עורך: הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה:
התובע הוא שוחט במושב מזה מספר שנים. הוא אינו מקבל משכורת קבועה מועד המושב, וכל הכנסתו היא מדמי השחיטה שהוא גובה מהבאים לשחוט אצלו. בזמן האחרון, התחילו חברות לשיווק בשר עוף מתל אביב למסור אווזים לפיטום במושב. עם גמר תקופת הפיטום, שוחטים את האווזים במושב שוחטים מטעם ארגון שוחטי העופות של תל אביב, והם נלקחים לשיווק בתל אביב.

התביעה:

הלכה פסוקה (259)

הרב ש.ב.ורנר

add_alert

46 - פסק דין: הסכם שותפות בהקצבות

47 - פסק דין: קיפוח פרנסה של שוחט במושב

48 - פסק דין: התחייבות שנכתבה בלשון 'ישלם'

טען עוד

התובע טוען שפרנסתו מקופחת, משום שהוא לוקח סכום כסף בעד שחיטת כל אווז, והוא מפסיד את התשלום עבור שחיטת האווזים עבור הרבנות בתל אביב. הוא תובע מהנהלת המושב, שהם הנתבעים, שלא לאפשר לשוחטים אחרים לשחוט את האווזים הנמסרים להם לפיטום.

התובע מציין, כי מאז שהתחילו אנשי המושב בפיטום האווזים, פחתה שחיטת האווזים המקומית לצרכי המקום, והוא מניח שהדבר נובע מכך שאנשי המושב קונים חלקים של האווזים שאותם הם מפטמים.

תשובת הנתבעים:
ראשית, הנתבעים טוענים כי הם אינם הבעלים של האווזים, אלא רק אחראים לפיטומם. שנית, הם עושים תפקיד זה שלא לשם רווחים, משום שלעיתים השחיטה מועטה ואינה מכסה את ההוצאות, וכל הסיבה שהיא נעשית היא למנוע הכנסת בשר שלא נשחט כדין לתוך תל אביב.

פסק הדין :
בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים:
בדרכי תשובה (יורה דעה סימן א ס"ק ריא) כתב בשם כנסת הגדולה, שמי שהחזיק לשחוט במקום אחד, אין כח בשום אדם להוציאו מחזקתו. ונחלקו שם האחרונים, אם איסור השגת גבול מעין זו בשוחט שייכת דווקא כאשר בני העיר קיבלוהו לשוחט (שיטת 'דעת קדושים') או שהאיסור הוא אף אם הוא מוחזק מעצמו (שיטת ה'בית שלמה).

אולם, דעת בעל שו"ע הרב (שו"ת סימן ט) שאין מושג של השגת גבול בשוחט, אלא במסגרת של דיני 'עני המהפך בחררה.

בית הדין קבע, שחזקתו של התובע היא רק על השחיטה לצרכים מקומיים של המושב, ולא על שחיטת האווזים המדוברת. לכן, זו אינה 'החררה' שבה היפך התובע, ואין לו דין עני המהפך בחררה.

אולם, יש לעסוק גם בשאלת יורד לאומנות חברו. בגמרא בבבא בתרא (דף כא עמוד ב) מבואר, שבן עיר יכול לעכב על בן עיר אחרת מלפתוח בעירו של הראשון עסק מתחרה מדין 'יורד לאומנות חברו'. על כן, יש מקום לדברי התובע, שאין לאפשר לשוחט אחר לשחוט במושב.

אלא שישנה הגבלה על זכותו של בן העיר למנוע פתיחת עסק של בן עיר אחרת. השולחן ערוך (חושן משפט סימן קנו סעיף ז) פוסק: "הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים. ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעים אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק".

הטעם להיתר של הסוחרים למכור בעיירות ביום השוק הוא, שביום השוק קונים גם אנשים שאינם תושבי העיירה שבה מתקיים השוק, ונמצא שפרנסתם של בעלי החנויות המקומיים אינה נפגעת, שהרי הם מוכרים בקביעות רק לתושבי העיירה.

ניתן להבין את ההיתר המובא בשו"ע בשתי דרכים. אפשרות אחת היא, שלסוחרים שאינם תושבי המקום מותר למכור רק לאנשים שאינם תושבי המקום המגיעים ליום השוק. אבל זכות המכירה למקומיים מוגבלת רק לסוחרים המקומיים. אפשרות שניה היא, שביום השוק העיירה אינה רק 'מקומם' של תושבי העיירה, אלא של כל הכפרים הסמוכים. וממילא, גם לסוחרים המגיעים מחוץ לעיירה מותר למכור לכלל התושבים, הן אלו שבאים מחוץ לעיירה, והן לתושבים המקומיים.

על כל פנים, בנדון דידן, הנתבעים מטפלים בעופות הנמכרים בתל אביב, ולא לתושבי המושב, ולכן פרנסתו של התובע אינה מקופחת, וממילא יש לדחות את תביעתו.