בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים בענין מלחמה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף בן אסתר דהאן זצוק"ל

החיילים הכי טובים

אין להימנע מגיוס בגלל החשש מפקודה לגרש יהודים, אלא להתגייס בידיעה שלפקודה כזאת יש לסרב ● אם יתברר שהמתגייסים אינם עומדים בלחץ של מפקדיהם, יש להתנגד לגיוס.

undefined

הרב אליעזר מלמד

יב אלול תשס"ז
6 דק' קריאה
נתבשרנו השבוע כי בן היישוב שלנו, הר ברכה, נבחר לקבל צל"ש על אומץ ליבו במלחמת לבנון השנייה. בחור זה, שמשרת בצנחנים, הודיע מראש למפקדיו שלא יסייע לגירוש, לא במישרין ולא בעקיפין, בשום מעגל. וכך היה. אישים שונים, מבורות או מרשעות, פקפקו בנאמנותם של החיילים הללו לעמם ולמולדתם. והנה ברוך ה', מתברר שמדובר בחיילים גיבורים שיודעים בדיוק למען מה התגייסו.

האם לשלוח בנים לצבא
הורים רבים מתלבטים ושואלים האם לעודד כיום את בניהם להתגייס לצבא, שמא יקבלו פקודה לסייע לגירוש יהודים מבתיהם.
תשובתי היא כי צריך להתגייס כדי לקיים את המצווה העצומה להגן על העם והארץ, ועם זאת לחזור ולהזכיר כי צריך לסרב לפקודה המסייעת לגירוש.
אמנם לעיתים ליבי נוקפני, שמא בעקבות זאת יהיו בחורים שיתגייסו לצבא, ולבסוף כוחם לא יעמוד להם לעמוד כנגד לחצי מפקדיהם, והם ישתתפו בפשע של גירוש או התנכלות למתנחלים. את האמת אומר בגלוי: אם יתברר לי כי המפקדים מצליחים להשפיע על החיילים להשתתף בגירוש, אזי אתנגד לגיוס. כשם שאם אדע שהשירות בצבא יגרום לחיילים לחלל שבת או לאכול טרף, אתנגד לגיוס.
תשאלו, והלא זה פיקוח נפש לאומי, ואיך אתנגד לגיוס? אשיב: האחריות על פיקוח הנפש מוטלת בראש ובראשונה על שר הביטחון ומפקדי צה"ל. ואם עמדתם היא שהצורך לערב בנות ביחידות קרביות או לחלל שבת חשוב יותר מהאפשרות שחיילים שומרי מצוות יוכלו להתגייס לצבא כדי להגן על ישראל, אזי ממילא אי אפשר לסמוך עליהם. או לכל הפחות אפשר להסיק כי הצבא יכול להגן בקלות יחסית על קיומה של מדינת ישראל בלעדי חיילים אלו, וממילא אין בשירותם הצבאי צורך של פיקוח נפש.
וכך גם לגבי גירוש יהודים: אם בעיני הממשלה והמפקדים חשוב יותר שחיילים ישתתפו בגירוש יהודים מיהודה ושומרון מאשר שיוכלו לשרת בצבא כדי להילחם באויב, אזי הגיוס תחת פיקודם אינו נחשב לדעתי כפיקוח נפש. להיפך, המחאה הנמרצת נגדם היא חובה בגדר של פיקוח נפש.

האם סירוב יכול להזיק לצבא

שאלה: ואם חיילים רבים מאוד יסרבו, הלא הצבא עלול להתמוטט?

תשובה: אם רבים יסרבו - לא תינתן פקודה כזו. לכל היותר המפקדים הבכירים ייאלצו להתפטר. ואדרבה, מוטב שכך. רוב הקצונה הבכירה נגועה בסיאוב פוליטי. אלה לא מפקדים שיכולים להצעיד את הצבא לניצחונות, כפי שהוכח במלחמת לבנון השנייה.

דוגמה קיצונית לכך: בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, כל הפיקוד הצבאי הבכיר של הצבא האדום מונה על פי קשרים פוליטיים. כל מי שעלול היה לחשוב באופן עצמאי - במקרה הטוב סולק ובמקרה הרע הומת בהוראתו של סטלין. בפועל, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הצבא האדום כשל בכל הקרבות. רק לאחר שכל הקצונה הבכירה, המסואבת, סולקה, ותחתיה מונו קצינים צעירים, שבתחילת המלחמה היו בדרגת אלופי משנה ולכל היותר תתי אלופים, רק אז החל הצבא האדום לנצח את הצבא הגרמני.

צל"ש וסירוב

בהקשר לזה נתבשרנו השבוע כי בן היישוב שלנו, הר ברכה, נבחר לקבל צל"ש על אומץ ליבו במלחמת לבנון השנייה. בחור זה, שמשרת בצנחנים, שאל בימי הגירוש כיצד לנהוג במידה ויישלח לפעול כנגד מתיישבי גוש קטיף והבאים לעזור להם. וברוך ה' הודיע מראש למפקדיו שלא יסייע לגירוש, לא במישרין ולא בעקיפין, בשום מעגל. וכך היה. עוד לפני כן, בטירונות, באחת הצניחות צרפו הוא וכמה חבריו סרט כתם למצנח כדי להביע את מחאתם כנגד הגירוש. הם קצת נענשו על כך, אבל היו מרוצים שהביעו את עמדתם בלא חשש.
אישים שונים, מבורות או מרשעות, פקפקו בנאמנותם של החיילים הללו לעמם ולמולדתם. והנה ברוך ה', מתברר שמדובר בחיילים גיבורים שיודעים בדיוק למען מה התגייסו.
היישוב שלנו צעיר, פחות מעשרה בחורים מהבנים שגדלו ביישוב הגיעו לגיל גיוס, והנה דווקא מיישוב שכמעט כל תושביו (כמאתיים איש) הודיעו במפורש למפקדיהם כי יסרבו להשתתף בגירוש, מקבל אחד צל"ש. אגב, אחיו הצעיר ממנו הוכה קשות באירועי עמונה. יס"מניקים פתחו לו את הראש. כשביקרתי את פצועי עמונה בבתי החולים פגשתיו - הוא היה אז בכיתה י"ב. אמרתי לו: "אם כבר פתחו לך את הראש, אז כדאי שתחשוב טוב יותר על העתיד". סיכמנו שיילך ללמוד במכינה קודם לגיוס.
לאחר מכן, כשהיה במכינה, פקידי הגיוס, נציגיו "הנאמנים" של העם היהודי, האמונים על שמירת הביטחון, דחאוהו בלך ושוב מפני "עברו המפואר" בעמונה. זה גרם לו לשקול הצטרפות לישיבת הסדר. בפועל, כיום הוא התגייס למסלול ההסדר דרך ישיבתנו. מפקדיו, שאינם נגועים בסיאוב הפוליטי, כבר ציינוהו לשבח. אלה הם החיילים הטובים ביותר.

הערה נוספת

רבים מדברים על ההתנגשות בין הרבנים למפקדים. ויש מי שלשם שמים מעודדים את החיילים לציית לרבנים. אולם אין זו המדרגה הגבוהה. הטוב הוא שהחיילים יהיו נאמנים לערכיהם. כמו שחייל שיקבל פקודה להכות את אמו אינו צריך להתקשר לרב כדי לשאול האם לציית לפקודת המפקד או שמא עליו לסרב, כך ראוי שחייל כלל לא ישאל אם לגרש יהודים או לסייע לגירוש יהודים. זה דבר שצריך להיות ברור לו מאליו. ואם בעבר עוד יכלו החיילים להונות את עצמם כאילו הממשלה דואגת למגורשים, וכאילו היא נוהגת עימהם בצדק, הרי עתה, לאחר שכל הארץ מלאה בסיסמה השקרית שלכל מגורש יש פתרון, אין להאמין לשום סיסמה. רק צו המוסר צריך להנחות, והוא מורה בבירור: אסור לגרש יהודים מארץ ישראל. בוודאי לא מאדמות נרצחי תרפ"ט.
כיוצא בזה אמרו חכמים (ירושלמי יומא פ"ח) שרב שנשאל אם לחלל שבת כדי להציל נפשות הרי הוא מגונה, שלא הצליח ללמד את תלמידיו שפיקוח נפש דוחה שבת.
אלא שלפעמים מבלבלים את החיילים, ולכן הם מתייעצים עם רבנים, כדי לקבל חיזוק לכך שאכן עמדתם מוצדקת וכי עליהם לסרב.

הרב אליהו לופיאן אודות מי מרום לרב חרל"פ

סיפר לי הרב טובולסקי, רב היישוב חיבת ציון, מעשה מהרב אליהו לופיאן, שהיה אחד מגדולי המוסר בדורו, ובזקנותו עלה לארץ והיה משגיח בישיבת 'כפר חסידים'. יום אחד לאחר תפילת שחרית, ניגש לספרייה ועלה על כמין סולם עץ, רעוע מעט, כדי לחפש איזה ספר. תוך כדי החיפוש ראה את הספר 'מי מרום' של הרב חרל"פ, תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ"ל, והחל לעיין בו. הרב אליהו לופיאן כל כך התפעל מהספר עד שהמשיך ללמוד בו בריכוז עצום, כשהוא עומד על סולם העץ, עד תפילת מנחה שבצהרים.
לאחר תפילת מנחה אסף מבחר מתלמידיו ודיבר עימהם בשבח הספר, והתפלא שלא נפגש בו עד אז. ולבסוף הפטיר בענוותנות שאמנם לגבי תפילת מנחה שלו באותו היום יש לעיין, כי אולי עליו לחזור ולהתפלל, שכן מחשבותיו היו נתונות עדיין לדברי התורה והמוסר הנפלאים שלמד ב'מי מרום'.

הכשרי הרבנות והבד"צים

בעקבות הדברים שכתבתי אודות התערבות בג"ץ בשאלות כשרות, קבלתי מספר שאלות. אחת מהן: "מאוד הטריד אותי לשמוע שהרבנות נכנעה לפסיקה של בג"ץ בנושא כשרות. הדבר מטריד הרבה יותר ברמה העקרונית. איך נוכל להמשיך ולסמוך על דעת הרבנות, כאשר ידוע שיש מקרה שבו התערבו שיקולים שאינם רבניים בקביעת ההלכה? הרי לכאורה, כל מי שירא שמיים חייב מרגע קריאת המאמר להפסיק לסמוך על הכשר הרבנות הראשית ולחפש הכשרים אחרים. ומנגד, אי אפשר להתעלם מכך שהאחראים על הכשרות ברבנות הראשית הם יראי שמיים. האם אפשר לסמוך על הכשרות של הרבנות הראשית?"

תשובה: אנו חיים בתוך העולם הזה שבו לא ניתן לקיים מערכת מושלמת, נקייה מלחצים. גם הבד"צים למיניהם עובדים בתוך מסגרת לחצים, שכן מפעלי המזון משלמים להם עבור הכשרות. אם יחליטו להסיר את הכשרות ממפעל מסוים, או אם יחמירו עליו בדרישות קשות, יתכן ובעל המפעל יחליט לעבור לבד"ץ אחר. פירושו של דבר, אובדן של עשרות אלפי שקלים לחודש (במפעלים הגדולים). כלומר, אובדן פרנסה למספר משפחות ברוכות ילדים. אלא שלמרות זאת, אנו מסתכלים על כלל התמונה, ומעריכים בצדק כי למרות הלחצים, ברוב מוחלט של המקרים לא יוותרו על דרישות הכשרות כפי רמת ההחמרה שנקבעה מלכתחילה. וכך גם הרבנים ומשגיחי הכשרות של הרבנות הראשית, למרות הלחצים השונים, לא יוותרו על עקרונות הכשרות. ואף במקרה שבג"ץ חייב את הרבנות לתת כשרות, גילו זאת לציבור, כדי שיוכל להימנע ממכשול.

האם צריך היה להיכנע לבג"ץ

שאלה: מדוע הרבנות נכנעה לבג"ץ, הלא מדובר באנשים יראי שמיים, האם יש לכך סימוכין הלכתיים?

תשובה: לצערי אין לי תשובה לשאלה זו. לעניות דעתי היה על הרבנות לסרב להוראת בג"ץ. יתכן שהם חששו שאם יסרבו להוראת בג"ץ, יורה בג"ץ לפטר את הרבנים הראשיים ואת האחראים על הכשרות. ואולי חששו שהבאים אחריהם יהיו גרועים מהם. אבל להערכתי לו הרבנים הראשים היו מתעקשים, בג"ץ לא היה מעז להורות על פיטוריהם, ולהיפך, היה נקבע אז גבול שאותו אסור לבג"ץ לעבור. אבל לצערנו, לא רק שאין מעזים לעמוד נגד בג"ץ, אלא פעמים שהיו רבנים שביקשו את עזרת בג"ץ במאבקם כנגד רבנים אחרים. וכל זה נובע מהחולשה הפנימית שלנו, שעולם התורה עצמו מחולק למפלגות וכיתות, ואינו מצליח להסכים על בית דין גדול שיוכל לשמש כבורר לכל גווני הציבור הדתי והחרדי.

חולה פרקינסון בקידוש

שאלה: בעלי חולה בפרקינסון, וקשה לו מאוד לאחוז בכוס במשך הקידוש, כי מרוב רעידותיו מחצית מהיין נשפך. האם אפשר שיקדש על היין כאשר הכוס מונחת על השולחן?

תשובה: אחיזת הכוס היא מצווה אבל אינה מעכבת. ולכן מי שמתקשה לאחוז בכוס יכול להניחה לפניו, וגם כך נחשב לו כקידוש על הכוס (יעויין ברמ"א קפב, ב, מ"ב טו).





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il