בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

הבכיה על המקדשים שיחרבו

הפגישה של יוסף ובנימין, המפגש בין יוסף ויעקב, חבור בין מידות שונות.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ז
9 דק' קריאה
הפרשה עוסקת במפגשים המרגשים שבין יוסף ואחיו, בין יוסף ובנימין, ובין יוסף ויעקב, ומתארת את הפיוס והחזרת השלום בין יוסף ואחיו, את גילוי אהבת האחים מיוחדת בין יוסף ובנימין, ואת רגשות השמחה של יעקב שראה את בנו אהובו יוסף. בודאי רב הכמוס על הגלוי במה שהתחולל בלבם, וחז"ל פותחים לנו צוהר להבין את משמעות העמוקה של המפגשים האלו.

הפגישה של יוסף ובנימין
נתחיל דוקא מהפגישה האמצעית בין יוסף ובנימין שהיא היתה צריכה לכאורה להיות פגישה שכולה שמחה, ללא כל משקעים של עבר, הרי הם היו אחים בני אותה אם, ומעולם לא היתה ביניהם מחלוקת, נאמר בתורה (בראשית פרק מה)
"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו", אפשר היה לפרש שהם בכו בכי של שמחה, אולם אפשר שחז"ל שמעו במילה "וַיִּפֹּל" צליל של נפילה ודאגה ופרשו (מגילה דף טז ע"ב) " 'ויפל על צוארי בנימן אחיו' - כמה צוארין הוו ליה לבנימין? - אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב. 'ובנימן בכה על צואריו' - בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד ליחרב", וכך פירש רש"י 1 .

לכאורה קשה מדוע בשעת שמחה זו, הם נזכרו לבכות על חורבנות המקדש, שעדין לא נבנו, והלא בשעת חדוה חדוה ולא נכון עתה להצטער על כך? ועוד למה כל אחד בכה על מקדשי חברו? ראיתי בשם ר"י מקוזמיר זצ"ל 2 שהסביר בגלל שברגע זה הם חשו מה גורמת המחלוקת בין האחים ומשמעותה הסתלקות השכינה מישראל, וראו ברוח קודשם שזה מה שיביא לחורבן בית המקדש. ולכן כדי לתקן זאת בכו כל אחד מהם על מקדש חברו שעתיד להיחרב, להראות איך כל אחד חרד על מקדש חברו שיחרב, וגילוי בכך אהבת אחים.
ויש להוסיף, שהתנאי החשוב ביותר לבנין בית המקדש, הוא שישראל יהיו באחדות, אנו מוצאים על ירושלים 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו' ואמרו חז"ל (מדרש תהלים מזמור קכב) "א"ר יהושע בן לוי: עיר שהיא עושה כל ישראל חברים". ולכן מקום המקדש הוא בחלקו של בנימין שלא השתתף במחלוקת האחים, וכך מובא במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת וזאת-הברכה רמז תתקנז) "מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימן לא היה במכירתו של יוסף, אמר הקב"ה אני אומר לאלו שיבנו בית הבחירה לא שיהיו מתפללין לפני ואני (מבקש) [מתמלא] עליהן רחמים, איני משרה שכינתי בחלקן שלא היו רחמנים על אחיהם" 3 .
והנה מצאנו שגם יהודה זה שיהיה לו חלק במקום השראת השכינה בירושלים ובהר הבית, ואף בחלק ממקום המזבח, וז"ל תלמוד בבלי מסכת יומא (דף יב עמוד א) "דתניא: מה היה בחלקו של יהודה - הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין - אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין 4 , ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר (דברים לג) 'חופף עליו כל היום' 5 . לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר 'ובין כתפיו שכן' ".
ומפני מה זכה יהודה לכך? אמרו חז"ל שזכה לכך בגלל שקבל ערבות על בנימין, שנאמר (בראשית פרק מג) "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" 6 . ערבות היה בה מסירות נפש גדולה, שהיה מוכן למסור גופו ונפשו על הדבר, גופו – כמו שמצאנו שאמר ליוסף "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו". ומסירות נפש שאמר "וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים". ולמרות שקיים תנאו אפילו על חנם באה לו הקללה כמו שאמרו בגמרא (סוטה דף ז ע"ב) "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבש"ע, מי גרם לראובן שהודה? יהודה, וזאת ליהודה? מיד 'שמע ה' קול יהודה!' על איבריה לשפא; ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא, 'ואל עמו תביאנו'; ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן, 'ידיו רב לו'; לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא, 'ועזר מצריו תהיה' ".
ובזכות הערבות זכה שתשרה השכינה בחלקו, הרי לנו שהאחדות היא הערובה להשראת השכינה ובנין בית המקדש.
המפגש בין יוסף ויעקב
(בראשית פרק מו) "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". מדייק רש"י "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע", המפרשים שואלים מדוע דוקא יעקב קרא את שמע, ומדוע דוקא בעיתוי הזה? 7 ונראה לומר שיעקב אבנו ע"ה דאג שמא בנו מת ואם הוא חי שמא אינו באמונתו ואז יחסר בשלמות י"ב שבטי י-ה. וכך מובא במדרש תנחומא (בובר, פרשת ויגש סימן י) "כי ארד אל בני אבל שאולה (שם שם /בראשית ל"ז/ לה), מהו אבל שאולה, שמא אני מת במיתת הרשעים בעולם הזה ולעולם הבא, למה שהבטיחני הקב"ה שיהא נותן לי שנים עשר שבטים, והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות, לכך אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. רצונך לידע כשראה אותו שהוא חי מה אמר, ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם (שם /בראשית/ מו ל), ומה ראה לומר אמותה הפעם, אלא אמר כשבאו ואמרו לי מת יוסף, אמרתי אני מת בשני עולמות, עכשיו שראיתי שאתה חי אני מבושר שאיני מת, אלא פעם אחת, אמותה הפעם".
וכן אנו מוצאים שכל ימיו היה יעקב מתפלל על כך שיצאו כל בניו שלמים עם ה', מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה סח ד"ה יא) "ויקח מאבני המקום, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אמר שנים עשרה אבנים נטל כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, רבי נחמיה אמר נטל ג' אבנים אמר, אברהם יחד הקב"ה שמו עליו, יצחק יחד הקב"ה שמו עליו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי, וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו, רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק יצא עשו וכל אלופיו ואני אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת".
ולפי זה האחדות בין בני יעקב באמונה בקב"ה מסמלת את יחוד האבנים בבית א-ל מקום השראת השכינה, והיא מעידה על אחדות הבורא. ומובן מדוע כאשר נוכח לדעת שבנו יוסף חי והוא עמד בכל הניסיונות ועומד בצדקתו, קרא קריאת שמע ויחד את שם ה'. וכמו שמצאנו לפני מותו של יעקב שהוא שואל את בניו אם הם אחודים באמונתם ותשובתם היתה בקריאת שמע "שמע ישראל – סבא – ה' אלקינו ה' אחד", היינו שהם שלמים באמונת הבורא. וכיון שגילו אחדות היו ראויים להשראת השכינה.

חבור בין מידות שונות
עניין האחדות בין האחים לאו מילתא זוטרתא היא, שכן יש בהם תכונות שונות וכוחות שונים בעבודת ה', ולכן הפגישה בין יהודה ויוסף היתה טעונה כל כך שאינך יודע לאן היא תוביל אם למלחמה או לפיוס 8 , בין שני אחים יהודה ויוסף השונים זה מזה במידותיהם ובתכונות נפשם, אמרו האחים "מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו" (מדרש להלן), כפי שאנו יודעים יוסף היה מלך, ואף יהודה זכה למלכות, כל אחד מהם מיצג הנהגה של מלכות שתתגלה במהלך הדורות הבאים ולעתיד לבא תתגלה בדמות משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. יוסף מתגלה כצדיק שעומד בניסיונות קשים במצרים ומתמיד בצדקתו, "ויוסף היה במצרים" 9 הוא יוסף הצדיק מתחילתו ועד סופו, וכאן במפגש עם אחיו הוכיח התגברות על יצר הנקמה, דאג לא לבייש את אחיו "הוציאו כל איש מעלי", שלא לביישם בהתוודעו אל אחיו, ולמחול להם על כל מה שעשו לו.
ולעומתו יהודה מתגלה כאן במסירות נפשו לבנימין שקבל ערבות עליו, שאמר לאביו (בראשית פרק מג) "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים", ואכן קיים הבטחתו ואומר ליוסף "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו".
ומגלה בכך מסירות נפשו גם לאחיו שמוכן להיות עבד במקומם שלא יפגעו, אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג ד"ה ט) "א"ר חייא בר אבא: כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע 'ולא יכול יוסף להתאפק', היה בהם פיוס ליוסף, ופיוס לאחיו, ופיוס לבנימין, פיוס ליוסף, לומר ראו איך הוא נותן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין, אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך". בכוחו להודות בחטא ולשוב ממנו, כשמו יהודה שהודה, עליו יאמר אביו "גור אריה יהודה ... מטרף בני עלית", יוסף שומע אותו מתחרט על חטא מכירתו ואומר "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ וגו' ", וכשיוסף מתגלה אליהם בא הפיוס הסופי.
תכונותיהם השונות של יוסף ויהודה נובעות מאמהותיהם רחל ולאה, אמרו חז"ל (בראשית רבה (וילנא) פרשה עא ד"ה ה) "לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני', דוד אמר (תהלים קלו) 'הודו לה' כי טוב', דניאל אמר (דניאל ב) 'לך א-להא אבהתי מהודא ומשבח אנה' ". את פלך ההודיה מצאנו כאן בפרשה אצל יהודה, שמודה בחטא, ומוסר נפשו. "רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין, בנימין 'ישפה' יש פה! יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד, שאול (שמואל א' י') 'ואת דבר המלוכה לא הגיד לו', אסתר (אסתר ב) 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה' ", ואת פלך השתיקה מצאנו אצל יוסף, התאפקות שתיקה והתגברות.
איך התחברו שני האחים למרות הניגוד שביניהם, מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג)
"כתיב (שם /משלי/ כ) 'מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה', לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו".

הארי ז"ל דורש את אותו משל על יוסף שעמד על לבו של יהודה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג ד"ה ה) "ויגש אליו יהודה, (עמוס ט) הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש וגו', חורש, זה יהודה, בקוצר, זה יוסף, שנאמר (בראשית לז) והנה אנחנו מאלמים אלומים, ודורך ענבים, זה יהודה, (זכריה ט) כי דרכתי לי יהודה קשת, במושך הזרע, זה יוסף, שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים, כדכתיב (הושע יא) בחבלי אדם אמשכם, (יואל ד) ויטפו הרים עסיס, אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו".
חורש זה יהודה, כמו שהחורש באדמה מכשיר אותה לקבל את הזרע ולהצמיח, כך יהודה מצוין במידת מלכות שהיא כלי דלית ליה מגרמיה כלום ובה הוא מצמיח עולה של תשובה. והקוצר זה יוסף שקוצר פרי צדקתו ומידותיו הטובות.
מובא בתלמוד בבלי מסכת סוטה (דף לו עמוד ב) "ױאמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר - הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - נקרא כולו על שמו של הקב"ה. יוסף שצדקתו היתה גלויה נבחן אם הוא ירא שמים גם בסתר. ויהודה שבאופן גלוי חטא, היה צריך להוכיח בפרהסיא שהוא צדיק.
נמצא שיהודה ויוסף מיצגים שני כוחות של יסוד ומלכות, של מוח ולב (שפת אמת), של תורה ותפילה, של צדיק ובעל תשובה, וייחודם של שני הכוחות הללו מביא לשלמות עם ישראל ולהשראת השכינה בתוכם, וכאשר יהיה הייחוד השלם של היסודות הנ"ל יבנה המקדש.


^ 1 רש"י (בראשית פרק מה) "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך - על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב: ובנימין בכה על צואריו - על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".
^ 2 מובא ב"מעינה של תורה". והנני מרחיב ומבאר בלשוני.
^ 3 "ד"א מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו מפני שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל, ד"א ד"א מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, משל למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד ותפס את מקומו, קטן שבכולם היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו נכנס נשען עליו יוצא נשען עליו, כך בנימן הצדיק קטן של שבטים היה והיה יעקב אבינו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס".
^ 4 קרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד מאי טעמא, אמר רבי אליעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף,
^ 5 רש"י "חופף - כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו, לשון נזיר חופף ומפספס". "אושפיזכן - שהיה הארון נתון בחלקו".
^ 6 ערבות זו נמשכה גם בדורות הבאים, בזמנו של דוד שעזר לשאול מבנימין (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קכו) "ואת אחיך תפקוד לשלום - דוגמא דידהון, ואת ערובתן תקח - ערובהון. אמר רבי יודא בר ר' סימון למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו, שנאמר אנכי אערבנו, אמר ישי לדוד בנו הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימן מיד אביו, שנאמר אנכי אערבנו, לך והוצא אותו מן ערבתו, מה עשה דוד הלך וקיים את הערבות והרג את גלית, אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימן - כשם שעשה יהודה זקנך, שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער - כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימן, ולא עוד, אלא שכל השבטים גולים ושבט יהודה ובנימן אין גולים עמהן, למה ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם". הרי לנו שבזכות הערבות שרתה השכינה בחלקו.
^ 7 עיין ב"גור אריה" על רש"י
^ 8 במדרש חלקו החכמים אם כוונת יהודה היתה למלחמה או לפיוס או לשניהם, וז"ל: (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג ד"ה ו) " 'ויגש אליו יהודה', ר' יהודה ר' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, היך מד"א (שמואל ב י) 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה', רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס, המד"א (יהושע יד) 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו', רבנן אמרי הגשה לתפלה, (מלכים א יח) 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' א-להי וגו', ר"א אמר פשט להון אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא".
רש"י הכריע שהגישה כאן היתה לפיוס, וז"ל (בראשית פרק יח פסוק כג) "ויגש אברהם - מצינו הגשה למלחמה (ש"ב י יג) ויגש יואב וגו', הגשה לפיוס (להלן מד יח) ויגש אליו יהודה, והגשה לתפלה (מלכים א' יח לו) ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפלה".
^ 9 רש"י שמות פרק א פסוק ה ויוסף היה במצרים - והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il