כל הבעיות והחוליים של הקיום האנושי משתקפים בסיפור של אדם וחווה כפי שהוא מסופר לנו בפרשת השבוע. התורה מספרת לנו שזה ספר תולדות האדם. הוא אמור ללמד אותנו שבני אדם יכולים לקום אחרי הנפילה, להמשיך ולהצליח.
המדרש מספר לנו שאחרי גירוש אדם ראשון מגן עדן הוא שקע בדיכאון עמוק וממושך. קין, בנו הרוצח, הוא זה שהצליח להוציא אותו מהדיכאון הזה בכך שהסביר לו שאלקים יקבל את חזרתו בתשובה ואת בקשת הסליחה שלו. אבל חשוב מזה, אלקים ציפה מאדם הראשון להתנער מעצבותו ולנסות לשקם את חייו ואת העולם. התורה מספרת לנו שמתחושת ההתחדשות והתכלית הזאת נולד בנו השלישי, שת, שהפך בסופו של דבר לאבי כל המוסר והקדושה בציוויליזציה.
התמונה של אדם הראשון המתאבל, כפי שאמנים תיארו אותו בציורים שלהם, היא תמונה מעוותת. רוב חייו של אדם עברו עליו בניסיון להשיב לעולם תחושה של תכלית אנושית ושל שאיפה לקידמה. לחטא הראשון שלו היו השלכות בלתי הפיכות, אבל הן לא כל הסיפור של חייו ושל קיומו. כל זמן שהוא חי, הוא השפיע על בני אדם אחרים ושימש להם קשר נראה-לעין לבורא עולם ולמושגי הקדושה שעדיין נבעו ממנו. רק אחרי מותו של אדם הראשון פנה העולם לכיוון הרשע, וההשחתה הלכה והתגברה.
המתנה הגדולה של האלקים לבני האדם, השבת, היא חלק מפרשת השבוע. השבת היא ההתחדשות הגדולה ביותר, כלי אדיר להתאוששות ולהתרעננות. היא מאפשרת לנו להתחיל מחדש בכל שבוע ולהתנער מהאכזבות והתבוסות של השבוע החולף. אין פלא, לכן, שהמדרש מייחס לאדם הראשון את חיבור המזמור הגדול שמתחיל במילים "מזמור שיר ליום השבת". שכן אדם הראשון הוא דוגמה אנושית ליכולת הפסיכולוגית שלנו להתאושש, להצליח להרים את עצמנו ממעמקי תחושת האשמה והדיכאון ולמצוא שוב מטרה, מוקד ותקווה לחיינו. שבת היא סמל לשבוע החדש, להזדמנות חדשה להגיע להישגים. בלי יום מנוחה שמחדש את כוחותינו, תמיד נחוש עייפים, שחוקים, ובסופו של דבר, גם עצובים.
המנטרה של היהדות היא הפסוק ממשלי "כי שבע יפול צדיק וקם". ההבדל בין הצדיקות לרשעות איננו בנפילה, מסתבר, אלא ביכולת לקום אחריה. לפיכך עלינו לזכור את אדם הראשון לא כדמות עצובה וטרגית, כפי שהוא מתואר בדרך כלל, אלא כאדם הראשון שחווה את היופי ואת הכוח המחדש והמחיה של השבת. לדאבון הלב, אי אפשר לשנות את העבר, אבל העתיד רק ממתין לכך שנעצב אותו ונהפוך אותו למציאות בעזרת הכישורים והיצירתיות שיש לנו.