בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עיונים בעניני חנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' ישראל חיים בן הרב דוב בער לבנון ז"ל

תקנות חג החנוכה

הרמב"ם מצטט את דברי הגמרא על חנוכה בשינויים קלים. מהי מהות השינויים הללו, ולמה הרמב"ם "לא הסתדר" עם לשון הגמרא? דיוקים ע"פ מגילת תענית, ועוד. מדוע אומרים הלל שלם בכל החנוכה, ומה מהותה של תפילת "על הניסים"?

undefined

הרב דוד דב לבנון

כסלו ה'תשס"ב
11 דק' קריאה
ימי שמחה והלל
הרמב"ם הגדיר את התקנה שהתקינו חכמים בחנוכה כך:
"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן נרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה, והן אסורים בהספד ותענית כימי הפורים והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה" (רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג, הלכה א).


יש לעיין בדבריו מתוך השוואה לברייתא שבמגילת תענית כפי שמובאה בגמרא (שבת כא, ב), וז"ל:
"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

"קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה", פירש רש"י "לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה".

הרמב"ם שינה מן האמור בגמרא, השמיט "הודאה", והוסיף "ימי שמחה והלל".
בקשר לשאלה מדוע השמיט הרמב"ם את תקנת "הודאה", נראה לומר, שהרמב"ם פירש את המילה "הודאה" כמילה נרדפת להלל, שההלל נאמר כהודאה על הנס. כפי שמובא בגמרא (ערכין דף י:), מדוע אומרים הלל בחנוכה שאינו כמועד, ולא התקדש בעשיית מלאכה? ועונה הגמרא שם, שבחנוכה אומרים הלל משום ניסא. היינו הודאה על הנס בהלל, וא"כ הודאה מתקיימת באמירת הלל.

אולם לפי זה נמצא, שלפי הרמב"ם לא נזכרת התקנה לומר "על הנסים" בהודאה, וצ"ע לפי זה מדוע לא נזכרת בברייתא של מגילת תענית התקנה לומר " על הנסים"בהודאה?
ועוד צריך להבין את השינוי ברמב"ם מהמקור במגילת תענית, שכתב "ימי שמחה והלל", מנין לקח זאת שהם ימי שמחה? במיוחד הדבר צריך עיון על פי מה שאמרו הפוסקים 1 , שבחנוכה לא תקנו סעודה כמו בפורים. ואם כן מנין לקח הרמב"ם לחלוק עליהם לומר שקבענום לשמחה?
ומדיוק לשון הרמב"ם "ימי שמחה והלל", משמע שגם ההלל הוא ממהות היום ולא רק תקנת אמירת הלל כפי שמשמע מפשטות הגמרא "קבעום בהלל" וכפרש"י "לקרות הלל". וצריך לעיין על מה מבוססים דבריו?
נראה שהרמב"ם דייק את דבריו מהנוסח הכתוב בברייתא דמגילת תענית שם נאמר: "עשאום ימים טובים" (ולפי הגרסא שלפנינו במגילת תענית, לא נזכר יותר מזה), ומה משמעות הדבר?

הנה בגמרא (מגילה ה, ב) משמע שיום טוב פירושו איסור מלאכה, כמו שנאמר במגילת אסתר, שאסתר בקשה, שיקבעו את ימי הפורים כיום טוב, שאסור בעשיית מלאכה, וחכמים לא קבלו את דבריה ועשאום רק למשתה ושמחה. "דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב", ולבסוף כתיב: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו 'יום טוב' לא כתיב" (מגילה ה, ב), וכאן לא יתכן לומר כן, שהרי חנוכה מותר בעשית מלאכה. ולכן בא רש"י ופירש "לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו, אלא לקרות הלל ולומר "על הנסים" בהודאה", רש"י בא לשלול את המובן הפשוט של יום טוב שהוא אסור במלאכה, ופירש שאין זה אלא קביעות לקריאת ההלל ועל הנסים, ואם כן קשה מדוע קראוהו יום טוב? נראה שהרמב"ם התקשה בכך, ולכן פירש "ימים טובים" כתיאור מהותם של הימים "כימי שמחה והלל". "שמחה"- היא בודאי תאור מהותו של יום, והלל הוא ביטוי לאותה שמחה. על דרך מה שכתב הרמב"ן בשורשי המצוות בהשגתו על הרמב"ם (שורש א') שהלל ברגלים הוא דאורייתא משום שמחת חג, דעיקר שירה בפה, ואומרים אותו מתוך שמחת יום טוב לקיים "ושמחת בחגך". ואפשר שהרמב"ם מסכים בעיקרון זה עם הרמב"ן, שהלל הוא בטוי של שמחה ועיקרו מן התורה, אבל החיוב לאומרו, וע"י שירתו לבטא כך את השמחה, הוא מדברי סופרים. וכך גם בחנוכה תקנו לומר הלל בגלל מהותם של הימים שקבעום לימי שמחה.

"שמחה" - כיצד?
לכאורה קשה, כיצד אפשר לומר שקבעום לימי שמחה אם הסעודות בהם רשות, הא "אין שמחה אלא בבשר ויין"?
נראה לומר, שזה שלא קבעו בו סעודות למשתה ושמחה אינו סותר את היותם ימי שמחה כמו שמצאנו בחגים עצמם שחלקו חכמים "עצרת תהיה לכם" - בסעודה, או "עצרת לה' '" - למוד תורה. לדעת ר' אליעזר אפשר לקיים את שמחת החג בשני הדרכים: או "לכם" בדרך אכילה ושתיה, או "לה'" בדרך של למוד תורה , משמע שאפשר לקיים מצוות "ושמחת בחגך" גם בלמוד תורה בלא אכילה ושתיה. ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב" וגם בהם אפשר לשמוח, (כך ביאר ה"שאגת אריה" את שיטת ר"א).

ואפילו לדעת ר' יהושע שאומר חלקהו: חציו "לה'" וחציו "לכם", על כורחך דרש זאת מן הסתירה בפסוקים, אבל גם מבחינתו למוד התורה הוא דרך לביטוי השמחה, ואפשר לקיים שמחת חג בלמוד תורה. ולפי זה אפשר להסביר, שחנוכה נקבע לצורה כזאת של שמחה באמירת הלל, ולא בסעודות של שמחה.

תוכנה של מגילת תענית
אם נעיין במגילת תענית נראה שכל הימים המוזכרים שם נקראים יום טוב: "ואותו היום עשוהו יום טוב" (תענית יח, א). יש ימים שרק אין מתענים בהם, ויש ימים שאפילו אין מספידים בהם. ומצאנו שתי דרגות מפורשות 2 : א. ימים שאסורים בתענית. ב.ימים שאסורים אפילו בהספד. ונראה שחנוכה הוא דרגה שלישית של יו"ט, שבה אומרים הלל, כאמור שם "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", נמצא, שקביעת "יום טוב" במגילת תענית היא הגדרת היום, כמועד שמחייב שמחה, ובודאי אין מדובר כאן על הלכות היום כהדלקת נרות, אלא על הגדרת מהות היום. ולפי זה מבואר, שבמגילת תענית הסתפקו לומר קבעום "ימים טובים", והרמב"ם פירש שהכוונה לימי שמחה והלל, ולא הזכירו מצוות הדלקת נרות, שהיא מהלכות היום, ואין מגילת תענית עוסקת בכך 3 .

ובזה מתורצת קושית ה"עולם" (וכן הקשה הרא"ם על הסמ"ג ) מדוע לא מוזכרת תקנת הדלקת נרות במגילת תענית, ובאופן מיוחד קשה הדבר, כשאנו מבחינים בדגש הגדול שניתן שם לנס פך השמן במגילת תענית, שהוא עיקר הענין של חנוכה, ונס ניצחון המלחמה נזכר שם באופן עקיף, ולכן היינו מצפים שתזכר שם גם התקנה להדליק נרות, תקנה שמזכירה את הנס הזה? אלא צריך לומר שמצות הדלקת נרות לא נזכרה במגילת תענית משום שאינה מהות היום אלא מצווה ממצוות היום. וזה מה שמדגיש הרמב"ם פעמים בדבריו את החלוק בין הלל להדלקת נרות:

א. בהלל כתב "ימי שמחה והלל" ואחר כך הוסיף ומדליקין בהן נרות.
ההלל - הוא חלק ממהות היום כיום שמחה, והדלקת הנרות היא מצוה "בהן" מעשה בגופו של יום.
ב. ובהמשך ההלכה חזר הרמב"ם והגדיר "וימים אלו הן הנקראין חנוכה, והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה". הרמב"ם מחלק בהגדרתו למצות חנוכה בין הגדרת מהות היום ושמו, ובין מצוות היום. מהות היום-שהימים נקראים חנוכה ואסורים בהספד ותענית כימי הפורים, ומצוות היום - להדליק בו נרות כקריאת המגילה.

הוכחה נוספת לכך שהדלקת נרות היא ממצוות היום, מזה שהרמב"ם השווה הדלקת נרות לקריאת המגילה? אלא כמו שקריאת המגילה היא ממצוות היום כך הדלקת הנרות היא מצווה ממצוות היום, וקריאת המגילה בודאי היא ממצוות היום, שהרי ניתן להפריד בין קריאת המגילה לעצומו של יום הפורים, כפי שתקנו לבני הכפרים, שמקדימים ליום הכניסה, כך הדלקת הנרות הוא מעשה מצווה, שתקנוה ביום החנוכה. וגם את הדלקת הנרות היינו יכולים להפריד מימי החנוכה באופן עקרוני (כפי שיבואר להלן). והנה כאן לא הזכיר את ההלל כמצווה בדומה להדלקת נרות מפני שההלל משמחת היום.

הוכחה נוספת לכך שהלל בחנוכה הוא ממהות היום, מזה שהרמב"ם מצא לנכון לכתוב דיני הלל של כל החגים בהלכות חנוכה, וזה מלמד שיש להם אותה ההגדרה. וכמו שהלל של חג נאמר מפני עצומו של יום, כן גם ההלל נאמר משום מהותו של יום החנוכה שקבעוהו לימי שמחה. (ואע"פ בגמרא ערכין י': אמרו שהלל של חנוכה אומרים משום הנס, הכוונה היא גם כן לעצומו של יום, אלא שסיבת הנס גורמת ולא קדושת המועד, כמו בשאר המועדות).

ולפי זה מובן מדוע הרמב"ם לא רצה לפרש "הודאה" - לומר "על הנסים" בהודאה בתפילה, משום שתקנת אמירתו בתפילה אינה מגדירה את מהותו של יום, ולכן אין מקומה להאמר במגילת תענית שכולה עוסקת רק בקביעת הימים ומדרגת השמחה בהם. וכן משמע בגמרא בערובין ס"ב שהשוו את הדברים הנאמרים במגילת תענית להלכות פסוקות ופשוטות כ"ביעתא בכותחא", משמע שאין בהם הלכות מורכבות רק קביעת היום כמועד בלבד. ולכן רק מצוות השמחה וההלל שהן ממהותו של יום נזכרות במג"ת.

הדלקת נרות - האם המצווה תלויה בימי החנוכה
הגמרא ר"ה י"ח: אומרת שאם בטלה מגילת תענית, היה ראוי לבטל גם מצות הדלקת הנרות של חנוכה. וז"ל: "מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! - אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה. - אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה? אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא".

משאלת הגמרא "ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה?", משמע שאם יו"ט של חנוכה יתבטל אי אפשר לקיים מצוות הדלקת הנרות בלא חנוכה. אולם מהתוספות שם נראה לא כן, וז"ל: "וירד רבי אליעזר ורחץ - ממתני' ד'על כסליו מפני חנוכה' לא הוה ליה לאקשויי, דלעולם לא חשיב יו"ט, ואפילו הכי מדליקין נרות זכר לנס". משמע שיש מקום לקיים מצוות הדלקת נרות אף אם חנוכה לא חשיב יו"ט. (ועיין בריטב"א שם שהאמוראים חולקים בכך), ואפילו נאמר שהא בהא תליא, מעצם לשון הגמרא "ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה?", אפשר לדייק שהנרות אינן ממהות היום אלא ממצוות היום.

מדוע נשים פטורות מהלל בחנוכה?
וכן יש ליישב על פי זה, מדוע פסק הרמב"ם שנשים פטורות מן ההלל של חנוכה, כמו שאר החגים 4 , ולכאורה "אף הן היו באותו הנס" וחייבות בהדלקת הנרות, ואם "קבעו בהלל והודאה", כתקנה ממצוות היום קשה מדוע הנשים פטורות מן ההלל?

ונראה לישב ע"פ החקירה הנ"ל, שאם היה הלל מצווה ממצוות היום כהדלקת נרות, בודאי שהאשה היתה חייבת גם בהלל "שאף הן היו באותו הנס", כמו שאומר התוס' (סוכה מ"ד.) שאשה חייבת בהלל בליל הסדר, ומוכיח זאת, מזה שחייבת בד' כוסות, א"כ בודאי חייבת גם בהלל שנאמר על אחת מן הכוסות. ומסביר טעם הדבר, כי הלל זה של ליל הסדר נאמר על הנס, "ואף הן היו באותו הנס", וחייבות לומר הלל על הנס, אבל אינן חייבות שהלל שאומרים בג' רגלים מפני שזו מצווה שהזמן גרמא, ואע"פ שבודאי חייבות בשמחת חג, אינן חייבות בקרבן שמחה אלא "בעלה משמחה", כי התורה לא חייבה אותה בפרט איך להביע את שמחתה, ותשמח בכל דבר המשמח. ואותו הדבר בהלל של חנוכה שנאמר משום שמחת היום טוב, לכן נשים פטורות, כמו שפטורות מהלל של חג שלא תקנו להן לשמוח בו באמירת הלל וישמחו בדברים אחרים המשמחים. אבל אם נאמר שהלל הוא מצווה ממצוות היום לאומרו על הנס שארע בחנוכה, היו הנשים חיבות לאומרו, שאף הן היו באותו הנס.

מדוע אומרים הלל שלם בכל יום מימי החנוכה?
מדוע אומרים הלל שלם בחנוכה שמונה ימים, יותר פסח שבשאר ימים אומרים רק חצי הלל? מפרש התוס' בתענית (כח: ד"ה "ויו"ט הראשון של פסח"), וז"ל: "דלא דמי לחנוכה וסוכות, דחנוכה דינא הוא לגמור הלל כל ח' הימים דכל ח' הימים היה הנס מתגדל והיה כל חד וחד יום טוב, וכן בסוכות כל יומא ויומא הוי יו"ט לעצמו לפי שפרי החג מתמעטין והולכין, אבל פסח אינו משתנה בקרבנותיו ולא מיום טוב וכו'"

ולכאורה קשה, לפי המהר"ל,שאת ההלל אנו אומרים בחנוכה הוא על נצחון המלחמה, וכן משמע מתוכן "על הנסים", שהוא על הישועה ועל הפורקן שנצחו את היונים, שלא מצאנו הודאה על קיום מצווה, אלא על הצלה גופנית. ואם כן מה זה נוגע להלל שהנס של פך השמן היה מתגדל בכל יום?
ונראה לתרץ לפי דברינו, שההלל לא נאמר על הנס אלא על ידו מקיימים את מצות השמחה בימי החנוכה, וכיון שיש ענין מיוחד בכל יום הרי זו סיבה לכך שכל יום שונה מחברו ויש בו ענין מיוחד, ולכן ראוי שיאמרו הלל שלם בכל יום, וכמו בסוכות שאומרים הלל שלם בכל יום משום שמחת המועד, ואמרו בגמרא מפני שחלוק בקרבנותיו. ולכאורה מה זה נוגע להלל? אלא שחילוק הקורבנות הוא סימן שיש יחוד בכל יום, ובגלל זה גומרים הלל בכל יום מימי הסוכות, וכך גם בחנוכה, היחודיות שבכל יום מוסיפה שמחה, ובגלל זה גומרים הלל בכל יום.

והנה יש לעמוד על טעם לקביעת הימים של חנוכה, לפי האמור במגילת תענית, נשאלה השאלה "מאי חנוכה", ופירש רש"י בגמרא " על איזה נס קבעוה ", ומהתשובה שם נראה, שעיקר הסיבה לקביעות הימים הללו היה בגלל נס פך השמן, ונצחון המלחמה נזכר שם רק במשפט עקיף, וטפל לו. ולכאורה קשה, הרי בהודאה אנו אומרים "על הנסים", ומודים על "הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות, וכו'" הודאה על ניצחון המלחמה, ולא מוזכר בה נס פך השמן? וכן משמע ברמב"ם כתב (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הל' א-ג) וז"ל:

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל, וכו'".

משמע מדבריו, שעיקר קביעות היום היה על נס ניצחון המלחמה, ונס פך השמן טפל לו.
וכך כתב המהר"ל ב'נר מצוה' שאין קובעים הודאה על זכות מצוה אלא על הנאה שבגוף כמו ניצחון המלחמה.
ונראה לישב, שאכן נס הנצחון הוא עיקר לקבוע עליו את ההודיה, כפי שמשמע מדברי הרמב"ם, וכפי שבאר המהר"ל. ומה שמגילת תענית מזכירה את נס פך השמן, כדי לבאר את קביעת שמונה ימים אלו לשמחה, שגומרים בהם הלל בכל יום, וזה מפני התחדשות הנס בכל יום, היא הסיבה לשמחה מחודשת בכל יום, ולכן גומרין את ההלל בכל ימי החנוכה. נמצא, שנס פך השמן נחוץ להגדרת מהות היו"ט לשמחה.

תקנת "על הנסים"
בענין השאלה מדוע לפי הרמב"ם לא נזכרת התקנה של אמירת "על הנסים" בהודאה שבתפילה בקביעת התקנה של החנוכה והזכיר רק "הלל ושמחה ".
נראה לישב על פי החקירה הבאה:
האם "על הנסים" הוא מתקנת החשמונאים לאומרו בתפילה?
או שהוא נאמר מדין שיש להזכיר את המאורע בתפילה, כמו שאנו אומרים יעלה ויבוא והודאה בתפילה?
לכאורה חלוקים בדבר רש"י הרמב"ם והתוס'.
א. רש"י כתב בדף כ"א: "ה"ג ועשאום ימים טובים" - "ה"ג "אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה", משמע שזה תקנת היום. וכן כתב בדף כ"ד. "בברכת המזון - בתפילה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו ", משמע שאמירת "על הנסים" היא מתקנות חנוכה.

ב. תוס' דף כ"ד. "מהו להזכיר של חנוכה בברהמ"ז - בתפלה פשיטא ליה דמזכיר, משום דתפלה בצבור הוא, ואיכא פרסומי ניסא. אבל בבהמ"ז שבבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי". משמע שאין זו תקנה ברורה לאומה בתפלה, אלא ענין של פרסומי ניסא, ולכן יש לאומרו בתפלה שאז יש יותר פרסומי ניסא, וענין פרסומי ניסא אינו אומר שזה חלק מתקנת החשמונאים. וכך משמע מהתוס' בדף כ"ג: ד"ה "הדר פשטא" שמסביר מדוע יש סברא להקדים בקריאת התורה את פרשת חנוכה, משום פרסומי ניסא. ובודאי שקריאות התורה הן לא מעצם תקנת חנוכה, אלא כקריאת המאורע בחגים.

וכן אפשר להוכיח בגמרא ברכות י"ד. שפרסומי ניסא נאמר גם במקום שאין תקנת פרטית על נס מסוים, אלא דין כללי שנאמר בענין הודאה. הגמרא שם חוקרת! אם מותר להפסיק בהלל משום שהוא דרבנן, או דילמא פרסומי ניסא עדיף שלא להפסיק בו, ושם מדובר על הלל של כל החגים שאינו נאמר על נס מסוים, אלא לשום שמחה, ובכל זאת, משום חשיבות השירה הזאת שמוזכרים בה נסים ראוי שלא להפסיק בה, רואים שאין ענין פרסום הנס חייב להיות ענין שנוגע לעצם תקנתו של יום אלא מדין התפילה.

ראיה ברורה לכך מהרמב"ם, שלא הזכיר על הנסים בהלכות חנוכה אלא בהלכות תפילה, ואפשר שהרמב"ם למד זאת מהגמרא, שלא כתבה את ההלכות האלו של "על הנסים" בסוגיית חנוכה בדף כ"א אלא בהפרש מהסוגיא בדף כ"ד. הרי לנו הסבר נוסף למה הרמב"ם לא הזכיר ביסוד התקנה של חנוכה את ההודאה ב"על הנסים".


^ 1 מובא השו"ע (תר"ע ב'): "רבוי הסעודות שמרבים בהם, הם סעודות הרשות שלא קבעום למשתה ושמחה" משמע שלא קבעום לשמחה בבשר ויין. אמנם הרמ"א כתב: "וי"א שיש קצת שמחה ברבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח", אולם גם לדברי הרמ"א, אין הסעודות מעיקר הדין של תקנת חנוכה, אלא שהן זכר לחנוכת המזבח.
^ 2 תענית י"ז: "תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למיספד בהון".
^ 3 גם התוספות (תענית יח:) סובר שחנוכה נקבע לשמחה, וז"ל: "הלכה מתענה ומשלים - פי' הא דקפסק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי, דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות, דיום משתה ושמחה כתיב". הרי לנו לפי התוספות שחנוכה נקבע לשמחה. אע"פ שהפסוק "ימי משתה ושמחה" נאמר על פורים, הבין התוספות שגם חנוכה בכלל אותה הגדרה.
^ 4 הרמב"ם צירף הלכות הלל של חנוכה עם כל החגים, ועל הכל כתב שאשה קוראת את ההלל ואינה מוציאה את האיש. (פ"ג הי"ד).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il