תחילת דרכו של משה במעשי חסד והתייצבות מוסרית לצידם של החלשים, המשכה בשמירת הבטחותיו ונדריו שהביאו אותו בסוף דרכו להתברך ולברך את עם ישראל.

אחד הרגעים בהם מתגלית אצילות נפשו של משה רבינו היתה כאשר הושיע את בנות יתרו, כהן מדין, מידי הרועים, והשקה את צאנן. שכרו של משה לא איחר לבוא:

משה שהיה נרדף במשך עשרות שנים (עי' ברמב"ן על שמות ב' כג), לא היסס לצאת כנגד הרוב החזק ובזכות זה זכה לבית חם, גם בנכר.

בפסוק זה ביטוי לא ברור "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה". אכן, הוא נתפרש בדרכים רבות. רש"י בפירוש הראשון, בעקבות התרגום, מסביר מלשון הסכמה. על פירוש זה קשה וכי למה צריך הכתוב לציין את הסכמת משה להצעה כה נדיבה?

במדרש מצאנו דעות נוספות. לדעת רבי נחמיה "קבל עליו ללון עמו, ואין ויואל אלא לשון לינה שנאמר (שופטים י"ט) "הואיל נא ולין" ". לדעת רבותינו "קבל עליו לרעות את צאנו ואין ויואל אלא לשון התחלה" (שמות רבה פרשה א ד"ה ויואל משה). גם שתי דעות אלה קשות שהרי לא ברור למה טרחה התורה לציין שני פרטים שנראים לא משמעותיים.

על כן, נפנה לפירושו השני של רש"י אותו הוא מגדיר כמדרש "ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו" פירושו השני של רש"י מקורו בגמרא "ויואל משה, אין אלה אלא שבועה, דכתיב: (יחזקאל י"ז) "ויבא אתו באלה" (דברי הימים ב' ל"ו) "וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים" (נדרים סה ע"א) ובמדרש "ויואל משה. אין אלה אלא לשון שבועה שנ' (שמואל א' י"ד כד) "ויואל שאול את העם לאמר", וכתיב (מלכים ב' ה' כג) "ויאמר נעמן הואל וקח ככרים" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דעמלק יתרו פרשה א ד"ה ואת שני).

יתרונו של פירוש זה לא רק במספר המקומות הרב בתנ"ך המתבארים על ידו כמו שהגמרא והמדרש מפרטים, ולא רק שהפסוק בפרשתינו מובן עכשיו, שהרי יתרו תובע ממשה להישבע שלא ינטוש אותו ואת צפורה בתו, (נוסיף במאמר מוסגר ולא נאריך מסיבות מובנות, כי פירוש זה מסביר גם פסוקים עקרוניים בהבנת תהליך ההתנחלות בארץ ישראל בתקופת יהושע והשופטים עיין שם יהושע י"ז יב לעומת שופטים א' כז, לה), ושוב מתגלה לנו דמותו המוסרית של משה - מנהיג האומה במלא הדרה. פן זה מודגש בדברי המדרש:

על כגון זה נאמר סוף ברכה במעשה חסד וקיום הבטחות תחילה. הבה נתפלל כי נזכה גם אנו למנהיגים שכאלה.