מיום עמדו על דעתו ועד ליומו האחרון למד רבנו בהתמדה עצומה ש"ס ופוסקים:
בילדותו בת"ת "עץ-חיים" אשר בחצר חורבת ר' יהודה החסיד, משם המשיך בישיבה קטנה "תפארת צבי", ואחר-כך ב"ישיבת חברון" בראשות הרב ר' משה מרדכי אפשטיין, אשר קירב אותו במיוחד. רבנו התחבב מאוד על גדולי הדור הקודם, ביניהם: מרן הרב צבי יהודה, הרב ר' איסר זלמן מלצר, החזון אי"ש, הרב הרצוג, הגרי"ז סולובייצ'יק ועוד.
למעלה משישים שנה לימד הרב אלפי תלמידים בישיבת "מרכז הרב", מתוכן עשרים וחמש שנה כראש הישיבה. הרב שימש בדיינות שנים רבות. בהיותו כבן שבעים נבחר לרב הראשי לישראל ולאב בית הדין הגדול בירושלים והמשיך להרביץ תורה ברבים.
במקביל לעיסוקו המתמיד בהלכה, הנהיג ביד רמה את הציבור הדתי לאומי באופן כללי ובאופן פרטי. אחד הנושאים המרכזיים בהם עסק היה שמירה על ריבונות ישראל בכל שטחי ארץ ישראל. רבנו התנגד באופן נחרץ לפינוי כלשהו משטחי ארץ ישראל. לפני פינוי ימית תובב"א, הגיע הרב לימית, ישב לילה שלם עם צוות הרבנים ששהו בעיר, והורה להם מה מותר ומה אסור לפי ההלכה באופן ההתנגדות לפינוי.
אחרי פינוי ימית הקים הרב את 'איחוד רבני ישראל' - גוף המקיף מאות רבנים ומתכנס מדי פעם להחליט בנושאים העומדים על הפרק. אחת ההחלטות המרכזיות של גוף זה, שהשפיעה מאוד גם במישור המעשי, ומנעה בין השאר את פינוי תל רומידה בחברון - פורסמה כתשובה לשאלה של חייל בשירות מילואים. בהחלטה זו נאמר:


בכרוז מאוחר יותר, בחתימתם של עשרות רבנים נוספים הובהר עוד: "גם מחנה צבאי קבוע הוא יישוב יהודי לכל דבר. עקירתו ועזיבתו ביד גויים, הרי הן בכלל עקירת יישוב בארץ ישראל האסור לפי הדין. ועל כן במענה לשאלה, ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי יישוב, מחנה או מתקן, וכפי שנפסק ברמב"ם [הלכות מלכים ג' ט'], שגם אם המלך ציווה לעבור על דברי תורה אין שומעים לו".
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, ולאורו נמשיך ונלך