בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הקדושים ממרכז הרב

טעמי הקורבנות

ספר "ויקרא" בכלל ופרשת "ויקרא" בפרט עוסקים בדיני הקרבת הקורבנות שהיו נוהגים בזמן שהיה בית המקדש קיים. הקרבת הקורבנות היא למעשה עבודת ה' המקורית בה נצטווה עם ישראל בצאתו ממצרים. מהו הטעם שנצטווינו להקריב לה' קורבנות?

undefined

הרב חנניה מלכה

ניסן תשס"ז
10 דק' קריאה
"אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח, ב)
שאלה
ספר "ויקרא" בכלל ופרשת "ויקרא" בפרט עוסקים בדיני הקרבת הקורבנות שהיו נוהגים בזמן שהיה בית המקדש קיים. הקרבת הקורבנות היא למעשה עבודת ה' המקורית בה נצטווה עם ישראל בצאתו ממצרים. מהו הטעם שנצטווינו להקריב לה' קורבנות?


צורת העבודה
ראשית יש להפריד בין עצם הצורך לעבוד את ה' לבין צורת העבודה. הצורך לעבוד את ה' הוא עניין מובן. ברור שיש לעבוד את ה' באופן כל שהוא. מה שתמוה בדיני הקורבנות הוא צורת העבודה, מדוע ציווה ה' לעובדו באופן זה של שחיטת בהמות והקרבתם לו?

רמב"ם, רמב"ן, כוזרי
שאלה זו העסיקה רבים מן הפרשנים, וחלקם נתנו טעמים שונים ולפעמים אף סותרים לאותו עניין. במאמר זה נתרכז בעיקר בהסבריהם של הרמב"ם, הרמב"ן והכוזרי.

הסבריו של הרמב"ם

הרמב " ם התייחס לעניין זה בשלושה מקומות, כאשר בכל מקום הוא נותן טעם שונה לשאלה מדוע ציווה ה' לעובדו על ידי הקרבת קורבנות, בבית מיוחד לו ועל ידי כהנים המיוחדים לעניין זה.

אי אפשר להשתנות בקיצוניות
הרמב " ם בספרו מורה נבוכים מבאר שישנה תכונה הנוהגת בנפש האדם והיא, שאדם לא יכול להשתנות בבת אחת, ולעזוב ברגע אחד את כל מה שהוא היה רגיל אליו. וזה לשון הרמב"ם :"אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך (הקצה אל הקצה) פתאום - ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום" (מו"נ ח"ג, פ"לב).

מנהג העולם
הרמב " ם מבאר כי בזמן יציאת מצרים מנהג העולם היה, שאת האל עובדים על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד שייחדוהו לעבודת אותו אל, ועם כהני דת מיוחדים שיוחדו לעבודתו: "היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והפרושים (כהני הדת) היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם" (שם).

העתקת צורת העבודה זרה והפנייתה כלפי ה'
כאשר בא ה' לצוות את בני ישראל על עבודתו, לא רצה ה' הטוב לצוותם על עבודה שהיא שונה בתכלית מצורת העבודה שהם היו רגילים לראות אצל עובדי העבודה זרה. כיוון שאם היה מצווה אותם על עבודה שהיא שונה לגמרי, הם לא היו יכולים להבין ולקבל עבודה זו , על פי הכלל שביארנו לעיל שאדם לא יכול לצאת מדבר שהוא רגיל בו אל דבר אחר לגמרי. לכן ציוה ה' את בני ישראל שיעבדו אותו באותה צורה שעבדו עובדי האלילים את אלוהיהם (דהיינו על ידי הקרבת קורבנות בבית מיוחד עם כהני דת), רק שציוה אותם שכל העבודה תהיה לשמו ולא לשם שום עבודה זרה אחרת.
וזה לשון הרמב " ם בספרו מורה נבוכים :
"לא גזרה חכמתו יתברך להניח מיני (צורת) העבודות (שהיו נוהגים לעבוד לאלילים) ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו יתברך. "ועשו לי מקדש", "מזבח אדמה תעשה לי", "אדם כי יקריב מכם קרבן ליי" (שם).

נמצינו למדים לפי הסבר זה של הרמב"ם כי הסיבה שציווה ה' לעובדו על ידי הקרבת קורבנות בבית המקדש היא מפני שרצה ה' לעקור את העבודה זרה, ובד בבד הוא לא רצה לצוות על דבר שהוא נגד הרגילות בעבודת האל שהייתה נהוגה אז. ומכיוון שבזמן ההוא היו נוהגים לעבוד את האלילים על ידי הקרבת קורבנות במקום מיוחד על ידי כהני דת, לכן ציוה ה' לעובדו באותה צורה, רק שעתה ציווה שיפנו את העבודה אליו ולא לעבודה זרה.

ראיה לשיטת הרמב"ם מהמדרש
בשו"ת מהר " ם אלשקר (סימן קיז) הביא ראיה להסבר הרמב " ם מדברי המדרש בויקרא רבה המדבר על הפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים": "אמר רבי פנחס בן יאיר משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות וטרפות. אמר המלך: מה לעשות, להפרישו אי אפשר שכבר הורגל בכך, אבל יסעוד אצלי (נבלות וטריפות) ויובדל מעצמו. היינו דכתיב: למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים וגומר. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (אלא יזבחו את זבחיהם לה').

אין ערך עצמי
מהסבר זה של הרמב"ם עולה כי אין ערך בעצם עבודת הקורבנות, אלא בכך שעוקרים את העבודה זרה ועובדים לה' באופן כל שהוא. דבר זה קשה להבנה, וגם הרמב"ם עצמו הרגיש בקושי זה וכתב: "ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי, איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד, והושם להם זמנים, והם כולם בלתי מכוונות לעצמם " (שם).

ה' מתחשב במצב המצווים
אך הרמב"ם מבאר בהרחבה כי ה' מתחשב במציאות ובכוחות הנפש של המצווים לפני שהוא מצווה עליהם ציווי מסוים. ולפעמים, בגלל חולשה אצל המצווים, הוא מצווה ציווי שבו עצמו אין תכלית על מנת להגיע לתכלית אחרת בהמשך.


ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים
דוגמא לדבר: בצאת ישראל ממצרים לא נתן ה' לבני ישראל לעבור דרך ארץ פלשתים כיוון שהוא ידע שעם ישראל יירתע ברגע שהוא יצטרך להילחם עם הפלשתים וישוב מצרימה. על אף שהתוכנית המקורית הייתה לצעוד ישר לארץ ישראל, כביכול שינה במקצת ה' את תוכניתו בגלל שבני ישראל לא היו בנויים נפשית להילחם באומה אחרת.
"וכמו שהסב האלוה אותם מן הדרך הישרה אשר הייתה מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו גופתם יכולים לסבלו לפי הטבע (דהיינו את המלחמה עם הפלשתים), אל דרך אחרת...כן צווה בזאת המצווה (הקרבת הקורבנות) אשר זכרנו, מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו (צורת עבודה אחרת) לפי הטבע" (שם).

סיכום ההסבר הראשון של הרמב"ם
עד כאן ביארנו את ההסבר הראשון המובא ברמב"ם לטעמי הקורבנות והוא, שרצה ה' לעקור את העבודה זרה מבני ישראל, אך מכיוון שבני ישראל היו רגילים לצורה מסוימת של עבודה לאל (הקרבת קורבנות וכו'), ידע ה' שיהיה להם קשה לקבל צורת עבודה שונה לגמרי ולכן ציוום לעשות את אותה עבודה דהיינו הקרבת קורבנות , אלא שציווה אותם שאת הקורבנות יקריבו מעתה רק למען ה'.

הסבר ב' של הרמב"ם
במורה נבוכים במקום אחר (ח"ג פ"מו) מבאר הרמב " ם הסבר קצת שונה: נאמר בתורה שצריך להביא קורבנות מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. שלושת מינים אלו בעצמם, היו בזמן ההוא סוגי העבודה זרה. המצרים היו עובדים לטלה והיו אוסרים לשחוט צאן, כיתות אחרות עבדו לשדים והיו חושבים שלשדים יש צורה של שעירים ולכן היו אוסרים לאכול עזים. שחיטת הבקר הייתה מאוסה בזמן ההוא על רוב עובדי העבודה זרה "כמו שאנו מוצאים אצל אנשי הודו שעד היום לא ישחטו הבקר כלל" (שם).

ומבאר הרמב"ם כי "בעבור שרצה הקב"ה, שיימחה זכר הדעות הללו אשר אינם אמיתיות, ציוונו להקריב אלו השלושה מינים לבד. עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית האיסור (דהיינו שחיטת הבהמות הנ"ל), בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכופרו העוונות" (על ידי הקרבת הקורבנות) (שם).

כלומר הקרבת הקורבנות באה לקרוא תיגר ולמחות את זכר העבודה זרה שהייתה נהוגה באותו זמן, במקום לעבוד לבהמות הנעבדות, ציווה ה' לשוחטם ולהקריבם לשמו.

למה צריך למלוח את הקורבנות
בתורה נאמר כי עם כל קורבן המוקרב לה', צריך להקריב מלח . "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג). עוד נאמר בתורה כי אסור להקריב שאור (דהיינו חמץ) ודבש "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב, יא).

הרמב"ם מבאר כי ציוויים אלו באו אף הם כנגד דרכם של עובדי העבודה זרה, שהיו רגילים לשים במנחותיהם חמץ ולערב בהם דבש ולא היו מקריבים מלח בקורבנותיהם, "ומפני ש'עובדי עבודה זרה' היו מקריבים שאור, ומלחלחים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר האלוה מהקריב "כל שאור וכל דבש", וציוה בהתמדת המלח, "על כל קרבנך תקריב מלח" (שם).

סיכום שני ההסברים
נמצינו למדים כי בהסברו הראשון ביאר הרמב"ם כי הטעם לעבודת הקורבנות היא הפניית סגנון העבודה של עובדי העבודה זרה אל ה' יתברך, ובהסברו השני מבאר הרמב"ם כי הקרבת הקורבנות באה לקרוא תיגר על אליליהם של עובדי העבודה זרה ועל צורת העבודה שהם עבדו.

ומכיוון שעיקר מטרת הקרבנות היא עקירת העבודה זרה וחיזוק העבודה לה' אין הסברים אלו סותרים, הואיל ותפיסת העבודה זרה נעקרה בב' אופנים א. על ידי שאת אותה עבודה שהיו עובדי הע"ז עובדים לאליליהם (דהיינו הקרבת קורבנות) צוו בני ישראל לעבוד למען ה'. ב. את הבהמות שנחשבו לאלוה הקריבו בני ישראל לה' יתברך.

הסבר שלישי של הרמב"ם
הרמב"ם בהלכות מעילה (פ"ח, ה"ח) מבאר כי ישנם בתורה שני סוגי מצוות. האחד נקרא חוקים והשני נקרא משפטים , כפי שמבואר בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה" (ויקרא יט, לז). " המשפטים הם המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה. כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם. והחוקים הם המצוות שאין טעמן ידוע... כגון איסור בשר חזיר, בשר בחלב, עגלה ערופה, פרה אדומה ושעיר המשתלח" (שם).

לעיל ביארנו את הטעמים שהביא הרמב"ם למצוות הקרבת הקורבנות בבית המקדש. משמע שקורבנות הם בכלל משפטים שניתן להבין את טעמם. אך כאן מבאר הרמב"ם שהקורבנות הם מכלל החוקים דהיינו שהם מצוות שאין טעמם ידוע . וזו לשון הרמב"ם:
" וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן " כלומר שאין להם טעם ידוע. ואין דברים אלו סותרים את ההסברים הקודמים. כל הטעמים שבאר הרמב"ם מסבירים את עניין הקורבנות באופן כללי אך אין הסבר מלא המבאר כל פרט ופרט בעבודת המקדש, ולכן גם לאחר נתינת הטעמים, נושא הקורבנות נשאר חתום ובגדר חוק שאין לו טעם.

סיכום הסברי הרמב"ם
הטעמים לעבודת הקורבנות הם:
א. לעקור את העבודה זרה על ידי שעובדים לה' באותו סגנון שהם עבדו (קורבנות, בית מקדש, כהנים).
ב. לעקור את תפיסת עובדי העבודה זרה האומרת שהבהמות הצאן והבקר הם קדושים וזאת על ידי שמקריבים את הבהמות הללו לה'.
ג.
הקורבנות הם בכלל חוקים ואין להם טעם.

קושיות הרמב"ן
הרמב " ן יוצא בחריפות נגד הסברו של הרמב"ם האומר כי הקורבנות באו לעקור את העבודה זרה בכך שאנו מקריבים את הבהמות שנעבדו לעבודה זרה. שהרי לפי דברים אלו יוצא כי כל המטרת הקרבת הקורבנות היא רק על דרך השלילה להוציא מליבן של הגויים, ואילו התורה כתבה שלקורבנות ערך עצמי, להוות ריח ניחוח לה'. "את קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי" (במדבר כח, ב).
וזה לשון הרמב " ן : "והנה הם דברי הבאי, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות (לשלול את) העבודה זרה מדעת השוטים" (רמב"ן ויקרא א, ט).

עוד מקשה הרמב " ן על הסבר זה של הרמב"ם שהרי מצינו שהקריבו קורבנות עוד הרבה לפני שהייתה עבודה זרה בעולם. "והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל" (שם).

הסברי הרמב"ן
הרמב"ן מביא ב' הסברים:
האחד על דרך האגדה והמוסר והוא, כי כאשר יראה האדם מה נעשה בקורבן, יחשוב שככה היה ראוי שיעשה לו בעוון חטאיו ויזדעזע. וזה לשונו: "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו...ואלה דברים מתקבלים ומושכים את הלב כדברי אגדה ".

והשני על דרך הנסתר "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם" (עיין ברמב"ן שם שמאריך לבאר הסבר זה). הרמב"ן מדגיש שלקורבנות יש ערך עצמי ולא רק ערך על דרך השלילה.

הסבר הכוזרי
אחת השאלות העולות בלימוד ענייני הקורבנות היא מדוע יצטרך ה' את קורבנותינו? מהי כוונת הפסוק "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח, ב), וכי ה' צריך את לחמינו?

שאלה זו נשאלה בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, וזה לשון קודשו: "אמר הכוזרי: ועתה אבקש ממך כי תבינני. כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו!" (מאמר שני אות כה).

בספר תהילים מבאר דוד המלך כי לה' אין שום צורך בקורבנות שלנו:
"לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים (זכרי עזים) כִּי לִי (שייכים) כָל חַיְתוֹ יָעַר (חיות היער), בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף (באלפי הרים) יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי (רמש השדה) עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהילים נ, ט - יג).

מפסוקים אלו עולה כי ה' יתברך לא צריך מאיתנו כל דבר מאכל, ולכן יש להבין מה הכוונה בפסוקים המבארים כי הקורבנות הם לחמו של ה'.

הכוזרי דן בשאלה זו ומבאר הסבר מעמיק בעניין זה, שלצורך הסבר זה הוא מביא משל בעניין החיבור בין הנשמה לגוף.

נשמה וגוף
כל אדם מורכב מגוף ונשמה, שכאשר שניהם מחוברים וקשורים זה בזה הם יוצרים אדם חי. התנאי הבסיסי לכך שהנשמה והגוף יהיו מחוברים הוא שהאדם יאכל וישתה . כאשר אדם אוכל ושותה נשארים שניהם מחוברים והאדם ממשיך לחיות, וכאשר אדם לא אוכל, הנשמה והגוף נפרדים והאדם מת. במבט ראשון נראה לכאורה כי גם קיום הנשמה וגם קיום הגוף תלויים באכילה ובשתייה. אך אם נתבונן לעומק נראה כי גם כאשר האדם לא אוכל ושותה וגופו מת, נשמתו לא מתה, אלא היא עוברת ממקום למקום דהיינו מהעולם הזה לעולם הבא.

כלומר האכילה והשתייה הם אינם תנאי לקיום הנשמה הרוחנית בכלל אלא הם תנאי לכך שהנשמה תשכון בגוף. קיום עצם הנשמה אינו תלוי באכילה ושתייה, אלא הימצאותה בגוף האדם תלויה באכילה ושתייה. מכיוון שהגוף הגשמי רוצה להחזיק אותה בתוכו, גזרה חוכמתו יתברך שמצד הגוף התנאי להחזקת הנשמה, הוא אכילה ושתייה.

על פי דוגמא זו מבאר הכוזרי כי השראת שכינת ה' במקדש התלויה בהקרבת קורבנות היא דוגמת משל האכילה שהבאנו לעיל. כלומר עצם קיום השכינה מצד עצמה אינו תלוי בהקרבת הקורבנות כלל וכלל. השכינה מצד עצמה קיימת לעולם. חיבור השכינה לעם ישראל תלוי בהקרבת קורבנות. לה' הטוב אין שום הבדל אם נקריב לו קורבנות אם לאו, אלא שגזרה חוכמתו שעל מנת שתשרה השכינה בישראל צריכים להקריב קורבנות. כך שלמעשה הקרבת הקורבנות היא הכנה מצידנו לקבלת אור השכינה, ולא תועלת כל שהיא לו יתברך.

הכוזרי מסמיך את הסברו על הפסוק "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כח, ב) בפסוק זה לא נאמר כי הקורבן הוא לחם לה', אלא נאמר שהוא לחם לאש. כלומר הקורבן הוא לחם לאש השורפת את הקורבן ומעלה את ניחוחו לפני ה'. הלחם לאש הוא התנאי שתתחבר השכינה עם ישראל ותשכון בבית המקדש, והוא לא תנאי לעצם קיום השכינה.

עדיף לקבל את עניין הקורבנות בתמימות
לאחר ביאורו כותב הכוזרי שלכתחילה עדיף לקבל את עניין עבודת הקורבנות בפשיטות , וזאת היא המעלה הגבוהה. אך לצורך מי שלא מצליח לקבל את עניין הקורבנות בפשיטות ומדרגתו נמוכה, הוא הביא הסבר שביארנו לעיל המתיישב על הדעת, וזה לשונו:
"ונעלה מזה אומר אני. תורת האלהים היא, ומי שקיבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות מעלה הוא מן המתחכם והחוקר. אך מי שנטה מן המדרגה העליונה הזאת אל המחקר, מוטב לו כי יבקש טעם לדברים האלה אשר יסודם בחכמה האלוהית, מאשר יעזבם לסברות רעות ולספקות המביאים את האדם לאבדון" (שם, כח).

עליית הדצח"מ
בתורת החסידות מבואר כי הקרבת הקורבנות (ואכילה נכונה) מתקנת למעשה את כל הבריאה, שכן העולם מורכב מדומם, צומח, חי ומדבר (דצח"מ). ועל ידי הקרבת הקורבנות מתעלה כל הדצח"מ למדרגה גבוהה ביותר באופן הבא:

האדמה היא דוממת . לאחר שזורעים בה זרע, הוא נרקב בה לגמרי, והיא נותנת בו את כוחה. ולאחר מכן נובט הזרע, כך למעשה יוצא שהזרע הנובט, הוא דומם (העפר) שעלה למדרגת צומח - הזרע.
לאחר מכן החיה אוכלת את הצומח. הצומח שנמצא כעת במעי החיה נרקב בה לגמרי ונהפך לחלק ממנה. כך שלמעשה הצומח שנושא בתוכו את הדומם (העפר שהתעלה) נהפך למדרגת חי.
לאחר מכן שוחטים את הפרה ומעלים אותה על גבי המזבח, והיא נהפכת קודש לה'.

יוצא, שהעפר התעלה למדרגת צומח והצומח התעלה למדרגת חי והחי התעלה למדרגת קודש. נמצינו למדים כי הקרבת הקורבנות מעלה את את כל הבריאה למדרגת קודש.

ומעין דברים אלו כתב השפת אמת : "והכהן הוא השלום אשר על ידו יכולין כל הברואים לעלות דצח"ם. כידוע מעניין הקרבנות והקטורת" (פנחס תרל"ח, בשלח תרע"ג). וכן כתב בספר פרי הארץ : "וכן עניני הקרבנות והקטורת שהוא העלאת דצח"מ" (פרי הארץ, תצוה).



לסיכום
במאמר זה הבאנו חלק מהמטעמים שהביאו הראשונים להקרבת הקורבנות.
הרמב " ם כתב שמטרת הקרבנות היא לעקור את העבודה זרה שהייתה נהוגה אז, על ידי שעבדו את ה' באותה צורה שעבדו עובד האלילים את אלוהיהם, רק שאת העבודה יפנו לה', ואת אותם בהמות שהיו אלילי הגויים הקריבו במקדש. ובספרו משנה תורה כותב שהקורבנות הם מכלל החוקים שאין להם טעם.

הרמב " ן כתב שיש לקורבנות ערך עצמי המבואר בתורת הסוד. הכוזרי באר כי הקורבנות הם למעשה תנאי שתשרה השכינה בעם ישראל. ובתורת החסידות ביארו כי על ידי הקורבנות אנו מעלים את הבריאה כולה למדרגת קודש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il