למסכת אבות בסדר מקבלי התורה ולומדיה (נמצא במשניות דפוס וילנא). 4 וגם הרמב"ם (ביד החזקה) 5 והר"ש מקינון ב"ספר הכריתות" 6 סבורים שאין לקבל את דברי הירושלמי האלו ואת דברי הבבלי האלו כפשוטם. ואמנם הרמב"ם והר"ש מקינון סבורים שרבי מאיר קיבל מרבי עקיבא, אך לגבי רבי שמעון ורבי יוסי ורבי יהודה דעת הרמב"ם והר"ש מקינון שווה להם, וגם הם סבורים שלא היו תלמידים ממש של רבי עקיבא. 7

אותם גדולי עולם סבורים שהמעשים שבהם מתוארים רבי שמעון ורבי יוסי ורבי יהודה כתלמידיו של רבי עקיבא אינם כפשוטם. ואין זה ברור שרק אותם גדולי עולם סברו כך, שהרי ספריהם היו מצויים אצל רבים מגדולי ישראל, ואע"פ כן כמעט ולא מצאנו מי שהקשה - שדבריהם סותרים את דברי הירושלמי והבבלי.

אנו בדורנו שרחוקים לגמרי מאותם דורות ומהבנת כלל המעשים שמסופרים בדברי חז"ל, וודאי שצריכים להתייחס לדברי חז"ל כפשוטם. אלא שאם מצאנו כמה מגדולי החכמים הראשונים אשר "מתעלמים" ממעשים שמפורש בם להיפך מדבריהם, נוכל לומר שהם סבורים שהמעשים הללו באו לשמש כלימוד זכות ותפילה, ולא כדי לספר את קורות הדורות.

לדעת גדולי עולם אלו כאשר בירושלמי שלפנינו רבי שמעון קורא לרבי עקיבא "רבי", אין מדובר בתיאור היסטורי ובקשרים רגילים שבין רב ותלמיד אלא שכוונת רבי שמעון לבוא ולהכריע בין התנאים שנחלקו מהי השקפת עולמו של רבי עקיבא. וכאשר הירושלמי מתאר שרבי עקיבא אומר על רשב"י "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך" כוונת הירושלמי לומר שרבי שמעון בר יוחאי הוא זה שירד לעומק דעתו של רבי עקיבא.

לאחר שהתברר לנו שהתיאור הזה שבירושלמי הוא תיאור רעיוני. נוכל לומר שגם שאר האירועים המתוארים בירושלמי שם אינם תיאורים היסטוריים אלא תיאורים רעיוניים. והאירועים המתוארים שם הם סמלים שקשורים לתורתו של רבי עקיבא, ומתוך העיון בסמלים האלו נוכל להבין את כוונת הירושלמי.

הבנת הסמלים שתלמידיו של רבי עקיבא משתמשים בהם כאשר הם דנים בהשקפתו עלולה להיות קשה למי שההיכרות שלו עם השפה הזו תהיה רק באמצעות המאמר הנוכחי, ועדיף לקרוא תחילה את המאמרים שכבר פורסמו עד עתה ב"ארץ אגדה". אך בכל אופן נזכיר בקצרה את מה שכבר התפרסם.

מטיפי אצבע
האצבע היא סמל בתורתו של רבי עקיבא.
רבי עקיבא סבור שאדם מישראל צריך לעמול בתורה. ולשיטתו, איבריו של אדם מישראל נועדו לעזור לו בלימוד התורה וכן מצאנו במסכת ברכות (דף סב, א):
"מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? ... רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה ... רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה."

לשיטת רבי עקיבא מי שיצא מבית המדרש כדי לאחוז חרב בידו ולהילחם ברומאים נמשל למי שנקטעה אצבעו ולבעל מום. שהרי אצבעו שנבראה כדי להראות בה טעמי תורה אינה ממלאת את תפקידה. (ובהסבר שיטת רבי עקיבא ראה ביתר אריכות במאמרים הקודמים "דייסה שנאכלת באצבע טעימה יותר" ו"נחום איש גם זו והמצורע של הישיבה")

כאשר הירושלמי מספר שחכמי ישראל אמרו לבר כוכבא: "עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?!", כוונתו לומר שקבוצה מחכמי ישראל התלוננה בפני בר כוכבא על כך שהוא מגייס לצבאו בחורים לומדי תורה. לשיטתם לומדי התורה צריכים לאחוז בידם חרב רוחנית ולא חרב גשמית 8 , ולשיטתם, מי שיצא מהישיבה לאחוז חרב של ברזל נחשב למי שנקטעה אצבעו.

עוקר ארז מן לבנון - כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן
בר כוכבא, קיבל את דברי חכמי ישראל ושלח להם: "וכי היאך אפשר לבודקן?"

בר כוכבא אינו חוזר בו משיטתו שכדי להשיב את החרות הישראלית לכבודה, וכדי להשיב את הגיס הרומאי לאחור צריך להקים צבא ישראלי. אלא שהוא שואל היאך אפשר לדעת מי הוא לומד תורה שלגביו יציאה מבית המדרש נחשבת כאילו קטעו את אצבעו, ומי אינו כזה - ולגביו אחיזת חרב גשמית היא כבוד.

חכמי ישראל ענו לו: "כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך".

כפי שכבר נאמר בתחילת המאמר - האפשרות שאדם ידהר על סוס ותוך כדי דהירתו יצליח לעקור ארז מן הלבנון נראית מופרכת. אלא שה"סוס" וה"ארז" הם סמלים בשיטתו של רבי עקיבא.

ה"ארז" מוזכר בתהילים (צב), וזו לשונו:
"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: ... צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: ..."

ה"ארז" וה"תמר" מסמלים את לומדי התורה שהם שתולים בבית ה' ואינם עמלים במלאכות, וגם ימות החול דומים אצלם לשבת. במאמר "רבי עקיבא והדקל" התבאר כיצד ה"תמר" ("דקל") משמש כסמל בתורתו של ר' עקיבא. ובמאמרים הבאים נבאר בעזהשי"ת את מקומות נוספים שבהם ה"ארז" מופיע בתור סמל בתורתו של ר' עקיבא.

רוכב על סוסו
הסוס מסמל בתורתו של רבי עקיבא את מי שרודף אחר השגת העושר והממון. וכן מרומז במדרש בויקרא רבה (וילנא לה, ו), וזו לשונו כשהיא מתורגמת:
"אמר רבי עקיבא: יאה ה"עניות" לבתו של יעקב (לעם ישראל) כרצועה אדומה בראש סוס לבן."

דברי רבי עקיבא תמוהים. האומנם העניות היא נוי?! והרי מובא במשנה (נדרים ט, י): "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"! וכי נעלמו מרבי עקיבא דברים נוקבים ופשוטים אלו?!

אלא שה"עניות" אליה מתכוון רבי עקיבא היא העניות שמזכיר דויד משיח ה' לבנו שלמה:
"וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף". (דברי הימים א כב, יד)

הכמות העצומה של הכסף והזהב והנחושת והברזל וכו' שדויד המלך הכין אינה מתיישבת עם ה"עניות" שהוא מייחס לעצמו. אלא שה"עני" מסמל את מי שחסרים לו דברים רבים. ודויד המלך חש את החוסר באמצעים הגשמיים שעם ישראל זקוק להם לגאולתו, ולכן הוא עסק במלחמות ובעמל הגשמי כדי להשיגם.

והקישוט לסוס שמוזכר בדברי רבי עקיבא על ה"עניות" מרמז לשיר השירים (א, ט-יא):
"לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי: נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים: תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף:"

שיר השירים מזכיר את הזהב והכסף כקישוטים הראויים לסוס, ואילו רבי עקיבא מדבר על רצועה אדומה. אך כוונתו של רבי עקיבא היא ככוונת שיר השירים. הרצועה האדומה והזהב שניהם מסמלים את מידת הדין 9 , ובמאמר הזה רבי עקיבא רואה דבר טוב במידת הדין שמצריכה לעמול במלאכות.

המשיח ה"עני"
הסוס המקושט שמסמל את ה"עניות", כלומר את המאמצים להשגת העושר, שולח אותנו לתיאורו של מלך-המשיח בנבואת זכריה (ט, ט):
"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר...".

בפסיקתא רבתי (פרשה לד) מבואר שמדובר בשני צדדים בעם ישראל שמייצגים את המשיח. בקבוצה של "רוכב על חמור" שהם מי שעמלים בתורה ומנותקים מן החומריות 10 , ובקבוצה של "עני" שמסמלת את הצד שעוסק במלאכות ומשיג את האמצעים הגשמיים שדרושים לגאולת עם ישראל. וראה במה שהתבאר באריכות במאמר "החורבה של נחום איש גם זו".

בתורתו של רבי עקיבא הצד של העשיר ("עני") ש"רוכב על סוס" הוא הניגוד לתלמיד חכם שהוא "ארז" ב"לבנון" (ב"בית המדרש"). ולפי הסמלים האלו מתבאר לנו שחכמי ישראל יעצו לרבי עקיבא שיגייס לצבאו רק את מי שעקר את עצמו מבית המדרש ויצא לעמול במלאכות ובאומנויות השונות. ה"ארז" שנעקר מה"לבנון" הוא מי שעקר את עצמו מבית המדרש ויצא "לרכוב על הסוס", כלומר להשיג את העושר שעם ישראל זקוק לו לגאולתו. אולם מי ש"תורתו אומנותו" וכאשר מוציאים אותו מבית המדרש הוא חש כאילו קטעו את אצבעו - צריך להישאר בבית המדרש.

והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך
הירושלמי ממשיך ומתאר שבצבאו של בר כוכבא היו מאתים אלף "קטועי אצבע" ומאתים אלף "עוקרי ארזים".

האם בר כוכבא לא קיבל את הצעת חכמים? הם הוא המשיך לגייס בגיוס חובה את כולם?

נראה שניתן לבאר זאת לפי דברי ספר הפליאה שאמר שהתנאים רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון נחלקו מהי שיטתו של רבי עקיבא.

במאמר "להתחבא בבית הכסא" התבאר שרבי יוסי ורבי יהודה נחלקו בשיטת רבי עקיבא. ורבי יוסי סבור שלדעת רבי עקיבא גם תלמיד חכם צריך לעמול במלאכות באצבעותיו.
ולפי שיטתו רבי עקיבא סבור שכדי להגיע לימות המשיח שבהם נעמול בתורה בלבד צריך לעבור תקופה של עמל במלאכות. ורבי עקיבא רוצה שנעבור תקופה זו אלא שהוא אינו רוצה שנתענג עליה. ולכן הוא מתאר את הצורך בהשגת העשירות כ"עניות". רבי יוסי סבור שרבי עקיבא רצה שלומדי התורה יתגייסו לצבאו של בר כוכבא, אלא שהוא רצה שלא יתענגו על התקופה הזו שאינם שוהים בבית המדרש, אלא שיחושו כאילו קטעו את אצבעם.

והמחלוקות שבין רבי יוסי ורבי יהודה לא החלו בזמנם, אלא תלמידי רבי עקיבא עצמם חלקו מה היא דעת רבם.

חלק מהתלמידים אמרו שרבי עקיבא סבור שמי ש"תורתו אומנותו" אסור לו להתגייס לצבאו של בר כוכבא ורק מי שעקר את עצמו מבית המדרש יתגייס לצבא. וחלק מהתלמידים אמרו שרבי עקיבא סבור שגם תלמיד חכם צריך להכריח את עצמו להתגייס לצבאו של בר כוכבא, והוא צריך לעשות זאת למרות שהוא חש כאילו קטעו את אצבעו.
והירושלמי מסיים ש"והיו לו מאתים אלף כך, ומאתים אלף כך."

לפי מה שהתבאר במאמר, הירושלמי נראה כמתאר עובדות היסטוריות, אולם לאחר העיון בדבריו מתבאר שהוא מדבר בשפה של סמלים, והוא מרמז על מחלוקות בין חכמי ישראל כיצד להתייחס לשאלת ההתגייסות לצבאו של בר כוכבא.

במאמרים הבאים נדון בעזהשי"ת במשמעות הנוספת של הסמלים שמוזכרים כאן.


^ 1 איכה רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה ד בלע ה'
^ 2 וזו לשון הבבלי במסכת יבמות (דף סב, ב): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה".
^ 3 וראה גם במסכת סנהדרין (דף פו, א), ובמסכת יבמות (דף סב, ב) ובמקומות נוספים.
^ 4 דברי "ספר הפליאה" הוקשו מאוד לרב החיד"א, והוא כתב בספרו "שם הגדולים" (חלק ספרים קונטרס אחרון מערכת ת אות ב, ב) שדברים אלו נכתבו על ידי תלמיד טועה, – "כי ביבמות דף ס"ב ע"ב מבואר שהיו תלמידיו ממש ואחר שמתו כ"ד אלף (תלמידים) היה העולם שמם עד ששנאה להם כמבואר שם...".
אולם המגיה לפרוש מחזור ויטרי הביא את דברי החיד"א וכתב שקשה לומר שדברי תלמיד טועה נכתבו בסגנון אחד גם ב"ספר הפליאה" וגם ב"פירוש למחזור ויטרי".
^ 5 ואמנם הרמב"ם קיבל מתחילה את דברי הירושלמי שר' שמעון נסמך על ידי ר' עקיבא כפשוטם, וכתב בהקדמתו למשנה (ד"ה הפרק החמישי), שר' שמעון בן יוחאי היה תלמיד מובהק של ר' עקיבא. אלא שאחר כך ביד החזקה חזר בו וכתב שר' שמעון קיבל רק מר' ישמעאל.
^ 6 ספר הכריתות, חלק רביעי, ימות עולם, שער א
^ 7 והרמב"ם אינו מונה את ר' יוסי ור' יהודה ור' נחמיה כתלמידי ר' עקיבא כבר בהקדמתו לפרוש המשניות!!
^ 8 וכמובא בספר תהילים (מה, ג-ד): "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם: חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ:". וכפי שביאר שם רש"י: "חגור חרבך על ירך - להלחם מלחמתה של תורה והוא הודך והוא הדרך".
^ 9 וראה בפירוש הר"י דמן עכו לספר יצירה: " 'מצפון זהב יאתה' ...וזה שאמר 'ויתן לו מזהב שבא', הוא מדת הדין הטובה". וראה בספר הפליאה (ד"ה הה' נק' גבורה וכאן נשלמים ה') "וכל אדום מורה דין".
^ 10 שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו ... שזה מורה שהוא רוכב על החמרית, מתנשא עליו ורוכב עליו לפי שהוא נבדל מן החומר." (גבורות השם - פרק כט)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il