מיוחד הוא חג הסוכות, בריבוי השמחה יותר מכל שאר המועדים. שבכל חגי ישראל מצווה להיות בשמחה, ובחג הסוכות נתרבו שמחות עד לחגיגת הריקוד בבית השואבה. אמרו חז"ל:

ונקראת בית השואבה, מפני ששם שואבים רוח הקודש. גם יונה הנביא זכה לקבל את כח הנבואה, משמחת בית השואבה (כמבואר בירושלמי סוכה). שמחת חג הסוכות נותנת השראה לדרגות גבוהות מכח השמחה. אין המדובר על שמחה כפשוטה אלא על השמחה שבאה כתוצאה ממחילת העוונות ביום הכיפורים. ועל כן הודגש בכמה מקומות כי שמחה זו נעשית על ידי גדולי ישראל, ששוררו שם שירים על "זקנותנו שלא ביישה את ילדותנו" וכדו'.

בפרשת המועדים (ויקרא כ"ג), נאמר:

ולאחר מכן,

הפסוק באמצע הפרשה מלמדנו כי שני עניינים לחג הסוכות: מקרא קודש ככל החגים, ועניין נוסף, נטילת ד' מינים, שהוא השמחה לפני ה', שהוא המשך של שמחה על כפרת יום הכיפורים. נענועי הלולב הם עצמם כתפילה לפני ה', ובחז"ל במדרש תנחומא נאמר שהלולב הוא כאות על שיצאנו זכאים בדין. ועל כן הציווי על נטילת לולב בא עם הדגש "...אך בחמשה עשר" להורות לנו שהוא עניין בפני עצמו, ביטוי של תפילה ושל שמחה לפני ה'.

ימים אלה שבין יום כיפור לסוכות, ימי התעלות, וכן מצינו בלשון חז"ל שברוב מקומות כתבו לשון של "עולה לסוכה". רש"י במסכת שבת כותב: "שרוב סוכותיהן היו על הגגות", וניתן לפרש עוד, גם מלשון התעלות המביאה את האדם מתוך שמחת החג. על 'החתם סופר' מסופר שימים אלה שבין יום כיפורים לסוכות, היו ימי התעלות שבהם נכתבו חלק נכבד משירי 'החתם סופר'.

הקב"ה יזכנו לספוג מקדושת המועדים ולהיות שרויים כל ימינו בשמחה של מצווה, וכלשון הרמב"ם: