סיפורה של מצוה
כמה דקות לאחר שעלה על מיטתו ר' יעקב, מנכבדי ירושלים, לאחר שסיים אמירת תיקון חצות בבכיה גדולה, נשמעו דפיקות עזות בפתח הבית. בני הבית התעוררו בבהלה, כשחשש כבד ממלא את ליבם. היה ברור כי היחידים שיכולים לדפוק בשעה כזו ובגסות שכזו, הם שוטרים תורכים, ומהם יכולות לצמוח רק רעות.
בדחילו ורחימו ניגש ר' יעקב ופתח את הדלת. השוטרים התפרצו פנימה, תפסו את ר' יעקב והחלו לגרור אותו החוצה. אחד מבני המשפחה שהעז לפתוח את פיו, זכה לתשובה כואבת מקת של רובה. בתחנת המשטרה אמר החוקר לר' יעקב כי הוא מואשם במרידה בשלטון היות והתבטא בביטוי מזלזל כנגדו. ר' יעקב נחרד היות והוא ידע כי משמעות הדבר עלולה להיות מוות או לכל הפחות גירוש מהארץ. לאחר כמה ימים הוציאו את ר' יעקב מחדרו והודיעו לו כי הוא משוחרר לביתו. הסתבר לו כי יהודי ירושלים אספו סכום כסף נכבד ביותר ובעזרת כל הקשרים האפשריים שיחררו אותו על ידי נתינת שוחד למושל המקומי. החוקר בתחנת המשטרה היה כעוס ביותר, ואמר לר' יעקב כי לא יעזור לו דבר שכן בקרוב הפחה הולך להוציא צו האומר כי כל יהודי שלא נולד בארץ יגורש ממנה, וממילא ר' יעקב יגורש מהארץ אלא אם כן יוכל להוכיח כי נולד בארץ או לכל הפחות ישבע על כך.
כששוחרר ר' יעקב פנה אל הרב יהודה מימון וסיפר לו על דבריו של החוקר. הרב נבהל מאוד מגזרה איומה זו, והחל לדון בשאלה האם על מנת להשאר בארץ מותר להשבע לשקר. הרב מימון פנה בשאלה אל רבה של פתח תקוה הרב אבא ציטרון ויחדיו דנו שעות רבות בשאלה. כשלא הגיעו להכרעה פנו אל רבים מגדולי ישראל שחיו בארץ, אולם אף אחד לא רצה לקחת על עצמו את האחריות בשאלה חמורה זו. בראותם כי אין בידם להגיע להכרעה מעשית, הציע הרב ציטרון לשלוח את השאלה אל חותנו הרב יוסף רוזין-הרוגוצ'ובר שהיה גדול הדור ולשמוע את חוות דעתו בנידון. תשובת הרב לא איחרה לבוא : "ודאי שמותר, עיין כתובות דף ע"ה". על הפסוק: "לציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון" (תהילים פ"ז) דורשת שם הגמרא: "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" ומפרש שם רש"י: "המצפה לראותה יקרא מבניה...".

מצוה גדולה (111)

הרב שמואל הולשטיין

add_alert

37 - "לא תעשה כל מלאכה"

38 - "ולא תשבעו בשמי לשקר"

39 - "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא"

טען עוד

מצוה להורות
איסור זה כולל שבועה לשקר על דבר שאפשר לאדם לעשותו, והוא נשבע שלא עשה והרי הוא כן עשה, או להיפך נשבע שעשה את הדבר ולא עשהו. וכך גם על העתיד, נשבע שיעשה משהו ולא עשה אותו, או שנשבע שלא יעשה משהו וכן עשהו.
היות ואיסור שבועת שקר הינו איסור חמור ביותר, לכן אל לא לאדם להשבע על העבר שמא אינו מדייק, ולא על דברים העתידיים להיות שהרי לא תמיד הכל בידי האדם ועלול להיווצר מצב בו חלילה נשבע לשקר. על כן יתרגל האדם שלא להשתמש כלל בביטוי 'נשבע' אלא יתרגל למצוא מילים אחרות המבטאות את רצונו לחזק את דבריו כגון 'מבטיח' וכד'.
"בעון שבועת שוא ושבועת שקר... חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין..." (שבת ל"ג).