בית המדרש

  • כב - געגועים למקדש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

העידן החדש - בית המקדש

דמותו הרוחנית והמוסרית של האדם המודרני, מתקשה לתפוס את הטמון במקדש, הרב יוסיפון על המרפא לגוף ולנפש הטמונים בעבודת הקודש ובמקדש

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

ח תשרי תשס"ח
6 דק' קריאה
מספרים על אחד ממפקדי צה"ל המהוללים, איש בעל דעות לאומיות מוצקות, שבאחת מפגישותיו עם אנשי תורה ואמונה, אמר להם: אני מוכן לשמוע את שאיפותיכם האידיאולוגיות בנושאים של ארץ-ישראל ולאומיות, רק אל תדברו אתי על בית המקדש. מה לנו ולעבודת הקורבנות הפגאנית הזאת!
סיפור זה הוא קצה קרחון של אחת השאלות הרוחניות היותר עמוקות, שמנסרות בחלל עולמנו בדורות האחרונים ביחס לבית המקדש –
מה לבן התרבות המערבית ולעבודת הקורבנות? מה לאדם שמורגל לקנות בשר באריזות פלסטיק סגורות ולראות כבשים ועיזים בגני חיות בלבד, ולעבודה רוחנית על-ידי זביחת בעלי-חיים?
שאלה זו כל כך חזקה גם בקרב שלומי אמוני ישראל הנכספים לבניין המקדש, עד שגם בינינו מכה גלים התפיסה המוטעית לפיה במקדש המתחדש יוקרבו צמחים במקום בעלי-חיים. אולם טעות הדבר, שהרי אנו מתפללים בכל מוסף של שבת שנזכה להקריב "ביום השבת – שני כבשים בני שנה תמימים...", וזאת התורה לא תהא מוחלפת, והדעות המדברות על ביטול הקורבנות עוסקות בעתיד רחוק יותר.
אומנם הרב זצ"ל דיבר על השאיפה לביטול עבודת הקורבנות לעתיד לבוא, אך כתב במפורש שלפני כן תתחדש עבודת הקורבנות – "בעניין הקורבנות גם כן יותר נכון להאמין, שהכול ישוב על מכונו ונקיים בעזרת ה' כשתבוא הישועה... כל האמור ביעודה כמאמרה, ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית... ואין ראוי לנו לחשוב שבקורבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה... (אורות המקדש עמ' 51-2). אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי-חיים... וההקרבה שתהיה אז של מנחה מהצומח תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות (שם, עמ' 73).
אולם גם אם השבנו על שאלת ה"מה" נותרנו עדיין עם קושיית ה"מדוע". כלומר – גם אם ודאי שבמקדש השלישי יוקרבו בעלי-חיים כקורבנות, הרי עדיין לא יצאנו ידי חובתנו לקרב את המקדש והקורבנות לעולמו של בן ימינו. יתר על כן – דומה שבעומקו של הקושי שהצבנו מונחת שאלה רוחנית גדולה ועצומה – כיצד הקורבנות נעלים יותר מן התפילה, והלא התפילה היא עבודה שבלב ובדיבור, התקשרות לה' דרך הרבדים הרוחניים הגבוהים שבאדם, ולעומתם הקורבנות הם עבודה ברובד המעשה, ואם כן התפילה נעלה מהקורבנות, ומדוע אנו כה משתוקקים להתחדשותם?
במאמרנו זה ננסה להעמיק את המבט, ונראה שהמקדש והקורבנות לא סותרים את עולמו של האדם המודרני, כי אם משלימים ומרפאים אותו. נעמוד על שתי תשובות – הראשונה בעניין הקורבנות, והשניה בעניין המקדש בכללותו, ונחתום בתובנה ששתי התשובות אחוזות זו בזו, נובעות זו מזו ומרפאות את תחלואיה של התרבות המערבית.

פירמידה בעלת בסיס מתרומם
האדם והעולם הם יצורים מורכבים. רוח וחומר מתמזגים בהם בהרמוניה. המחקר מוכיח, שבכל גוף המורכב מחלקים שונים יש השפעה של חלק אחד על משנהו. כך: הרפואה והפסיכולוגיה מודעות להשפעה של מחלות הנפש על בריאות הגוף, וליחסים ההדדיים של אברי הגוף השונים. האקולוגים מתריעים שכריתת יערות בברזיל תחמם את העולם כולו. מומחי דעת קהל יודעים שהצגה טובה מטביעה חותמה באדם יותר מנאומים רבים, מפני שהיא ממחישה ופונה לחושים רבים.
אולם בימינו התרבות המערבית הפכה את העולם כולו לחולה, ונותנת מקום רק לחלקו. האנושות התרחקה מהטבע, והצומח והחי הפכו למשאבים לניצול ותו לא. כך גם ניתן מקום רק לחלקים מאישיותו של האדם – שקענו בעולם המחשבים, האינטרנט והמשחק. בעולמנו יש מקום מרכזי לאדם החושב, אך לא לחלקים חשובים נוספים מאישיותו כעבודת כפיים, התחברות לטבע ועוד. כך גם עבודת ה' שלנו היא עבודה שבלב זו תפילה ותו לא. לעומת זאת, במקדש משתתפים חושים רבים של האדם בעבודת ה' – שמיעת שירת הלוויים, ריח הקטורת, טעם בשר הקורבנות ומראה יופיו של הבניין הנאה בעולם. במקדש כל חלקי העולם שותפים לעבודת ה': הצומח, החי ואף הדומם – בניסוך המים ובמלח נוטלים את חלקם בעבודת המקדש.
החידוש הגדול של עבודת המקדש על פני עבודת ה' שבגלות הוא דווקא בכך, שהיא עוסקת גם ברבדים הנמוכים של העולם – חושיו הגשמיים של האדם, בעלי החיים, הצומח והדומם. ביטוי לכך מצאנו במשנה (סוטה מח:) – "העיד ר' יהושוע מיום שחרב ביהמ"ק אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות". כלומר חסרון המקדש פוגע בשפע הגשמי של העולם, כי הוא זה שמקשר בין הגשמיות לה'.
אולם, כיוון שבכל גוף חי המורכב מחלקים שונים יש השפעה של חלק אחד על משנהו, ממילא כשכל חלקי העולם הנמוכים באים לידי ביטוי בעבודת ה', גם עבודת הלב – התפילה, החלק הגבוה שבאדם – מתעלה, כפירמידה זו שכשמרימים את בסיסה התחתון גם קודקודה מתרומם. לפיכך המקדש הוא גם המקום אשר "בית תפילה יקרא לכל העמים", ובחורבנו – "ננעלו שערי תפילה" (ברכות לב:).
(כיוצא בדבר – ארץ-ישראל. חידושה הרוחני העיקרי של הארץ על פני ארצות הניכר נעוץ ב"ארץ" – באדמה. האדמה הקדושה, עבודת האדמה קדושה ועוד. וממילא – גם הרבדים הגבוהים מתעלים – "אווירא דארץ ישראל מחכים", ו"אין תורה כתורת ארץ ישראל").

קשר דו-סטרי
התשובה הראשונה עסקה בעניינם של הקורבנות, וכידוע שהרמב"ם (בית הבחירה א, א) אמר שעיקר ביהמ"ק לקורבנות, אבל הרמב"ן (תחילת פירושו לתרומה) סבר שעיקר ביהמ"ק להשראת השכינה, והשראת שכינה זו מביאתנו לתשובה הבאה, שעוסקת במקדש באופן כללי.
אפתח דברי במשל – כיום יודעות כל האמהות, שחשוב לדבר ולתקשר עם התינוק כבר מרגע לידתו. וכך מטפלות האימהות בתינוקותיהן, מחייכות אליהם ומפטפטות אתם באריכות באופן חד-סטרי. לתמה מן הצד על המונולוג החד-צדדי תסביר האם, שהתינוק שומע ומבין, ושבתוך לבה היא חשה שתינוקה אף משיב לה. אך בתום כל התשובות והנאומים כמהה האם ליום בו... התינוק יחייך. חיוך אחד קטן, וכל התמונה משתנה. מעתה הקשר הפך להיות דו צדדי. האם תחייך ותינוקה ישיב לה אהבה גלויה.
ההבדל בין עבודת ה' של ימינו לעבודת ה' של המקדש הוא... בחיוך.
מי מאתנו לא פגש יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ששאל בהתרסה: היכן אלוקים היה בשואה? בשאלה קטנונית זו גנוזה תביעה רוחנית עמוקה יותר – כמיהה לקשר חי וגלוי עם ה', קשר דו-סטרי. אמת, כולנו עונים למקשים ולמקנטרים את התשובות החשובות והאמיתיות – על המפגש עם הא–ל המסתתר בתוכנו ועל מעלת האמונה, ובכל זאת – התביעה העמוקה המסתתרת מאחורי כל השאלות טובה היא יותר מכל התשובות, הכיסופים לבית המקדש (ולנבואה) ולהופעת ה' הגלויה שבו נותרים במקומם.
כאשר המקדש ייבנה נוכל לקחת את המתריס לירושלים, ולהראות לו את עשרת הניסים שנעשו תדיר במקדש (יומא כא.). כבר מקצה העיר נצביע בפניו על עמוד אש המערכה המיתמר ישר למעלה, ולא זז מפני כל הרוחות שבעולם. בימי הרגל נביא אותו לפתח המקדש בשעה שיגביהו את השולחן לעולי הרגלים ונאמר לו: ראה חיבתם של ישראל לפני המקום, שבסילוקו חם הוא כסידורו (תענית כא.).
מי מאתנו ביום כיפור, בתום תפילת נעילה, בעת ששב לביתו בתום יום של צום, תפילה ותחנונים לא שאל את עצמו – השמע ה' לתפילתי? החתם ה' את ישראל לשנה טובה ומתוקה? כיום, במקום לשמוע תשובה, עלינו להסתפק בשורות היבשות במחזור – " ויסדר שולחנו ויאכל בשמחה... ויהיה מובטח בחסדי הא – ל שיצא משפטו לאור", אולם כשהמקדש ייבנה הרי לשון של זהורית שילבין יבשר לנו ש"אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (יומא סז.).
מול ימי הגירוש, עת עמלנו וזעקנו בתפילה והוא הסתיר פניו ממנו, הרי בזמן שנבנה המשכן זכינו ל"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד), ובמקדש – "והענן מלא את בית ה'... כי מלא כבוד ה' את בית ה'. אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל" (מלכים א, ז). אפילו בזמן שהמקדש חרב לא הסתתר ה', כי אם שלח פריסת שלום גלויה אחרונה משמים – "משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך וזרקום כלפי מעלה. ויצאה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם...".

לבי ובשרי ירננו לא–ל חי
התבוננות נוספת תגלה לנו, ששתי שיטות הראשונים, שיטת הרמב"ם – השם את הדגש על הקורבנות, כלומר על שותפות כל חלקי הבריאה בעבודת ה', ושיטת הרמב"ן השמה את הדגש על השראת השכינה, כלומר על הקשר החי והדו-סטרי עם ה', אחוזות ומשלימות זו את זו, ושתיהן מהוות את התרופה לתחלואי התרבות של ימינו.
התרבות המערבית מציבה את האדם במרכזה. לכאורה – היא מגדילה ומעצימה אותו, מחברת אותו לכל חלקי "הכפר הגלובלי", עד שמדמה הוא בנפשו, שחובק הוא את העולם כולו. אל הטבע, הצומח, החי והדומם הוא מתייחס כאל משאבים העומדים לניצולו ותו לא. אולם דווקא דרכו זו של האדם מנתקת אותו אט אט מסביבתו. יושב הוא בביתו מול המחשב, הטלוויזיה והאינטרנט שלו, קשור כביכול לכול, ובעצם אין לו כלום. מהטבע הוא מנותק (חוץ מאשר לכלב שלו...), חברים אמיתיים לא רכש כי יש לו מדומים מהאינטרנט, משפחתו מתפוררת, ואפילו להכיר את עצמו שכח, קל-וחומר שאת אלוקיו.
לעומת זאת, המקדש ישיב לאדם מבחינה רוחנית את הקשר עם החי, הצומח והדומם, במקדש יפגוש את ה' בכל מלוא חושיו – ביופי, בטעם, בריח ובשירה, עם כל עמו ומשפחתו עולה הוא לרגל בקול רינה ותודה המון חוגג. ומעל הכל – כאשר האדם עובד את ה' בכל מלוא כוחותיו וכוחות סביבתו בצורה שלמה, הרי שם ה' יכול לשרות עליו בצורה גלויה, שהרי "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועשיר" (נדרים לה). לפיכך "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" כי שם ההסתר יעלם ולא רק הנשמה, כי אם גם " לבי ובשרי ירננו לא-ל חי".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il