בית המדרש

  • כרך ב'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

כרך ב' שיעור כ'

הרקע לצמיחת המרכז היהודי באשכנז

במקביל לגיבוש המרכז היהודי בספרד התפתח המרכז היהודי באשכנז. כדי להבין את שורשיה של הקהילה היהודית האשכנזית עלינו לחזור מאות שנים אחורנית בזמן.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

סיוון תשס"ז
16 דק' קריאה
במקביל לגיבוש המרכז היהודי בספרד התפתח המרכז היהודי באשכנז. כדי להבין את שורשיה של הקהילה היהודית האשכנזית עלינו לחזור מאות שנים אחרונית בזמן.

עם קריסתה של האימפריה הרומית המערבית תחת לחצם של שבטי הספר האירופי, עובר מרכז הפעילות החברתית הדתית והכלכלית אל תוכה של אירופה. מעבר זה שנבע ממשבר קשה ביותר בכל מערכות החיים והשלטון פתח אפשרויות חדשות לעיצוב החיים על בסיס תרבותי שונה לגמרי מזה שהתקיים במשך למעלה מאלף שנים בחופי הים התיכון.

במשך אלף שנה התפתחה תרבות הלניסטית-רומית. התפתחות זו נוצרה בסמיכות גיאוגרפית למרכזי התרבויות הקדומות, כמו: ארם נהריים, מצרים וארץ ישראל, והטמיעה לתוכה את מורשתם הרוחנית, הכלכלית והחברתית, ואף השכילה לפתח את המורשת הזו לרמה גבוהה של שימוש באוצרות הטבע, דרכי תעבורה, כמו: הפלגה באוניות, סלילת דרכים ראשיות ונוחות למעבר סחורות וצבאות, מאגרי מים וחקלאות אינטנסיבית. גם בתחום הארגון החברתי-מדיני שוכלל בתרבות זו העיקרון של עיר כמרכז החיים המאגד את סביבתו החקלאית המגוונת, ומצליח להשתמש במשאבי הכלכלה החקלאית בבניית תרבות, שלטון ומשטר שמבטיחים יציבות ופיתוח חברתי. הישגים אלה העניקו לתרבות ההלניסטית-רומית יתרון שאפשר לה להתפשט במרחב עצום באגן הים התיכון. כך נוצר מרחב שעם כל הגיוון הגיאוגרפי-אתני היו בו קווים אופייניים של סטנדרטים תרבותיים, כלכליים ושלטוניים אחידים, שבאו לידי ביטוי בשפה ומשפט משותפים, מה שנקרא "פאקס-רומנה" - העולם הרומי. על חורבות עולם תרבותי אדיר מימדים זה החלו לצמוח ניצנים של תרבות חדשה שתצטרך כאלף שנה של התפתחות כדי להגיע להכרת התרבות הקדומה ושימוש מושכל בהישגיה.

נופה של אירופה
מבט סוקר על יבשת אירופה שלפני אלף חמש מאות שנה מגלה לפנינו שטחי יער עצומים המחורצים באפיקי נהרות גדולים וקטנים, שיוצרים אזורי ביצות נרחבים. האקלים הקר יחסית שגורם לחודשי חורף מושלגים וארוכים וחודשי קיץ מרובי גשמים יצר שפע של מים וצמחיה עבותה, אך גם גרם לקשיים מרובים ביכולת התנועה החופשית ברחבי היבשת. היערות מלאו בעלי-חיים מסוגים שונים שיכלו לספק מזון ועורות ללבוש, אך גם היוו סכנה לכל ישוב אנושי בסביבתם. נקודות ישוב עירוניות, מורשת השלטון הרומי, חרבו בדרך כלל וכוסו בצמחיה כמעט עד לבלי היכר. רק מאות שנים מאוחר יותר תהיה תקומה כלשהי לישובים אלו בעיקר בגלל מיקומם האסטרטגי. מתנאי טבע אלה נגזרו עיסוקים כלכליים ראשוניים שהיו לתשתית הקיום לאוכלוסיית השבטים שחיו באירופה מימים ימימה: אמנות הציד והדיג, שימוש וניצול של בעלי-חיים כמו הסוס והתאו, הכרת צמחי מאכל פראיים, ליקוטם לצורך מזון, מרפא וחימום, שימוש במתכות קלות ועיבודן לצורך עשיית כלי בית, כלי נשק ותכשיטים, פינוי חלקות שדה על ידי בירוא היער ושריפת העצים ואף השימוש באפר כדשן לצורך גידול דגנים, ונדידה למקומות אחרים לאחר מיצוי הפוטנציאל החקלאי שבשדה, שימוש בעץ לצורך מבנים קלים, רפסודות וכלי דיג קטנים.

הנוף האנושי באירופה
אוכלוסייתה של אירופה כללה מספר רכיבים אתניים-שבטיים שהתגוררו, בדרך כלל, בחלקים השונים של היבשת, כמעט ללא מגע ביניהם.

בצפונה ומרכזה של אירופה (סקנדינביה, גרמניה, אוסטריה של ימינו) חיו השבטים הגותיים, שהיו מן הראשונים אשר באו במגע עם האימפריה הרומית, ואף הושפעו במידה מסויימת מן הרומים.

בצפון מערבה של היבשת (אנגליה, אירלנד, צרפת של ימינו) חיו השבטים הקלטיים, שמתוכם הגאליים (כך הגו הרומיים את השם קלטיים) היו הראשונים להיכבש על ידי יוליוס קיסר, ועל כן ההשפעה הרומית בשטחה של גאליה (צרפת) היתה המעמיקה והרבה ביותר.

במזרחה של אירופה (צ'כיה, סלובקיה, פולין, רוסיה, אוקראינה ועוד) שלטו, על פי רוב, השבטים הסלווים. מקור השם "סלווים" לא ברור עד היום. לפי דעה אחת שם זה בא מן המילה הלטינית שמשמעותה - עבדים, כנראה מפני שהרומים שבו או קנו לא מעט עבדים ממוצא זה. לפי דעה אחרת מקורו במושג "סלווה", שמשמעותו בשפות האלה - כבוד, שבח, פאר.

מלבד קבוצות שבטים גדולות אלה היו באירופה שבטים קטנים יותר שכינו את עצמם בשמות שונים, כמו הדקים (בשטח רומניה של היום) וכדומה.

מתוך ערבות אסיה התיכונית פלשו מפעם לפעם שבטי פרשים נודדים שמבחינה אתנית, כנראה, היו קרובים יותר אל העמים התורכיים והמונגוליים. כאלה היו ההונים, שבסיסם העיקרי היה בשטח הונגריה של היום, וגם הכוזרים.

המפגש של הקבוצות האתניות הללו עם הרומים, בעקבות נסיונם של אלה להתפשט אל תוכה של אירופה, יצר מערכת יחסים סבוכה של מלחמות, בריתות, היחשפות להשפעות זרות, קנאה ונסיון להשתלט בחזרה על אוצרות האימפריה ומרכזי שלטונה. בסופו של דבר, לאחר מספר פלישות מוצלחות והחלשות מתמדת של הרומיים בלחץ הברברים (כינויים של אנשי השבטים בפי הרומאים, מפני סימן ההיכר הברור - "ברבה", הזקן בלטינית, שעיטר את פניהם) נהרסה וחדלה מלהתקיים האימפריה הרומית. אולם, הקשר בן מאות השנים עם הרומים נתן את אותותיו: רובם של הברברים קיבלו את הנצרות, קיבלו את האלף-בית הרומי, השימוש בזהב ובכסף כמטבע עובר לסוחר, ואף אי-אלו יסודות של ניהול חברתי.

יסודות חדשים אלו והבשלתם העצמית של הברברים, הביאה אותם לתהליך של איחוד הדרגתי בין השבטים, יצירת ממלכות קצרות-ימים ונדודים בתוך אירופה ואף מחוצה לה בעקבות העושר ותאוות השלטון. הגותים, למשל, כבשו את ספרד ואף את המחוזות הרומיים של צפון אפריקה, אבל נהדפו משם בחזרה לגבולות אירופה.

תקופה ארוכה שבין שלוש מאות לארבע מאות שנה, בין סופה של האימפריה הרומית לבין כינון ממלכתו של קרל הגדול ויורשיו (בין המאה השישית לעשירית) נקראת "נדידת העמים" 1 . אכן, שבטים-עמים אלו מהווים יסוד לעמי אירופה החדשים, לשונותיהם ומדינותיהם - האומות המודרניות שאנו מכירים היום. תהליך זה נמשך כמה מאות שנים עד שהתחילו להופיע ניצנים של תרבויות לאומיות, התגבש אפיון לאומי בצורות השלטון והמשטר, בחוקים ובגבולות יציבים המזוהים עם אומה מסויימת, התגבשו שפות לאומיות מתוך הדיאלקטים-ניבים של השפה הגרמנית-גותית 2 או מתוך שרידי השפה הלטינית 3 , תוך תהליכים ארוכים ומאורעות כואבים. בשמות שבמפת אירופה עדיין יש זכר לאותם השבטים. למשל, אוכלוסיית גרמניה, שיסודה בשבטי הגותים, מורכבת ממדינות משנה, ממחוזות, כמו, האזור הסכסוני זכר לשבט הסכסי, באווריה על שם השבט הבאוורי, פרוסיה על שם השבט הפרוסי (הפרוסים דווקא היו שבט סלווי ולא שבט גותי). שבט הפרנקים נתן את שמו לפרנסיה (צרפת). שבט האלאמנים היה שבט גותי בגרמניה, ולכן, עד היום קוראים הצרפתים לגרמניה בשם אלמניה, על שם שבט האלמני, שכמובן כולו התמזג עם השבטים האחרים עד שנעלם ואיננו.

תרבות ודת
מתוך תיאוריהם של היסטוריונים רומיים שהתלוו לכיבוש אירופה, אנו למדים על מנהגיהם הדתיים ותרבותם של העמים שאכלסו את אירופה. דתם היתה אלילית, שלמרות הגוונים והכינויים השונים שהתחייבו מן השוני הלאומי, אפשר לתאר אותה בקווי אופי אחידים. איתני הטבע הבסיסיים לבשו צורה של אלים בעלי-עוצמה ונטולי עכבות מוסריות. בדמיונם של אנשי אירופה כל ברק שגרם לשריפת יער, רעם וגשם, התפרצות וולקנית או גאות הנהר - היו סימנים לזעמם וכוחם של אלוהיהם. ההיסטוריונים הרומיים מתארים בהתפעלות ובזעזוע נפש את מנהגיהם האכזריים והמשונים של שבטי אירופה בפולחן ריצוי אלוהיהם האכזריים והתובעניים. פולחנים אלה כללו קרבנות אדם, טקסים אקסטטיים-אורגייסטיים, שלוו במשתאות ובפריצות. במערכת אמונותיהם התקיים גם עולם הנפשות שלאחר המוות, כאשר קנה המידה העיקרי לזכות באושר הניצחי היה בדרך כלל אומץ הלב וגילוי גבורה בשדה הקרב. וכך התייצבו בני השבטים לקרב עם לגיונות רומיים: עירומים, כשגופם משוח בצבעי מלחמה אדומים ושחורים, רעמת שערם וזקנם פרועה, צועקים קריאות קרב ומסתערים חדורי-מוטיבציה להכנס למקום האושר שאחר המוות. למרות רוח הלחימה והפקרת הגוף, ניצחו, בדרך כלל, המצביאים הרומיים וכבשו את רוב שטחה של אירופה ושעבדו את האוכלוסיה שהתגוררה שם.

הכיבוש הרומי הביא איתו שינויים בארחות החיים ובמנהגים גם לאוכלוסיה הנכבשת. נבנו ערים, הושלט ממשל אזרחי מסודר, נסללו דרכים והוחל בניצול מחושב ומסודר של אוצרות הטבע: הקרקע, המים, המתכות והמחצבים. ניצול זה הביא לעליה ברמת המיומנות של האוכלוסיה המקומית, החדיר יותר ויותר את הכתב (שלא היה כלל לפני כן באירופה), ואף יצר הזדמנויות לאחדים מבני האוכלוסיה המקומית לעלות בסולם הדרגות החברתי, אם בתחום היחידות הצבאיות שעסקו בהגנה על שטחי הכיבוש, בשיטור ובהשלטת סדר בהם, ואם בתחום הממשל האזרחי, הכלכלי ואף הדתי. עם התנצרותה של האימפריה הרומית החלה הדת החדשה להגיע גם אל עמי אירופה, ותוך פרק זמן של כמאתיים שנה רוב האוכלוסיה האירופית, ובעיקר העילית הצבאית והשלטונית בתוכה, קיבלו על עצמם את הנצרות.

לא היתה זו הנצרות של הרומאים שנקלטה לתוך תרבות מבוססת - התרבות ההלניסטית-רומית. התנאים האינטלקטואליים והחברתיים שבאירופה היו שונים לגמרי. למעשה, היתה נסיגה עצומה מבחינת מאפייני תרבות המגורים, הבנין, המיסוי, השלטון, החוק, היצירה לסוגיה, הציור או הפיסול וידיעת קרוא וכתוב. דוגמא מצויינת לדבר הוא קרל הגדול, שללא ספק היה אחד האנשים הנבונים, בעל אינטליגנציה טבעית, ואחד השליטים הגדולים והכובשים החשובים שבתקופת ימי הביניים. הוא לא ידע קרוא וכתוב! וממילא ברור שגם כל האצולה לא ידעה קרוא וכתוב. מודעותו של קרל הגדול לחסרון זה, הביאה אותו לחולל מהפכה בתחום החינוך: הוא עודד את התפשטות המנזרים ברחבי אירופה כדי שישאו את שרידי התרבות ההלניסטית-רומית ואת ידיעת השפה היוונית והלטינית וישמרו על כתבי-יד שנשארו לאחר החורבן והפוגרומים שערכו הפראים האירופים באימפריה הרומית. החסות שפרס המלך על המנזרים ועל העילית המלומדת של הכנסיה קרבה את האצולה החילונית הפראית אל מקורות התרבות הרומית ופתחה פתח להשפעה על חוגי האצולה השלטת, והעלתה את כבודה של ההשכלה בעיני האבירים הלוחמים העזים.

ראוי לציין, שהנצרות באירופה סבלה משני ליקויים יסודיים:
א. הדוֹגמה (עיקר האמונה) הנוצרית עוד לא התגבשה, ובמשך מאות שנים התנהלו ויכוחים סוערים וקשים לגבי הניסוח המדויק של האמונה הדתית הנוצרית. הויכוחים נסובו על העקרונות הבסיסיים ביותר, כגון, טבעו של ישו, האם הוא "רק" משיח ונביא או גם "בן אלוהים"; ואם הוא יצור אלוהי, מה היה טיב הופעתו האנושית - האם בעת ובעונה אחת שני טבעים היו לו - אחד אנושי לגמרי, ובו בזמן גם אלוהי לגמרי, או שמא טבע אחד היה לו והשני היה בעצם אשליה; מה טיב היחסים שבתוך השילוש - האב, הבן ורוח הקודש - האם הכל בדרגה אחת או שמא יש לדרג לפי סדר חשיבות את האלוהויות שבו; מה ערכה הדתי של אמו של ישו ושאר קרוביו ותלמידיו; מהי הפרשנות הנכונה והמוסמכת למאורעות ול"ניסים" המתוארים בכתבים הנוצריים. בעיה זאת נגעה, כמובן, לכל המרחב הנוצרי, ולא רק לעמי אירופה.

תמונתו של העולם הנוצרי בימינו משמרת בתוכה שרידים לאותם מאבקים סוערים בין כתות ודעות שונות: הכנסיה הקתולית, שבסיסה העיקרי הוא מערב-אירופה; הכנסיה היוונית אורתודוקסית-פרווסלווית, שבסיסה העיקרי במזרח-אירופה, ואף היא מתחלקת לכנסיות משנה עצמאיות, כמו הכנסיה הרוסית, הכנסיה הרומנית, הבולגרית, הסרבית וכו'; בשולי העולם הנוצרי מתקיימות כנסיות קדומות, כמו, הכנסיה הקופטית במצרים, הכנסיה האתיופית, הכנסיה הארמנית, הכנסיה הסורית ועוד.

ב. הרקע התרבותי-האלילי השפיע על הבנתה ועיצובה של הנצרות בקרב האירופאים. טקסי הפולחן האליליים הגסים, ההשלמה הנפשית עם אכזריות לוחמנית ללא העידון הפילוסופי שהיה נהוג בשטחי התרבות הקדומים באימפריה הרומית, הביאו לידי כך שבנצרות האירופית הודגשו המוטיבים האליליים וטושטשו היסודות היהודיים והפילוסופיים. כך למשל, נתקבל המנהג "לשכנע" את השבטים הלא-נוצריים לקבל על עצמם את הנצרות באש ובחרב, במקום הפלורליזם הדתי שהיה נהוג, בדרך כלל, באימפריה הרומית; חל שינוי מעמיק במעמדה של הכנסיה - ממוסד רוחני שמטרתו העיקרית לטהר את הנפשות ולהביאן לאמונה הנכונה, הופכת הכנסיה למוסד שילטוני בעל סממנים פוליטיים וצבאיים מובהקים שלא בוחל להשתמש באמצעי האלימות האכזריים ביותר לצורך ביסוס שלטונו החברתי ומעמדו הכלכלי.

הכנסיה ביססה את מעמדה השלטוני תחילה על ידי השפעה רוחנית על השליטים, שמפעם לפעם העניקו לה מתנות נדיבות, הן על ידי שטחי קרקע שכללו בתוכם כפרים מאוכלסים שהכנסותיהם שועבדו למנזרים השונים, והן על ידי מבנים מפוארים, תכשיטים, חפצי ריהוט, ביגוד ואמנות, הענקת זכויות יתר כלכליות כגון, פטור ממיסים או הטלת מס מיוחד על האוכלוסיה המקומית לטובת הכנסיה. לאחר שהכנסיה צברה נכסים קרקעיים ואחרים במידה מרובה היא השפיעה כמוסד שלטוני במישרין: שהרי היה בכוחה לשכור לוחמים, לציידם כראוי ולהשתתף באופן פעיל במאבקים האלימים על פני אירופה, ועל ידי כך לזכות בשלל של מנצחים ואף לגרום למינויים או הורדתם של מלכים ורוזנים חילוניים. מצב זה יצר גם סכסוכים פנימיים בתוך הכנסיה מפני שלעיתים השליטים הכנסייתיים המקומיים - הבישופים או הארכיבישופים - צברו כוח כלכלי, צבאי ופוליטי רב כל כך שיכלו להתחרות אף עם הסמכות הכנסייתית העליונה, האפיפיור, שישב ברומא, או עם שליטים כנסייתיים אזוריים אחרים. מאבקים אלה גרמו לא פעם לשימוש באמצעים האלימים ביותר שידעה התקופה ההיא: רצח פוליטי, מרמה ובגידה, עינויים קשים, הגליה וגירוש, והקרינו אנדרלמוסיה ערכית ודתית כלפי האוכלוסיה הרגילה. ככל שהתעצם כוחה הצבאי והכלכלי של הכנסיה כך היא התרחקה מתפקידיה ויעודיה הראשוניים - הדתיים והרוחניים.

מעמדה של הכנסיה בעולם המודרני דומה, במידה רבה, לזה שהיה בימי האימפריה הרומית. לאחר מאות שנים של שליטה נסוגה הכנסיה למצבה הראשוני, כמוסד דתי מייעץ. זה קרה בלחץ ההתפתחות של המדינות המודרניות, שכלול ענפי התרבות והמדע שמחוץ לתחום שליטתה הישיר של הכנסיה, מה שתואר כ"המתקפה החילונית העזה" במאות השמונה-עשרה, התשע-עשרה והעשרים.

המשטר הפאודלי
בניגוד לסדר הדברים שהתקיים בחברה הרומית המפותחת - ובה מעמדות קבועים: מן הנחות, העבדים ששימשו כח יצור מרכזי בכלכלה הרומית, מעמד הביניים, שהורכב מאזרחים חופשיים, אשר מקרבם באו הלוחמים, הפקידים, בעלי המלאכה והאמנים, ועד למעמד הגבוה של השליטים, חברי הסנאט הרומי, משפחות האצולה שמקרבם יצאו הקיסרים - נוצר המשטר בקרב העמים החדשים על בסיס המבנה השבטי הפשוט, בו כל חברי השבט חפשיים ושווים והם בוחרים באסיפה את ראש השבט המופקד על ניהול חיי היום-יום ובעיקר על ניהול המאבקים עם שבטים אחרים. במשך הזמן, בידי משפחותיהם של ראשי השבטים נצברו נכסים חומריים - עדרי צאן ובקר, סוסים, כלי מלחמה ותכשיטים - שאפשרו להם להפעיל את השפעתם על שאר חברי השבט וכך להנציח את המעמד המועדף שיש למשפחתם. סיבות אובייקטיביות, שהתרכזו במשפחות מסויימות, כמו, מחלות, מיעוט בנים זכרים, שהיו אז כח העבודה העיקרי, גרמו לאותן משפחות לנחיתות בכח העבודה, וממילא במשקלן הכלכלי והצבאי שבתוך השבט, ותרמו להנצחת מעמדות נחותים יותר, שתלותם במנהיג יותר בולטת וקבועה. תהליכים אלה הביאו במשך דורות אחדים להתגבשות מבנה חברתי ומשטר מלוכני, שמצד אחד היה בו שלטון של משפחות אצולה, ומצד שני נשמרו הזכויות הקדומות של חופש ושוויון פורמלי לחברי השבט-העם האחרים.

במשך הזמן, במידה רבה בהשפעת הסדר הרומי, השבטים האירופאים הנודדים נקשרו יותר ויותר אל הקרקע ועברו מחקלאות ומלאכה שהתבססו בעיקר על שימוש בבעלי-חיים לעיבוד חקלאי של שדות. באופן זה שטחי הנחלות הפכו ליותר ויותר קבועים ועברו מבעלות משותפת ועיבוד משותף של כלל חברי השבט לחזקה משפחתית שלאחר מספר דורות הפכה לבעלות. ככל שהמשפחה היתה יותר חזקה ומעמדה הכלכלי והפוליטי בתוך השבט יותר גבוה, כך גם שטח הנחלות של אותה משפחה היה גדול יותר והקרקע בו יותר מעולה, ואילו משפחות של חברי השבט הרגילים הסתפקו בשטחי מחיה חקלאיים יותר מצומצמים. נוצר מצב חדש: בידי מעט משפחות נצברו נכסים חקלאיים נרחבים, כלומר, עודפי קרקע. לעומת זאת, במספר גדול של משפחות היו יותר בנים ובנות פנויים לעבודה ומעט שטח פרטי לעבדו, כלומר, עודף ידיים עובדות. ההגיון הכלכלי הוביל למערכת יחסים מורכבת יותר בתוך השבט משהיתה לפנים. בעלי הנחלות הגדולות הסכימו למסור שטחי קרקע לעיבוד לשאר חברי השבט, אך לא לבעלות כי אם למעין חכירה, בתמורה לקבלת חלק מן היבול שנע בין עשרים לחמישים אחוז בדרך כלל. יחסים חברתיים אלה שבתחילה היו זמניים וגמישים הלכו ונתקבעו עד כדי יצירת חלוקה חברתית מוגדרת: בעלי האחוזות סיפקו קרקעות והגנה על הקרקעות ומעבדיהן, ולעומת זאת, האיכרים סיפקו עבודה, יבול ורווחה לבעלי הקרקעות. מפני שהנחלות נקראו "פאודים" 4 , המשטר הכלכלי-חברתי נקרא בפי ההיסטוריונים "פאודליזם".
למבנה הכלכלי הפאודלי של החברה היו השלכות משפטיות-אדמניסטרטיביות. במסמכים משפטיים שנוסחו, בדרך כלל בצורה של שבועת נאמנות, הוגדרו היטב חובות המלך או הפאודל (בעל האחוזה) להגן על השטח הגיאוגרפי שהוגדר באופן פוליטי כמלכות, נסיכות או רוזנות, וכן על החקלאים האיכרים המעבדים והמאכלסים אותו. מאידך גיסא, הוגדרה חובת הנאמנות של הזכאים להגנה:

א. הצהרת הקביעות של השירות החקלאי לזמן ממושך למרות החופש הבסיסי, שבסופו של דבר הפכה לחובה משפטית של צמיתות לקרקע ולשאר החובות שנתקבלו בראשונה מתוך חופש והפכו כמעט לעבדות.

ב. הפרשת חלק מוגדר מן היבול לבעל האחוזה.

ג. עשיית מלאכות, כגון, נגרות, אריגה, הובלה, בניה, לצורך בעל האחוזה בזמנים מוגדרים ובהיקף מסויים של עמל או כמות הסחורות.

ד. חובת ההתייצבות לשירות צבאי למען הפאודל בהיקף מסויים של ימים בשנה לפי העונות החקלאיות ובציוד צבאי מינימאלי, כגון, חרב, חנית, מגן וסוס, לצורך הלחימה.

הזקוקים להגנה נקראו "וָאסָלִים" 5 .

עם הזמן גם בתוך שתי שכבות אלו נוצרו רבדי ביניים: הצורך לתגמל את המצטיינים בקרב הוליד את מעמד האבירים. האביר היה מקורב יותר לבעל הנחלה ומשרתו זמן רב יותר. תמורת זאת נתן לו בעל הנחלה סוס, שריון ונשק, לבעלות תמידית. בטקס מכובד היה הופך החקלאי לאביר. לאחר מכן הפך מעמד האבירות לשושלתי. באופן זה נשמרה ניידות חברתית מסויימת, כאשר בזכות כישורים אישיים, בעיקר בשדה הקרב, אך לפעמים גם בתחום הניהול החברתי והכלכלי, יכלו אנשים לעבור ממעמד הנשלטים למעמד השליטים. בו בזמן החריפה התחרות בתוך החברה כאשר מי שזכה להזדמנות והפך לאביר בעל זכויות יתר עשה מאמצים מרובים לקבע את זכויות היתר שלו לבני משפחתו, צאצאיו ויורשיו, בכך שחסם את ההזדמנויות האלה מן האחרים הנשלטים.

במשך מאות שנים, כל עוד עתודת הקרקעות באירופה היתה רבה והגבולות הפוליטיים של הנחלות לא התייצבו באופן קבוע, השבטים, ובעיקר האצולה הצבאית שבראשם, ניהלו מאבקים ומלחמות ביניהם, כך שגם ההזדמנויות היו רבות, ובעלי היוזמה יכלו לשנות את מעמדם החברתי בקלות יחסית. אך מאידך גיסא, הרכוש הפרטי, בין בקרקעות ובין בנכסי דניידי, לא היה מובטח כל צרכו והתפתחה מעין תרבות המתלווה למלחמות בלתי-פוסקות: תרבות של שוד וביזה, התעמרות באיכרים החלשים שלא רכשו לעצמם מיומנות צבאית, ורדיפה אחר נחלות מסודרות של כפרים ומשקים מבוססים.

המשטר הפאודלי התבסס על מציאות כלכלית של "משק סגור", כלומר, משק שמספק את צרכי עצמו וכמעט אין בו יבוא ויצוא. הגידולים הגדלים בנחלות מספקים את המזון, את הביגוד ואת הדיור. אמצעי היצור העיקריים היו המשאבים הטבעיים: השדה, המרעה, היער ופלג המים, אגם או נחל שנכללו בשטח הנחלה. היערות סיפקו עצים לבניה ולחימום, מצמר הצאן ומהעור של חיות הבית וכן מגידולי שדה כגון פישתן עשו בגדים, מקורות המים שימשו לשתיה, השקיה, דיג והיו לנתיבי תנועה באמצעות ספינות או סירות קטנות וכו'.

האיכרים כמעט שלא נזקקו לבעלי מלאכה מומחים. אחד היחידים מסוג זה היה הנפח, שסיפק כלי מתכת ובעיקר ברזל לצורך עשיית מחרשות, פרסות לסוסים וכדומה. לעיתים רחוקות בלבד נכנסו לתוך הכפרים סוחרים נודדים שהציעו לאיכרים דברי מותרות: תכשיטים, מחרוזות מזכוכית או ממתכות יקרות, בגדים מבדים מיוחדים כמו משי, כלי בית מעוטרים. אבל בדרך כלל האיכרים העניים לא יכלו להרשות לעצמם רכישת מוצרים אלה ולכן במשך זמן רב המסחר היה דל ונדיר ברחבי אירופה.

מגמות אלה השתנו עם התרחבות הפער הכלכלי בין החקלאים הפשוטים לבין מגיניהם-אדוניהם בעלי האחוזות. פער זה נוצר בעקבות התמסדות השיטה הפאודלית והשתכללות איטית אך מתמדת של שיטות עיבוד הקרקע ומשק החי. ככל שהצטברו יתרות היבולים ובעלי-החיים בידי בעלי האחוזות, כך התרחב המסחר בנקודות גיאוגרפיות קבועות. תחילה מסחר זה היה בעיקרו סחר חליפין, כלומר, אחד הביא תרנגולות, שני הביא פירות ושלישי הביא ירקות וכך החליפו ביניהם. סחורה אחת הוחלפה בסחורה אחרת ללא אמצעים מלאכותיים, כמו מטבעות כסף או איזשהו שווה כסף מוסכם. עם זאת נשמר, במקביל לסחר החליפין, גם מסחר שהתבסס על ערך המתכות היקרות והמטבעות שנותרו עוד מימי הרומאים. שני גורמים עיקריים פעלו למען קידום מערכת כלכלית חדשה ומשוכללת יותר:

א. גורם צבאי: המאבקים האלימים הבלתי-פוסקים שחייבו את האבירים לשכלל יותר ויותר את כלי הנשק, המיגון האישי ואף לבנות בתים מבוצרים יותר ויותר.

ב. גורם כלכלי: הצטברות הולכת וגדלה של סחורות, מטבעות זהב וחפצי ערך שונים בידי הלוחמים הכובשים בעלי האחוזות.

הגורם הצבאי קבע את הפרמטרים העיקריים בתחום הבניה והאדריכלות. מעבר לבניית הבית לצורך מגורים, הוצרכו הפאודלים להגן על עצמם ובנו להם מבצרים בדמות טירות נישאות על הגבעות השולטות על איזורים גיאוגרפיים נרחבים. הטירות שימשו מגן לפאודל, למשפחתו ולואסלים שהיו מסביב. כאשר ארעה מתקפה כולם, כולל איכרי הכפרים, רצו אל הטירה והסתתרו בין חומותיה. ההכרח הביא להתפתחות במלאכת חרושת הברזל והמתכת לצורך עשיית כלי נשק ושריון ולפיתוח האדריכלות שכללה חישובים מסובכים של מרחבי דיור והגנה גדולים, למשל, תכנון קפדני של מאות מטרים רבועים לצורך אולמות, חדרים, שטחים פתוחים כמו החצר, ששימשה גם לאימונים, גם לשוק בימי רגיעה וגם למקום ריכוז החיילים בימי מצור, חומות אבן ועץ ארוכות וגבוהות, ובהן חלונות וחרכי ירי לחיצים ואבני קלע, מגדלי תצפית, שערים שהיו צריכים להיות רחבים דיים כדי להכניס במהירות מאות או אלפי אנשים ולהסגר במהירות ולעמוד בפני מתקפות של כוחות עויינים, תעלות מים לצורך הגנה מסביב לחומות ומנהרות מילוט מתוך המבצר אל השדה, מרתפי סתר מתחת למבני המגורים והחצר ששימשו גם לאגירת סחורות, גם בתי כלא, וגם למחבוא.

בדרך כלל במבנים מורכבים ומסובכים אלה נמצא מקום גם לכנסיה, תחילה היו אלה חדרים אחדים שיוחדו לצורכי פולחן, אך במשך זמן התפתחו למבנים בפני עצמם. ככל שהתרחב שטח המבצר עד לכדי מערכת מבנים, כיכרות וחצרות, כך התפתחו מבני הכנסיות שהתחרו בגודלם, גובהם ופארם עם המבנה המרכזי ששימש את האציל בעל האחוזה.

מבצרים רבים נבנו על חורבות הערים הרומיות העתיקות או בסמוך להן, מפני שאותם התנאים הגיאופוליטיים שקבעו את מקום העיר לרומים שמרו גם לאחר מאות שנים את יתרונם האסטרטגי בחברת האבירים. על פי רוב מדובר היה על גבעה ליד נהר רחב ידיים שסיפק בעת ובעונה אחת מים לשתיה ולהשקיה לאיזורים חקלאיים נרחבים שמסביב, נתיב תחבורה מסחרית וצבאית וכן להזרמת מים בתעלות מגן מסביב לחומות הערים הצעירות.

הפיתוח הכלכלי נגרם מתוך התרחבות הפעילות הצבאית ושכלולה - הבאת מומחים מרחוק כדי להשיג את התוצאות הצבאיות הטובות ביותר, הן בתחום תעשיית הנשק והן בתחום הבניה, והצורך לשלם להם, לא רק באמצעי מחיה בסיסיים שאפשר סחר חליפין, אלא באמצעים שיהיו טובים גם במרחקים גדולים ובמדינות אחרות, כמו בכסף ובזהב. הוצאות הבניה היו גבוהות מאד והשימוש במטבעות זהב הלך והתרחב. הגודל והפאר של המבנים החדשים ואף התרחבות "החצר" של הפאודל יצרו חברה חדשה שחרגה מעבר למשפחתו המצומצמת של האציל. אמנם, מלכתחילה חברה זו נועדה לצורך לחימה ושירות, אך במשך הזמן נוצרו מסגרות חברתיות של פנאי, שחייבו למלא אותן בפעילות. תחומי פעילות חדשים כגון, שמיעת סיפורים בליווי מוזיקלי, עריכת סעודות פאר ומשתאות, ריקודים וזמר, תחרויות לחימה: ירי חיצים למטרה, רכיבת סוסים עטויי שריון, סיף, שימוש בכלי נשק רווחים וכדומה, ציד - כל אלה חייבו שימוש בבעלי מקצוע בתחומי המלאכה והאומנות ופתחו אפשרויות חדשות למסחר במותרות שהובאו ממרחקים גדולים ומארצות שונות. כך הולך ומתרחב השוק למשי מסין, תכשיטי ענבר מהים הבלטי, כלי מלחמה מפוארים מפלדה דמשקאית, תבליני מאכל מהודו ומחופי הים התיכון ועוד.

המגמה הכללית שהלכה והתפתחה במשך מאות השנים שלאחר קריסתה של האימפריה הרומית היתה בכיוון ריכוז השלטון והגדרה ברורה יותר ויותר של התפקידים החברתיים. כך לקראת המאה האחת-עשרה, בטרם תקופת מסעי הצלב, תמונת החיים באירופה מגלה לפנינו מסגרות פוליטיות יציבות פחות או יותר שבראשן שושלות מלכים והן מורכבות מאחוזות גדולות ובינוניות של שושלות אצולה עם מידה מרובה של עצמאות, ותחתן המעמד הנחות של איכרים צמיתים כמעט נטולי-זכויות הכבולים יותר ויותר לאותן שושלות האצולה והמייצרים את העושר והעוצמה השלטונית מבלי לקחת בה חלק. הכנסיה הנוצרית, למרות המתח המסויים ששרר לעיתים בינה לבין השלטון החילוני של המלכים והאצילים, השתלבה במבנה המשטר הפאודלי והיתה בדרך כלל לאחד ממגיניו השמרניים ביותר של הסדר הזה, מפני שרבי-הכנסיה יצאו מתוך שכבת האצילים ושאפו לנתחי שלטון רחבים יותר למען עצמם.

ערכי משפט
בדומה לסדרי החיים של השבטים באירופה גם התפיסה המשפטית וערכיה שונה היתה מאד ממה שהיה מקובל במדינה הרומית ותרבותה העשירה. רומי הורישה משפט מסודר מאד לפי תכנו וחלוקה מובחנת של תחומי המשפט: פלילי, אזרחי, כלכלי, מדיני וצבאי, וגם לפי סדרי המשפט והדין: מדרג ברור של ערכאות משפטיות, סדרי גביית ראיות ועדויות, זכות ערעור והגדרה מדויקת של זכויות הפרט בהיותו אזרח רומאי מלא או תושב אחת הפרובינציות, חופשי ובעל שררה או פועל שכיר, שבוי או עבד. גם במערכת הענשים בחוק הרומי היתה חלוקה מדויקת: ענשי מיתה, ענשי גוף, כליאה, קנסות, גלות והרחקה.

לעומת המורשת הזאת, המשפט באירופה נטה לפשטנות והושפע בעיקר מהלכי הרוח ומצבי הרוח של חברי השבט וראשיו, שבפניהם הובאו הבעיות והם שהיו צריכים לגזור את הדין.

החוק נקבע על ידי שני מקורות: האחד, מסורות שבטיות קדומות ומעורפלות. מסורות אלה לא נכתבו אלא נמסרו בעל פה ולכן לקו בחוסר דיוק וממילא לפרשנות חופשית של מי שהיה צריך להפעיל אותן למעשה. כל מסורת כזאת נקראה בלשון השבטים הגותיים - "אמת", כלומר, היא אצרה לדעתם את הערכים האמיתיים של הקיום השבטי ההגון והצודק. אחת "האמיתות" האלה נשמרה בכתובים, פחות או יותר בשלימות, והיא מוכרת לחוקרים כ"אמת הסאלית" 6 . בקובץ מנהגים זה, שנרשם מאוחר יותר בשפה הלטינית, אנו מוצאים הבדלים חריפים בעונשים בהתאם למעמדו הכלכלי או בהתאם לתפקידו של האדם הנפגע והפוגע. כמעט שאין סדר ודיוק בדיני ראיות ועדויות, והסמכות לשפוט ניתנת בעיקר לאסיפת השבט.

דוגמא מזעזעת מתוך מערכת השיפוט של אותם הזמנים היא מתחום החשד בכישוף - אם הנאשם הודה הוא הומת על ידי חברי השבט. אם הוא טען לחפות, נערך ניסוי שתכליתו היתה להוכיח סופית האם החשוד אשם או נקי מאשמה: אבן כבידה נקשרה לצווארו ואף ידיו נקשרו. כך הוא הושלך למימי האגם או הנהר - אם הוא הצליח לצוף על פני המים בעודו חי, סימן היה שהוא אכן מכשף (מתוך הנחה שאדם רגיל לא יוכל להשתחרר מכובד האבן בידיים קשורות), ואז הוא הוענש לפי כל חומר הדין, לעומת זאת, אם הוא לא הצליח לצוץ על פני המים בעודו חי, אלא גופתו נמשתה מן הנהר לאחר זמן - הכל ידעו שצדיק ונקי היה...

לא פעם השופטים החליטו שההכרעה בין טענות הצדדים תיפול על ידי ההתגוששות בקרב שביניהם, שנערך במרכז הכפר לעיני חברי השבט השופטים. המנצח הוא, כמובן, הצודק, כי זכה לעזרת האלים (או האל הנוצרי).

כל אלה החליפו את סדר הדין המבוסס וגם את החוק הכתוב והמדויק.

עם התעצמות שלטון היחיד של ראש השבט שהפך לפאודל, הלך וגבר הנוהג שסמכותו הבלעדית של השליט היא מקור המשפט. ההנחה הפשוטה ש"במקום הכוח שם הצדק" העניקה לשרירות לבו של השליט מעין תכונות אלוהיות של שיפוט שאין לערער אחריו. מובן מאליו ששופט בעל תכונות "נעלות" כאלה לא היה צריך להיות מלומד בעניינים פעוטים כגון סדר הדין, חוקים כתובים או כל כיוצא בזה 7 .
מכל הנאמר עולה ומצטיירת תמונתה של אירופה לקראת תום האלף הראשון לספה"נ: כל המערכות והמוסדות בעיצומו של תהליך עיצוב והתייצבות, והכוחות הפועלים הם בעיקר אלימות, שרירות לב, קנאות דתית. אכזריות ופראות שולטות בכל. "חושך יכסה ארץ וערפל לאומים" ו"איש את רעהו חיים בלעו". איים קטנים ומועטים של אור, סדר חברתי, ערכים מוסריים ברמה גבוהה, תודעה תרבותית מפותחת של עבר, הווה ועתיד - איים כאלה היו פזורים ברחבי אירופה ואלו הן הקהילות היהודיות.


^ 1. תהליכים אלו התקיימו במשך מאות שנים לפני כן, מפני שאורח החיים של השבטים-העמים היה של נוודים לקטים, שנדדו בעקבות המזון, שטחי מרעה ואפילו תנאי אקלים נוחים. אבל רק לאחר קריסתה של אימפריה הרומית המושג מקבל משמעות פוליטית-תרבותית מכרעת בתולדות אירופה, ומכאן גם השפעתו הרבה על חיי הקהילות היהודיות.
2. כגון: גרמנית מודרנית, הולנדית, דנית, שבדית, ואף השפה האנגלית משתייכת לקבוצת לשונות זו.
3. לקבוצה זו שייכות השפות: האיטלקית, הצרפתית, הספרדית, הפורטוגזית והרומנית.
4. המילה פאודל נגזרה מ fehu-od - בגרמנית עתיקה, שפירושה מקנה (ואחר כך קנין וחזקה על האדמה).
5. המילה "ואסל" נגזרה ממילה קלטית שפירושה - נער או משרת.
6. הסאלים היו שבטים פרנקים (גותיים-גרמניים) שהשתלטו על רובה של גאליה (צרפת) עם התפוררותה של האימפריה הרומית.
7. ראוי לציין שהשפיטה על פי שרירות הלב של הפאודל המקומי היתה מקובלת אפילו במדינה מתקדמת, באופן יחסי, כמו אנגליה, עד למאה השמונה-עשרה. אמנם, בערים הגדולות, היו כבר בתי משפט ציבוריים מסודרים, שאף הם לא היו מופת לצדק ויושר, אך באיזורים הכפריים היו בעלי האחוזה השופטים הממונים מטעם המלך והפרלמנט והם עשו בתחום המשפט כראות עיניהם, מפני שלא היו צריכים לעמוד לשום מבחן בענייני חוק ושיפוט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il