בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • צדקה והלואה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה ז"ל

הצדקה - מעודדת את הבטלנות?

undefined

הרב צביקה בן דרור

י"ד טבת תשס"ד
3 דק' קריאה
מדינת ישראל שרויה במשבר כלכלי עמוק. על סדר היום הציבורי עולות סוגיות חברתיות כלכליות, מטה לחמם של משפחות רבות נשבר, הנתונים הרשמיים של המוסדות הרשמיים מדאיגים את כל הגורמים הממשלתיים ומצביעים בצורה ברורה על עליה חדה ומתמדת בעוני. הנושא קיבל חשיבות עליונה וזכה לעלות על סדר יומה של התקשורת בעקבות מקרי רצח והתאבדות על בסיס כלכלי. אנשים שעול החובות הקשה מנשוא הכביד עליהם העדיפו להשאיר לנושים מכתב התאבדות והשאירו את משפחתם וידידיהם ללא אב ורע.
מהי חובתה של החברה כלפי העניים?

במקורות שלפניכם הבאנו מספר התייחסויות הלכתיות בהקשר למצוות הצדקה.

הכוונה ללימוד המקורות.
1. בתורה נצטווינו לעזור למיעוטי יכולת ולתת להם את הצרכים הכלכליים לקיום חייהם. מצווה זו היא החשובה ביותר ממערכת מצוות עשה כפי שכותב הרמב"ם במקור מספר 1.
2. עד היכן מצוות הצדקה? – עיינו במקור מספר 2.
3. לאור דברים אלו אנו תמהים - האומנם? העני ישב בטל בביתו בחוסר מעש, אל לו לדאוג לפרנסתו, וכל אשר נדרש לו לקיומו יקבל מן הצדקה?
יתרה מזאת, הצדקה עשויה לעודד את הבטלנות וחוסר העשייה. אם העני היה יודע שגורלו נתון אך ורק בידיו, היה מתאמץ עמל ויגע לפרנסת אנשי ביתו ולא היה נתמך מעזרת הציבור. אדם שנותן צדקה עשוי להרגיש בשעה שהוא נותן מממונו לפרנסת העניים שזהו מעשה בלתי מוסרי, ושעצלן, בטלן וחסר מעש גוזל את כספו שלא בצדק. העני לא עמל ויגע בעמל כפיו להרוויח את כספו.
האם התורה מעודדת בטלנות וחוסר יצירה?
חלילה, אחד הערכים החשובים של היהדות הוא העבודה ועמל הכפיים. לכן, גזל היא אחת העברות החמורות שבתורה.
מתוך עיון במקורות נקבל תמונה שונה לחלוטין. העני שנצרך לצדקה אינו טפיל ומוצץ את דם העשירים, אלא אדם שנקלע לחוסר ולמצוקה כלכלית. נכון שחובתם של בעלי האמצעים היא לספק את צרכיהם של העניים, אבל מצד שני חובתם של העניים היא להתאמץ להסתדר לבד ולא להזדקק לבריות כלל. מתוך נדיבות מרבית של העשירים ואי רצון להזדקק לבריות של העניים תבוא השלמות של החברה כמובא במקור מספר 3.
4. יש גם לזכור שמעלתה של הצדקה אינה לתת מעות לעני אלא למצוא לו עבודה וכן אנו רואים במקור מספר 4.
5. הבעיה הכלכלית של העם אינה תלויה רק בתמיכות הממשלתיות שמועברות לנזקקים, אלא בעיקרה זוהי בעיה חברתית, ערכית. הנזקקים צריכים להתאמץ למצוא את מקור מחיתם בעמל כפיהם ועליהם לראות בתמיכה נתון של הכרח שאינו רצוי.

לסיכום: הצדקה אינה חובה רק של העשירים. ישנה גם חובה על העניים לא להזדקק לצדקה. מי שנוטל מן הצדקה ואינו מנסה למצוא מקור למחייתו, הצדקה תשחית את מידותיו ותגרום לו לבטלנות ולחוסר עשייה.

1. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה א'
חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.


2. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ג'
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו. 1


3. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה יח-יט'.
לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.

לכן
כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם,

אבל מצד שני
וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות,
וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'.


4. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.


^ 1 יש להדגיש ששיטת הרמב"ם היא הקיצונית ביותר אבל פוסקים רבים חולקים על קביעתו לספק לעני כפי מחסורו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il