בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

פיצויים עבור הפסקת עבודה

פסק הדין עוסק בחובתו של המעביד להמשיך ולהעסיק עובד עד תום התקופה שאליה נשכר.

undefined

הרב ש.ב.ורנר

4 דק' קריאה
עורך: הרב יואב שטרנברג

פסק הדין עוסק בחובתו של המעביד להמשיך ולהעסיק עובד עד תום התקופה שאליה נשכר.

תיאור המקרה:
התובע שימש במשך 4 שנים כנהג רכב להסעת תלמידים עבור מוסד חינוכי מסוים, שהוא הנתבע. הרכב שבו נהג התובע היה רכב פרטי שלו, ואת משכורתו הוא קיבל על בסיס חודשי.
באמצע שנת הלימודים, בחודש כסלו, הודיע הנתבע לתובע שהוא מפסיק להשתמש בשירותיו. הנתבע קנה רכב הסעות משלו, והעסיק נהג אחר.
התביעה : ראשית, התובע תובע את פיצויי הפיטורין הקבועים בחוק. שנית, התובע תובע תשלום משכורת חודשית אחת, עבור התקופה שעברה מעת שסיים לעבוד אצל הנתבע, ועד שמצא עבודה אחרת, דהיינו עבור מחצית חודש כסלו ומחצית חודש טבת. שלישית, עבור התקופה שמאמצע חודש טבת עד סוף שנת הלימודים, תובע התובע פיצוי עבור ההפרש בין המשכורת בעבודה שאותה הצליח התובע למצוא, ובין המשכורת שלו אצל הנתבע. הוא מציין, שגם בעבודה החדשה לא החזיק במשך זמן רב, משום שמקום העבודה פשט את הרגל.
תשובת הנתבע: ראשית, הנתבע טוען, שמעמדו של התובע הוא כשל קבלן ולא כשל שכיר, ולכן אין מגיעים לו פיצויי פיטורין כלל. שנית, גם אם מגיעים לו פיצויי פיטורין, היות שהנתבע הוא מוסד המתקיים על כספי צדקה, אין מוטלת עליו החובה לשלם פיצויי פיטורין. שלישית, הנתבע טוען, שאין הוא צריך לשלם לתובע משכורת אחרי זמן הפיטורין, ואם התובע לא מצא עבודה, זו בעיה שלו. קל וחומר, טוען הנתבע, שאין הוא צריך לפצות את התובע עבור ההפרשים בין המשכורות השונות.

פסק הדין :
בית הדין קבע כי התובע נחשב כשכיר ולא כקבלן. על כן הוא זכאי לפיצויי הפיטורין הקבועים בחוק. כמו כן, בית הדין קבע שעל הנתבע לשלם לתובע עבור חודש נוסף מזמן הפיטורין, לאחר שיוכיח התובע שלא עבד כלל באותו החודש. לגבי התקופה שמשכורתו של התובע הייתה נמוכה, בית הדין קבע שאין לחייב את הנתבע בהשלמת ההפרש למשכורתו הקודמת.

הנימוקים:
על פי ההלכה ישנו הבדל בין פועל (שכיר) המעוניין להתפטר מעבודה שקיבל על עצמו, לקבלן. פועל המשכיר עצמו לעבודה, הרי הוא כאילו נשתעבד כעבד למעסיק. על כן, נתנה לו התורה רשות לחזור בו מהסכמתו, משום 'עבדי הם, ולא עבדים לעבדים'. לעומת זאת, הקבלן אינו נחשב כעבד, ולכן אינו יכול לחזור בו מהסכמתו לקבל את העבודה.
הסמ"ע (סימן שלג סקט"ז) הגדיר קבלן לעניין חזרתו באופן הבא: "פירוש, ואינו כעבד דמלאכת רבו מוטלת עליו לעסוק בה כל היום בלי הפסק. אבל זה גומר מלאכה שקיבל עליו איזה שעה ביום שירצה, וכדרך כל בעל הבית העושה במלאכה שלו למכור ולהשתכר בה". מתוך דברי הסמ"ע עולה, שאם הפועל משועבד לעבוד בשעות מסוימות דינו כשכיר, ואם הוא יכול לעבוד באיזו שעה שירצה דינו כקבלן. אבחנה זו נזכרת גם בדברי החכמת שלמה (על השו"ע שם).
וכעין זה בדברי האור זרוע (בבא מציעא פרק ו סימן רמב): "וזו תשובת רבני צרפת אשר שבני אדם מחזיקים מלמדי תינוקות כקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו, אם כן לא ידעו פשט הלכה במה מחלקים מקבלן. דבר פשוט הוא כי בפועל שאינו רשאי להתבטל כגון שכיר יום או שכיר חדש, באותן אמר רב שיכול לחזור בו אפילו בחצי יום מטעם עבדי הם ולא עבדים לעבדים,.אבל קבלן שקיבל קמה לקצור, בגד לארוג, והוא רשאי להתבטל רק שלאחר זמן יגמור, באותו אין שייך עבדים לעבדים, כיון שהוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה". לאור זאת, בנידון דידן, שהתובע עבד כנהג בשעות מסוימות בהתאם לזמנים שבהם יש להסיע את התלמידים, דינו כפועל לגבי זכות החזרה מהסכמה לעבוד, ולא כקבלן.
אלא שבנידון דידן יש מקום לפקפק, שהרי התובע משתמש ברכב שלו, וייתכן שהוא אינו חייב לנהוג בעצמו, אלא יכול לספק לנתבע נהג אחר, והעיקר שהתלמידים יוסעו לבתיהם. ואם כן, יש מקום לומר שדינו כקבלן. ולכן, בית הדין לא הכריע בשאלה זו.
על כל פנים, השאלה העומדת לפנינו אינה קשורה ליכולת של התובע לחזור בו מעבודתו, ולכן הדיון הנ"ל אינו יכול לשמש בסיס לשאלת חיוב הפיצויים, שהרי חיוב זה נובע ממנהג, ולא מדין תורה. בית הדין לא הצליח לעמוד על המנהג המקובל בנדון דידן, מאחר שמדובר בעובד העובד במשרה חלקית. ולכן לא קבע פיצויי פיטורין.
אולם, עדיין יש לדון בשאלה, האם היה מותר לנתבע לפטר את התובע בתוך שנת הלימודים בלא לשלם לו על כך. על פי דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיפים א-ג), אם חזר בו בעל הבית מהצעתו להעסיק את הפועל, ומחמת זאת הפסיד הפועל כסף, כגון שכבר עבר הזמן לשכור פועלים לאותו היום, צריך בעל הבית לשלם לפועל שכרו עד סוף היום.
אלא, שיש לדון בשאלה, מה דינו של פועל שבועי או חודשי, שמעבידו מודיע לו על הפסק העבודה באמצע החודש – האם חייב לשלם דמי אבטלה של כל החודש?
בשאלה זו התחבט ה'דברי מלכיאל' (חלק ג, חו"מ סי' קנא). הוא מבין בפשטות, שבאופן עקרוני, מי שמקבל את שכרו באופן שבועי, ברור שאי אפשר לפטרו באמצע השבוע. והוא מסתפק, אם אפשר לפטרו בלי התראה של שלושים יום, או שאולי נאמר, שכשם שבשכירות בתים, אי אפשר להוציא את השוכר מהבית אלא בהתראה של שלושים יום, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ריב סעיף ה), כך גם בשכירות פועלים. וכתב החזון איש (בבא קמא סי' כג), שאכן יש ללמוד משכירות בתים, ולהודיע על הפיטורין שלושים יום מראש לכל הפחות, ואם לא הודיע זמן מספיק מראש, צריך לשלם את שכרו של הפועל למשך כל אותם שלושים יום.
מדברי החזון איש שציינו לעיל, עולה שבמקום שבו צריך פרק זמן מסוים כדי למצוא עבודה, חייב בעל הבית לשלם לפועל על כל הימים הדרושים למציאת עבודה חדשה.
לאור זאת, יש לבחון את טענתו של התובע, שלפיה במשך שנת הלימודים קשה למצוא עבודה בהסעת תלמידים, ולכן על הנתבע לפצותו על אבדן ההכנסה. התובע צירף לתביעתו מכתב ממוסד אחר, שבו כתוב שהתובע דחה את הצעת העבודה של אותו מוסד, כיוון שנתחייב כבר כלפי הנתבע.
למעשה, בית הדין דחה טענה זו משתי סיבות:
ראשית, בית הדין קבע, שמי שעובד כנהג יכול למצוא גם עבודה בהובלת משא, בפרט בנידון דידן, שהתובע אכן הודה שפרט להסעת התלמידים היה עוסק גם בהובלת משאות. לכן, יש לראות את תקופת העבודה שלו כתקופת עבודה חודשית, ולא שנתית.
שנית, בית הדין טען, שאם לאחר שפיטר בעל הבית את הפועל, מצא עבודה אחרת, ועבודה זו התבטלה באונס, אין בעל הבית הראשון צריך לשלם עבור אבדן ההכנסה. ואמנם, אילו העבודה השנייה הייתה מראש עבודה בלתי בטוחה, יש לומר שבכהאי גוונא יתחייב בעל הבית הראשון לשלם במידה שהעבודה השנייה תתבטל, אבל אם העבודה השנייה הייתה עבודה בטוחה, אלא שאחר כך אירע אונס ונתבטלה, נפטר כבר בעל הבית הראשון, במה שמצא מעסיק מחליף לפועל.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il