בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יהודה בן דבורה

טענת פרעון נגד כתב יד הלוה

מה יהיה דין פתק שנמצא בעזבון מת בו נכתב ונחתם כי אדם מסויים חייב למנוח סכום כסף? האם היורשים יכולים לתבוע ממנו את הכסף?

undefined

הרב מ. שלזינגר

טבת תשס"ז
4 דק' קריאה
נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה: התובע ירש את אשתו המנוחה. על פי הסכם שנעשה עם אחיה של המנוחה, התחלקה הירושה בין התובע ובין האח, כך שהתובע קיבל את כל הנכסים שבארץ, ואילו האח קיבל את כל הנכסים שבחו"ל. על מנת לתת להסכם תוקף על פי ההלכה, כתבו האח והתובע בהסכם ביניהם את הנוסח הבא: "הנני מוכר, מיסב ומעביר את כל הזכויות התביעות והרכוש שלי בחלק שיש לי ברכוש אחותי, ואין לי שום טענות לגבי כל הרכוש הנמצא בארץ". בין הנכסים שנמצאו בעיזבון, נמצא גם פתק שבו נכתב 'אני חייב ל (שם המנוחה) סך של 3000 ₪'. והוא נחתם ע"י הנתבע.

התביעה: התובע תובע מהנתבע לשלם לו את הסך הנ"ל.

תשובת הנתבע: הנתבע טוען שמדובר בפקדונות כספיים שהמנוחה הפקידה אצלו. וכשהוא החזירם לה, שכח לקחת את הפתק המדובר. כמו כן, הנתבע טוען, כי היות שמדובר בחוב, הרי אין הבעל יורש את אשתו בראוי, ולכן הבעל אינו בעל דברים שלו, ורק האח הנמצא בחו"ל יכול לתבוע אותו.

פסק הדין : בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים: מעיקר הדין, שטרות נקנים רק בכתיבה ומסירה (שולחן ערוך חושן משפט סימן סו סעיף א). בנדון דידן, התקיימו לכאורה שני התנאים האלו. שכן, האח כתב לתובע שטר ובו כתב שמכר לתובע את כל חלקו בעיזבון הנמצא בארץ. ואמנם, הפתק המדובר לא נמסר ממש מידי האח לידי התובע, אבל כיוון שמדובר בשטר שהיה בתוך כספת, והכספת הייתה שייכת לתובע, הרי הכספת מועילה לעשות קניין חצר, כתחליף למסירה.

אלא שיש מקום לפקפק בשאלה אם ההסכם שבין התובע לאח נחשב ככתיבה המועילה להקנות שטרות. זאת משום, שסוף סוף לא היה כתוב בו 'קני לך איהו וכל שעבודיה' כפי שנדרש בשטר הקנאה של שטרות.

למרות זאת, סובר בית הדין, שיש מקום לומר שהקנאת השטר נעשתה במסירה לבד, מכוח 'סיטומתא'. וכן כתב מהרשד"ם (חושן משפט סי' שפ), שניתן לקנות שטרות בסיטומתא.

ואמנם, בנתיבות המשפט (סי' רא סק"א) כתב, שלא מצינו שניתן להקנות שטרות בסיטומתא, אבל בית הדין סובר שדעתו היא דעת יחיד, ולדעת רוב הפוסקים יש לומר שסיטומתא מועילה לקנות שטרות.

למרות שבית הדין הסכים שבאופן עקרוני ניתן להקנות שטרות במסירה בלבד, מכוח סיטומתא, יש לדון האם חל קניין זה גם בנידון דידן. שכן, האח לא ידע על קיומו של אותו חוב, והרי זה דומה למה שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן רט סעיף ב): "האומר לחבירו: כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא; וכן כל כיוצא בזה".

הסמ"ע (סק"ב) סובר, שרק אם המוכר יודע מה יש בבית והקונה אינו יודע, אין הקונה גומר בדעתו לקנות; אבל אם שניהם אינם יודעים, יועיל הקניין. וכן היא דעת הט"ז ונתיבות המשפט (סק"ב). אבל הש"ך (סק"ב) חולק, וסובר שאפילו כששניהם אינם יודעים מה יש בבית, בכל זאת לא חל הקניין, ולדבריו יש לומר, שההסכם שעשו האח והתובע אינו מועיל להקנות את השטר, כיוון שלא ידעו על קיומו.

בית הדין קבע, שבנידון דידן גם הש"ך יודה. שכן מדובר בפתק שנמצא בתוך כספת, וידוע שבתוך כספת מקובל לשמור דברי ערך, ואף שלא ידעו האח והתובע מהי תכולת הכספת בדיוק, סוף סוף ידעו שנמצאים שם דברי ערך, וזה מועיל כדי שיגמרו בדעתם להקנות. והרי זה דומה למה שכתב השולחן ערוך (שם סעיף א):
המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אף על פ שאין מדתו ומשקלו ידוע, הרי זה קנה. ואם אין מינו ידוע, לא קנה. כיצד, ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך; מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך; שק של תאנים אני מוכר לך בכך וכך; אף על פי שאין מדת הערימה ידועה, ולא מנין הקנקנים ולא משקל התאנים ידוע, הרי זה ממכרו קיים אף על פי שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם.

אמנם, יש לפקפק בעצם ההנחה שמנהג הסוחרים כיום הוא לקנות שטרות גם אם אינם עשויים כתיקון שטרות, וגם כשקונים אותם הוא רק כשנעשה על כך הסבה בחתימת המלווה וכדומה, ולכן אין לומר שמועיל כאן קניין סיטומתא. וממילא שייכת כאן הטענה 'לאו בעל דברים דידי את'.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סט סעיף ב) פסק המחבר, שניתן לטעון פרוע נגד שטר בכתב יד הלווה, ואילו הרמ"א פסק שאי אפשר לטעון פרוע. הש"ך (סקי"ד) פסק כדעת המחבר, וכתב שאפילו אם תפס המלווה, אינו נאמן לטעון קים לי כאותם פוסקים שאינו נאמן לטעון פרעתי. על כן, נאמן לכאורה הנתבע בטענת פרוע שלו.

למרות זאת, כתבו התומים (סי' סט סק"ה) והנודע ביהודה (מהדורה קמא, חו"מ סי' י, יא) ששטר הנעשה כתיקון המדינה, כיוון שמדינא דמלכותא אי אפשר לטעון נגדו פרוע, גם בבית דין אי אפשר לטעון שהוא פרוע. והטעם לכך אינו מצד דינא דמלכותא דינא, אלא מטעם שהלווה לא היה מניח את השטר ביד המלווה, כיוון שיודע שאינו נאמן לטעון פרוע על פי דינא דמלכותא.

אלא, שדברי התומים והנודע ביהודה נאמרו דווקא בשטר הנעשה כתיקון המדינה. אבל בפתק בעלמא, יש מקום לומר שיהיה מקום לטעון פרוע, וכן משמע מדברי התומים בעצמו. כמו כן, היות שלא נתקיימה חתימתו של הנתבע, הרי הוא נאמן לטעון פרוע במיגו דמזויף.

האמור לעיל, הוא בשאלת חיוב ממון. לכאורה, היה מקום לחייב את הנתבע להישבע שבועת היסת, כדין כל מי שטוען פרוע. ואף שהתובע אינו טוען טענת ברי, סוף סוף, כיוון שיש בידו שטר שהנתבע חייב לו כסף, הרי יש קצת ריעותא בטענת הנתבע שהוא פרע, וכשיש רגליים לטענת התובע, משביעים גם בטענת שמא, כפי שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף יז).

אמנם, נראה שאין לראות את העובדה שהשטר ביד התובע כרגליים לדבר. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סט סעיף ה) נפסק: "הוציא כתב יד הלוה על יורשיו, אף על פי שמודים שהוא כתב יד אביהם, אנו טוענים להם שהוא פרוע, ופטורים אף משבועת היורשים; אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם לא פרעו. הגה: וכן עיקר. ודלא כיש חולקין ואומרים דיורשי הלוה צריכין לישבע שאין יודעים שאביהן נשאר חייב לו. ומכל מקום נהגו בדורות אחרונים להחמיר על היורשין לישבע, אם יש קצת רגלים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו".

הרי שהרמ"א לא הסתפק בכך שיש שטר ביד המלווה, וכתב שאין משביעים את היתומים אלא אם כן יש קצת רגליים לדבר. דהיינו, שעצם הימצאות השטר אינה רגליים לדבר.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il