בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

להתגייס ולבקר

האם מותר להשתמט משירות מילואים בגלל מעורבות צה"ל בגירוש? לפתח יחס ביקורתי כלפי מעורבות הצבא בגירוש ולבטא אותו בתוך הצבא; הציבור הדתי-לאומי מתקשה לפתח יחס מורכב אל הצבא; בשעה שצה"ל עוסק בפועל בהריסה יש מקום לסרבנות הפגנתית; בעת מלחמה יוצא אפילו חתן מחדרו ומגורש מהתנחלותוו.

undefined

הרב אליעזר מלמד

כ"ד תמוז תשס"ו
6 דק' קריאה

האם להתגייס למילואים

שאלה מכ"ד אייר תשס"ו (השואל הוא תלמיד חכם שמלמד במסגרות שמעל תיכון):
לכבוד הרב אליעזר מלמד, שלום רב.
קיבלתי לאחרונה צו מילואים (לאימון), ואני מתלבט מה לעשות.
בזמן הגירוש קיבלתי צו מילואים. הגדוד שלנו נועד להחליף גדוד סדיר על גבול מצרים, שהוסב לעיסוק בגירוש. אז התחמקתי. לא באמצעות שקר אלא בגלל קשיים הקיימים תמיד, בעיקר עקב עבודתי בהוראה. בעבר, כאשר היתה הזדהות עם מטרות התעסוקה, היתה המשפחה מתגברת על הקשיים בהרבה מאמץ ומסירות. אבל לאחר שהמוטיבציה נעלמה, ולהפך, עוד ראיתי בשירות צד של איסור - לא היה שום טעם להתאמץ, ולכן השגתי בקלות פטור.מאז היה לנו עוד אימון. הגעתי, אבל מתוך הרגשת בחילה וגועל וחוסר אמון מוחלט במערכת הצבאית, הרגשתי שאני לא מסוגל ללבוש את המדים, ועזבתי לאחר יומיים. המפקד כנראה לא רצה לפוצץ לגמרי את הקשר ו'החליק' את העניין.כעת אני מתלבט. על הפרק עומדת תכנית נוספת (התכנסות), רעה עוד יותר מקודמתה. עתה גם הולכים ומתבררים ממדי ההשחתה המוסרית שהיתה כרוכה במעשה הגירוש.

השאלה היא, האם כעת יש עדיין מקום להגיע לשרות מילואים ('אימון לקראת מלחמה'), או שפשוט צריך לשבור את הכלים? אולי הגיע הזמן לסרבנות גורפת, שתבהיר כבר עכשיו שיותר לא נהיה 'שפוטים' של המערכת? שלא נהיה יותר 'פיונים' במהלכיה הציניים?

תשובה

אני מבין את דעתך והרגשתך. מנגד, לא ניתן להתעלם מהחובה להגן על העם והארץ, שלאחר הכול, זה עיקר תפקידו של צה"ל. לכן צריך להיצמד לחוק, שכך היא גם ההלכה - "דינא דמלכותא דינא", כל זמן שלא מדובר בפקודה המנוגדת למצוות התורה. לכן, אם יש לך תואנה חוקית להשתחרר - תשתחרר. וכל מה שחילוני ממוצע עושה כדי להשתחרר בלא לשקר, ראוי לעשות כדי להשתחרר. ואם אין סיבה שבעטיה תוכל להשתחרר מהמילואים, אזי תשרת. ורק כאשר יש אירוע קרוב שראוי למחות כנגדו, אז ראוי למחות.

שאלה נוספת מט"ז תמוז (מאותו תלמיד חכם)

חזרתי עכשיו מאימון, והרהרתי מחדש בנוגע לדבריך שכעת אין לסרב אלא לנהוג כפי שנוהג אדם רגיל שנקרא למילואים.מתחזקת אצלי ההרגשה שאם הציבור שחווה על בשרו את חרפת הגירוש לא ינקוט בצעדים מראש, הוא לא יוכל למנוע את הגירוש הבא, גם אם בשעת מעשה אחוז גבוה יותר יסרב לפקודה הנבזית הבאה. הצבא הרי יכול להסתדר גם בלעדי הסרבנים למשך זמן קצר ובתחומים מוגדרים. הוא יוכל לארגן את הגירוש הבא גם אם באותם חודשים תהיה סרבנות גורפת של רוב הציבור הדתי-לאומי.אינני רואה אפשרות להשפעה ממשית אם לא בהבהרה מוחלטת לצבא שמערך ההגנה של המדינה עלול להתמוטט מחוסר מוטיבציה של הדרג הלוחם. הבהרה כזו תוכל להיעשות רק לאורך זמן, ורק כאשר תהיה ניכרת ותדאיג את הממונים על כוח האדם.ייתכן שהעת הזאת איננה מתאימה, מאחר שאנו נתונים במצב קשה. חיילים חטופים, קסאמים, קטיושות וכו'. ואולי הדבר עלול להחליש את העם והצבא. מצד שני, אולי צריך להבהיר דווקא עכשיו שתושבי יו"ש וגוש קטיף ותומכיהם לא יכולים להמשיך להיות הפראיירים שישלמו בדמם ובגופם את מחיר הבגידה בהם.
בינתיים תכנית ההתכנסות ירדה קצת מסדר היום, מן הסתם לא לאורך זמן. אולי הדרך היא לארגן ציבור גדול לסרבנות על תנאי. כלומר, ברגע שהתכנית הזו חוזרת לדיון רציני, מיד מאותו חודש מתחיל גל חדש של סרבנות. אולי זוהי הדרך לפשרה מסוימת בין הרצון ליטול חלק בהגנה על העם, לבין הצורך לנקוט באיום מספיק משמעותי על מנת להניא את הפוליטיקאים מטעויות נוספות.
סרבנות שתתחיל רק סמוך לגירוש הבא, לא תועיל!

תשובה

המצווה לשמור על העם וליישב את הארץ היא העומדת בבסיס הכול. ממנה נובעת המצווה להתגייס לצבא וליטול חלק בשמירה על העם והארץ, וממנה נובעת המצווה להתיישב ביהודה ושומרון, וממנה נובע האיסור ליטול חלק בגירוש יהודים ובהחרבת בתיהם.

על כן כעיקרון אסור לעודד סרבנות גורפת לשרת בצבא, כי עמדה זו היא הפרה של מצווה גדולה מהתורה. אמנם האדם אינו צריך לכבוש את רגשותיו והתקוממותו, וכל זמן שבאופן אישי הוא מרגיש פגוע מהתנהלותם של הצבא ומפקדיו - רשאי הוא להשתחרר משירות במסגרת החוק. וכידוע, כמעט כל מי שרוצה להיפטר משירות מילואים מצליח.זה שלא 'מצאת' תירוץ להשתחרר מהמילואים, זה כנראה מפני שגדלת בציבור הדתי-לאומי, שחונך לנאמנות וצייתנות למערכות השלטון. יש בחינוך זה מעלות וחסרונות. כאשר המנהיגות היא טובה, חינוך זה מוציא לפועל את התום והאידיאליזם. אך כאשר המנהיגות מקולקלת, בוגרי חינוך זה לא יודעים כיצד לנהוג. הם לא למדו לבקר, וממילא אינם יכולים לפעול לשינוי.
אנו נדרשים עכשיו למידה גדושה של עצמאות וחירות מחשבתית. לא סרבנות גורפת תועיל כאן, אלא חירות לחשוב ולבקר את מערכות השלטון ללא כחל וללא סרק, מתוך כבוד ובחריפות, כדי ליצור עמדה אלטרנטיבית.אחד הביטויים לתחושת החירות הנדרשת היא היכולת להביע בקול את הספקות והמסקנות. למשל, בעת השירות בסדיר ובמילואים, רצוי לדבר עם החברים לנשק על הקושי לשרת בצבא שרק לפני שנה הרס יישובים וגרש יהודים מארצם, ואע"פ כן מתוך אחריות לאומית הננו משתתפים בשירות הצבאי. עם זאת, במידה ותגיע פקודה המנוגדת להלכה ולמוסר - נסרב. ואנו מצפים מחברינו לנשק שיהיו חברים אמיתיים, ואף הם יסרבו איתנו לבצע פקודות מתועבות של גירוש יהודים מבתיהם.אף שהסירוב לבצע פקודה רעה חשוב לעיצוב דמותו המוסרית של כל אחד ואחד, ורק מי שמסרב להשתתף ברשע מסוגל להציב אלטרנטיבה - מכל מקום הסרבנות עצמה לא תמנע פורענות נוספת. השינוי יתחיל על ידי העלאת השאלות על סדר היום בביקורת גלויה על הממשלה ומדיניותה, שבעטייה כל הצרות המדיניות והביטחונית והחברתיות.

מדוע צה"ל אינו מצליח להכות כראוי במחבלים

במסגרת הביקורת הנתבעת, אי אפשר שלא לשאול: מדוע צה"ל עם כל עוצמתו לא מכה כראוי באויבינו?! אחרי כל הטיסות וההפגזות, מספר האבדות של החיזבאלה והחמאס נמוך באופן מדאיג. האם כך אפשר לנצח?
הלוואי ועד שדברים אלו יודפסו המצב ישתנה. אך אם לא, חובה עלינו לחזור ולתבוע תשובה לשאלה זו. לצערי, נציגינו בכנסת אינם משמיעים את קולם בביקורת מספקת.

צו מילואים מול צו גירוש לגבעות

שאלה (מאדם אחר): באותו יום שבו חילקו צווי גירוש והריסה למספר מאחזים, קיבלתי צו למילואים. כולי מתקומם, איך הם מסוגלים לקרוא לי להגן על העם והארץ מפני האויב ובאותה עת ממש לשלוח חיילים ושוטרים להחריב את בתיהם של אחי היהודים?! האם לא צריך לארגן סירוב בעת הזאת?

תשובה: המציאות מורכבת. ככלל, מצווה להגן על העם והארץ במסגרת הצבא. אמנם בשעה שכולך התקוממות על מעשי הצבא כלפי המאחזים, אתה רשאי להשתמט מהמילואים, כמו אדם אחר שנמצא במצוקה זו או אחרת. אם חס ושלום ינקוט הצבא בפעילות ממשית להחרבת מאחזים, יש מקום לשקול סרבנות הפגנתית, שצריכה להיות מאורגנת על ידי מנהיגים רוחניים וציבוריים. עם זאת, בעת מלחמה, כאשר כול חייל נצרך להגנת העם, כול הנקרא לשירות חייב לצאת, אפילו חתן מחדרו ומגורש מהתנחלותו.

טענות כלפי אחריותם של המפקדים לחיי חייליהם

שאלה: טוענים שלעיתים מפקדים מסכנים את חייליהם בחינם, כגון שנותנים פקודה להסתער על בית בזמן שניתן להפציצו מן האוויר, ומעדיפים לסכן חיילים שלנו כדי שלא לפגוע באזרחי האויב, שבדרך כלל תומכים בטרור אבל אינם משתתפים בו בפועל. האם גם במצב כזה עדיין יש מצווה להתגייס לצבא?

תשובה: המצווה להתגייס לצבא היא מצווה שמתקיימת על ידי אנשים, וכל מסגרת אנושית מלווה בחולשות וטעויות. אפשר לומר בוודאות כי מעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, ללא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. היו מפקדים יותר צדיקים והיו פחות צדיקים. ופעמים רבות היו במפקד אחד מעלות וחסרונות כאחד. וכיוון שעוסקים בעסקי מלחמה, החסרונות מביאים לסיכון נפשות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ נותרה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. וכך גם היום, אחרי כל הביקורות, הרי ללא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו.
על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל צריך לאומרה, כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הטענות אינן מבטלות את המצווה העקרונית להתגייס לצבא.

עמדתי על הגיוס לצה"ל

לפני כחודשיים התלונן חילי טרופר ב'מקור ראשון' על עמדתי ביחס לצבא. מדבריו היה נשמע כאילו אני מעודד בחורים שלא להתגייס, ומאיים למוטט בכך את הצבא. כפי הנראה הספיקו לו מספר משפטים מתוך מאמר שלם כדי להסיק על עמדתי, ויצא לתקוף על גבי העיתון. כפעיל חברתי הדורש 'צדק', ניתן היה לבקש ממנו כי ינהג בצדק ויקרא את דברי בשלמותם.

נכון, העמדה מורכבת מעט. מי שבעולמו יש רק שחור ולבן, מתקשה להבינה. אבל מה לעשות שהמציאות מורכבת, וממילא מחייבת התייחסות מורכבת. צה"ל ומפקדיו אכן טינפו את מדיהם בחטא הגירוש, ויש לבקרם בפומבי ובחריפות, ועם זאת יש מצווה לשרת בצה"ל כדי להגן על העם והארץ.

כיצד להתגייס

בימים אלו אנו עומדים, במסגרת הישיבה בהר ברכה, לשלוח כארבעים וחמישה בחורים לשירות במסגרת ההסדר. בשבוע הבא אמשיך בעז"ה לעסוק בנושא מורכב וחשוב זה, תוך שימת דגש על שמירת המצוות בצבא.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il