שאלה:
אני לומד בכולל, בעל משפחה עם ילדים כ"י. אשתי משחררת אותי מעבודות הבית כמעט לגמרי, אני מתלבט בשאלה, כמה להקדיש ללימוד וכמה להקדיש לבית. כמה ומתי לעזור, להיות שותף וכדו'.

תשובה:
אחד מסימני הגאולה הוא: "אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו". לכל דבר יש גבול, אפילו למצוות תלמוד תורה. אנשי הגבול אלו תלמידי חכמים היודעים לשים גבול לדבריהם. כאשר אדם מקים בית, מחד, חכמים אומרים לנו "מצא אישה מצא טוב, ואין טוב אלא תורה". אולם, מי שמבין את דברי חז"ל כפשוטם, אינו מכוון לאמת, שהרי ודאי שאדם ללא עול משפחה, פנוי למשך יותר שעות לעסוק בתורה. אם כן, מהי כוונת חכמים במאמרם? כוונתם, שהתורה מעמיקה ומתחברת עם האדם בהקמת משפחתו. הצורך להוריד את התורה לחיי מעשה רחבים, מביאה לצמיחה והעשרה גדולה של התורה. לכן, אין לראות סתירה בין שותפות בבית לבין עיסוק בתורה, כי הכל נכלל במסגרת הרחבה של חיי תורה. ככלל ישנן שתי מערכות של קשר - המערכת האחת, קשר של איש ואשתו. למרות שהורו לנו חכמים: "אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו", אין פירושו של דבר שאסור לדבר עם אשתו. אדרבא, חובה על אדם לקיים שיחה קבועה עם אשתו, כדי לשמוע ולהשמיע, כדי לחוות עימה את החוויות העוברות עליה. ע"י השיחה יש בידו את היכולת לנווט את הבית והמשפחה, ולהשתמש בדרך הישרה אותה הוא לומד, הלכה למעשה. המערכת השנייה היא, הקשר שבין אב לילדיו. בן תורה, אברך, העסוק כל כולו בלימוד תורה, שוכח לעיתים שמוטלת עליו גם מצוות חינוך ילדיו. אם בכל פעם שילד צריך משהו, אבא לא נמצא בבית, ובעת שאבא כבר נמצא, אין לו זמן לילדיו כי הוא ממהר לחזור ללימודו, אם כן מי ילמד את הילדים אורחות חיים? מצוות חינוך היא כמובן, ללמדם תורה, אך בנוסף חובתו של אב ללמדם דרך ארץ, ישרות, אהבה ושמחה, ועוד ועוד דרכי חיים.

כמובן שאתה צריך להחליט יחד עם אשתך על הזמנים והשעות אותן אתה מקדיש ללימוד, ועל הזמנים אותם אתה מקדיש לבית ולמשפחה. ודאי שרוב הזמן צריך להיות מנוצל לקניין ערכי התורה. כמו כן, השותפות בבית עוברת שינויים בהתאם לצרכים ולפי הנסיבות, שהרי אישה יולדת או חלילה ילד חולה בבית, מצריכים יתר תשומת לב למשפחה, בשונה משגרת החיים.

כסיכום, כולנו צריכים לזכור את הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש". כאשר היא תמימה - לוקחת בחשבון את כל הנסיבות, אזי היא גם משיבת נפש.